שכחו את ז'בוטינסקי | יאיר שלג

אקורד הסיום של כהונתו של יוסי אחימאיר כמנהל מכון ז‘בוטינסקי הוא הוצאת כתבי מנהיג הרוויזיוניסטים שנכתבו בשנתו האחרונה. לצערו, רוב הליכודניקים לא מתעניינים בהם, חלקם בכלל טרמפיסטים

בסוף השנה האזרחית, בעוד כחודש וחצי, יפרוש יוסי אחימאיר מתפקידו כמנהל מכון ז'בוטינסקי, המוסד האחראי על המחקר וההפצה של משנתו ומורשתו של זאב ז'בוטינסקי – מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, האיש שגם יריביו משמאל מגלים בשנים האחרונות את הפנים הליברליות והעומק האינטלקטואלי שבביוגרפיה ובתפיסת העולם שלו. אקורד הסיום המשמעותי של תריסר השנים שבהן כיהן אחימאיר כמנהל המכון התרחש כבר לפני כמה שבועות, עם הוצאתו לאור של כרך חדש, השלישי במספר, במפעל "כל כתבי ז'בוטינסקי" שהמכון עמל עליו בשנים האחרונות.

הכרך החדש מביא את עיקר כתביו של ז'בוטינסקי מהשנה האחרונה לחייו – מפרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, ועד מותו באוגוסט 1940. באופן טבעי, הכותרת שניתנה לכרך הזה היא "היהודים והמלחמה", שכן זה היה הנושא העיקרי שהעסיק את האיש באותה שנה: כיצד תשפיע המלחמה על היהודים, ומה יכולים היהודים לעשות כדי לצאת מן המלחמה בצורה הטובה ביותר (ההשמדה ההמונית עוד לא התחילה עד מותו). פרופ' אריה נאור, עורך הכרך וכלל מפעל הכתבים, מציין במבוא שלמרות שז'בוטינסקי חרד במשך שנים רבות לפני המלחמה מאסון שיפקוד את יהדות אירופה, הוא כשל דווקא בהערכת הסכנה הטמונה בהיטלר. הוא פשוט האמין יותר מדי בתבונתן ועוצמתן של מדינות המערב, שידאגו לחסל את הסכנה הנאצית בעודה באיבה.

הוא כשל גם בשתי הערכות נוספות שאמנם הוכחו בדיעבד כנכונות, אבל בזמן פרסומן, בשני מאמרים המופיעים בכרך הנוכחי, הן היו עדיין מוקדמות מדי: האחת – ז'בוטינסקי העריך שהצבא הגרמני ידאג לסלק את היטלר מהר ככל האפשר, כדי לסיים את המלחמה בהישגים רבים ככל האפשר ולמנוע סבל מהעם הגרמני. התסריט הזה התרחש, כידוע, רק ביולי 1944, כעבור כמעט ארבע שנות מלחמה, ורק במצב שהתבוסה הגרמנית כבר הייתה ברורה, וגם אז ניסיון ההתנקשות בהיטלר נכשל. הטעות השנייה – ז'בוטינסקי העריך שבגלל יכולתם של שני הצדדים לפגוע קשות בעורף האזרחי של היריב, הדבר ייצור "מאזן אימה" ויגרום ללחימה בהיקף מוגבל יחסית. ההערכה הזו אמנם הקדימה את תיאוריית "מאזן האימה", שאפשרה את קיום האנושות בימים הקשים של המלחמה הקרה בין ארה"ב לבריה"מ, אבל במלחמת העולם השנייה היא לא הוכיחה את עצמה.

ולמרות הכשלים האלה, ז'בוטינסקי מתגלה במאמרי הכרך הזה כמדינאי בעל ראייה גלובלית רחבה, כנראה הרחבה ביותר מבין כל מנהיגי התנועה הציונית באותם ימים. כך, למשל, הוא מעריך שאחת מתוצאות המלחמה תהיה חיזוק המערכת הבינלאומית גם במחיר כרסום משמעותי בריבונותן של מדינות הלאום – ובמיוחד באירופה. הוא לא רק מעריך שכך יקרה, אלא מקדם בברכה גדולה את ההתפתחות הזו: "אם רוצה התרבות האנושית לשרוד, יהיה עליה לוותר על הריבונות הלא מוגבלת של המדינות, על כל פנים באירופה".

המשפטים האחרונים לקוחים מתוך הספר "חזית המלחמה של עם ישראל", שכתב ז'בוטינסקי בשנתו האחרונה והתייחס למכלול הסוגיות שצריכות לדעתו לעניין את העם היהודי ביחס למלחמה. הספר פורסם לראשונה רק לאחר פטירתו של ז'בוטינסקי, וכעת מופיע כחלק מהכרך החדש, ותופס כמחצית מהיקפו. הוא מכיל קודם כול את רעיונותיו של ז'בוטינסקי לגבי תפקיד היהודים במלחמה עצמה. הוא רצה מאוד לחדש את רעיון הגדודים העבריים שיזם עוד במלחמת העולם הראשונה, ואף להרחיב אותו: לא עוד גדודים יהודיים כחלק מהצבא הבריטי, אלא צבא יהודי נפרד הנלחם כחלק ממאבקן של בנות הברית, בדיוק כמו הצבא האוסטרלי והצרפתי, וממילא זכאי לתבוע תביעות מדיניות לאחר המלחמה.

את כל שנתו האחרונה הקדיש לניסיונות שכנוע בדבר נחיצות הצבא היהודי, תחילה בבריטניה ואחר–כך בארה"ב, כאשר בין נימוקיו הייתה הטענה שבגלל כוחם של היהודים בארה"ב, הקמת צבא יהודי תזרז גם את אמריקה להסתלק מעמדתה הניטרלית כלפי המלחמה באירופה ולהיאבק לצד המדינות הדמוקרטיות (בפועל, ארה"ב הצטרפה למלחמה רק אחרי ההתקפה היפנית על בסיס פרל–הרבור בדצמבר 1941, יותר משנתיים לאחר פרוץ המלחמה ולאחר שכל אירופה, מלבד בריטניה וכמה מדינות "ניטרליות", כבר הייתה נתונה לשליטה נאצית).

צילום: אבישג שאר ישוב

צילום: אבישג שאר ישוב

פשרה באגן הקדוש

מעבר לכך, ז'בוטינסקי השקיע את השנה הראשונה למלחמה, שהפכה כאמור לשנה האחרונה בחייו, גם בשרטוט דמותה של המדינה היהודית העתידית, שהוא הניח בבירור שתהיה אחת מתוצאות המלחמה. הכרך הזה נותן אפוא ביטוי גם לחזונו המדיני והחברתי של ז'בוטינסקי: מדינה שבה רוב יהודי ברור, אבל בתוכה מתקיים שוויון זכויות מלא בין כלל האזרחים, עד כדי כך שאם ראש הממשלה יהיה יהודי, סגנו צריך להיות ערבי, "ולהיפך"; מתקיים בה חופש כלכלי וחופש יוזמה פרטית, אבל על המדינה מוטלת האחריות לספק לכל אזרח את חמשת המ"מים: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא; חופש הביטוי חייב להיות מלא ומוחלט; לקהילות השונות החיות בארץ תוענק אוטונומיה חברתית, תרבותית ודתית, והמקומות הקדושים בירושלים ינוהלו כשטח אקס–טריטוריאלי על–ידי הדתות השונות שמקדשות אותם.

אני שואל את אחימאיר, לשעבר ראש לשכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר וחבר כנסת מטעם הליכוד, מה היה קורה אם חזון מדיני וחברתי כזה היה מוצע כיום לממשלת הליכוד, או למרכז הליכוד. אחימאיר מחייך: "שוחחתי פעם עם בנציון נתניהו על הרעיונות האלה, והעליתי בפניו את ההשערה שז'בוטינסקי העלה תכנית כל–כך מרחיקת לכת כיוון שבמצב באותם ימים, כשכל עניין המדינה היהודית לא היה בטוח, הוא היה מוכן להתפשר אפילו בשאלת האגן הקדוש. לא בטוח שהיה מעלה את אותם דברים גם לאחר שהארץ וירושלים כבר היו בידינו".

הכרך הנוכחי הוא כאמור חלק ממפעל ענק להוצאה מחודשת של כל כתבי ז'בוטינסקי. אחימאיר אומר שהצורך נובע מכך שמהדורות הכתבים הקודמות כבר התיישנו מאוד: "התרגומים לעברית [ז'בוטינסקי כתב רבים ממאמריו בשפות זרות, בהתאם לבמה שאליה ייעד את המאמר; י"ש] לא תמיד טובים, ובנוסף העורכים במהדורות קודמות הרשו לעצמם גם 'לצנזר' את ז'בוטינסקי. דוגמה אישית שאני מאוד רגיש אליה: במאמר המפורסם 'על האוונטוריזם' קוצץ קטע שלם שנוגע לאבי, אב"א אחימאיר, ובו ז'בוטינסקי מכנה אותו 'מורנו ורבנו'. הטענה הייתה שהם הורידו קטעים אישיים כדי להשאיר רק את הטקסט הרעיוני.

"לאור זאת, הנהלת המכון החליטה על הוצאת מהדורה מדעית מחודשת של כתבי ז'בוטינסקי. מתוכננים לפחות 20 כרכים, לא לפי סדר כרונולוגי אלא מקובצים לפי נושאים, אם כי בכל כרך סדר המאמרים יהיה כרונולוגי. בנוסף, אנחנו עומדים לסיים את מפעל פרסום כל מכתביו של ז'בוטינסקי, כ–6,000 מכתבים. בכרכי המכתבים הסדר הוא כרונולוגי. בימים אלה נכנס לדפוס הכרך ה–14, שמכסה את שנת 1939, ונשאר לנו רק הכרך האחרון, שמכסה את שנת 1940, ובו יופיעו גם 'מילואים' – מכתבים שאיתרנו לאחר שכרכי השנים הרלוונטיות כבר פורסמו".

כדי לאתר את כל החומר הרלוונטי, לכתבים ולמכתבים גם יחד, מפעיל המכון מאמצי בילוש מרשימים: "יש לנו חוקר, פרופ' ליאוניד קאציס, שיושב במוסקבה ומאתר עבורנו מאמרים לא ידועים של ז'בוטינסקי – חלקם חתומים בשמו, וחלקם בשמות עט מוכרים ולא מוכרים שלו. לגבי המכתבים – אנחנו מתעניינים כשמישהו מאנשי התנועה הולך לעולמו שמא יש אצלו מכתבים, וגם אנשים ביוזמתם מפנים אלינו מכתבים. רק השבוע עוד הגיע איזה מכתב".

למען האמת, מפעל כתבי ז'בוטינסקי חצה את גבולות ישראל בעוד מובן: בשנים האחרונות החלה להתפרסם מהדורה רוסית של כתביו, בשיתוף המכון: "עוסק בזה ישראלי בשם פליקס וקטור, שחי במוסקבה ובמינסק, והוא מדפיס את הספרים במינסק, כי שם יותר זול. הקהל הוא חובבי ספר וספרות, ששמו של ז'בוטינסקי מדבר אליהם.

"לפני כחודש היינו בסיור באודסה, עיר הולדתו של ז'בוטינסקי, וראינו איך אוקראינה, והעיר אודסה במיוחד, גאות בו. חנכו שם בית–ספר שנושא את שמו של ז'בוטינסקי, בשיתוף עיריית אודסה; פתחנו תערוכת צילומים בספרייה העירונית, עשינו כנס מדעי. אגב, בחזית הבית שבו הוא גדל יש שלט גדול בצורת מזוזה, שמציין שהוא גדל שם, ולמעלה יש סמל של שמשון משסע את האריה [אחד מספריו הידועים של ז'בוטינסקי מוקדש לדמותו של שמשון; י"ש], וכן מתווה של מפת ארץ–ישראל השלמה, עם שתי גדות לירדן".

מאליו מובן שגם אחימאיר עצמו היה ונשאר מעריץ של ז'בוטינסקי: "יש לו תפיסות, וסלוגנים שהוא ניסח, שמשפיעים עד היום. קיר הברזל, חמשת המ"מים, חד–נס. האלוף יצחק בן ישראל אמר פעם שבעניין תפיסת הביטחון של ישראל, ז'בוטינסקי ובן–גוריון הם כמו כהן ונביא. ז'בוטינסקי ניסח את התפיסה במאמרים כמו 'קיר הברזל', ובן–גוריון הוא שמימש אותה".

6

תרומה מהפלמ"חניק

מכון ז'בוטינסקי עצמו הוקם עוד ב–1937, בעצם בחייו של המנהיג. "זה הוקם למעשה כמוזיאון בית"ר, בביתו הפרטי של המייסד, ד"ר ברוך פעמוני, מראשי קופת–חולים לאומית. לאחר קום המדינה הוא עבר לקומת המרתף של הבניין הנוכחי, 'מצודת זאב', שהיה בניין שראש עיריית תל–אביב מאיר דיזנגוף העניק לתנועה הרוויזיוניסטית, מתוך תפיסתו הפלורליסטית ש'גם להם מגיע בית בתל–אביב'. בהתחלה המכון שכן בקומת המרתף של הבניין. כשבשנות השישים הוקם מעל הבניין מגדל המשרדים הגבוה, המכון עבר לקומה הראשונה שלו, ורק הארכיון נשאר במרתף".

תקציב המכון עומד כיום על כ–3 מיליון שקלים בשנה. מתוכם כשני מיליון מגיעים ממשרד התרבות, ומיליון נוסף מגיע מתרומות, מהשכרת האולם לאירועים חיצוניים, מהכנסות מספרים ואירועים ועוד. מפעל הכתבים ממומן בנפרד – בשיתוף פעולה עם המרכז למורשת בגין, שנהנה מתקציב גדול עוד יותר, וגם החלק הממשלתי בו גדול יותר: "בניגוד לנו, מרכז בגין הוא יחידת סמך במשרד ראש הממשלה, והוא מופעל במסגרת חוק מיוחד, כך שהמימון שלו הרבה יותר גדול ומובטח מזה שלנו, ודרכם אנחנו מוציאים את הכתבים, עם הרבה תמיכה אישית של ראש הממשלה, בנימין נתניהו". אחימאיר גם סיכם עם נתניהו שבעוד ימים אחדים יתקיים בלשכתו טקס חגיגי שבו יקבל את הכרך החדש. צריך להדגיש שהתקציבים הממלכתיים מחייבים את המכון לאופי מחקרי–מקצועי, ולא להיות במה פוליטית מובהקת.

כעת עומד המכון בפני קפיצת מדרגה נוספת: אחת מפעילויותיו היא מוזיאון ז'בוטינסקי, המוקדש לתולדות חייו של המנהיג. המוזיאון הזה יקבל שדרוג, כאשר הקומה שמעל המכון, הקומה השנייה בבניין, תעבור לידי המכון ובה תוקם תערוכת קבע מודרנית המתעדת את חיי ז'בוטינסקי. אחימאיר: "המדובר באולם 'עצמאות', שהוא אולם היסטורי שבו הכריז מנחם בגין במאי 1977 על המהפך ההיסטורי, ובו התקיימו גם המון אירועים של מרכז הליכוד והתנועה, וכמובן גם שמחות ואירועים משפחתיים של חברי התנועה. האולם הזה עומד שומם כבר שנים רבות, כך שאנחנו קיבלנו אותו לידינו לצורך שדרוג מוזיאון ז'בוטינסקי".

הנקודה המעניינת היא שאת התרומה הגדולה למוזיאון המשודרג סיפק לא אחד מאילי ההון של הימין, אלא דווקא פלמ"חניק לשעבר, איש העסקים מוזי ורטהיים [מבעלי קוקה קולה, בנק המזרחי ושידורי קשת], שנפטר לפני חודשים ספורים. "יום אחד הוא הגיע לפה ואמר: קראתי מאמר של ז'בוטינסקי, ואני רוצה ללמוד עוד, ומאז הוא נתפס לז'בוטינסקי והפך למעריצו הגדול. הוא סייע לנו רבות גם בתמיכה שוטפת וגם בפרויקט הגדול הזה, וכשהוא נפטר משפחתו ביקשה ממני להיות אחד המספידים".

אצל אחימאיר, העובדה הזו מתחברת לאכזבה כללית מהדור הצעיר בכלל, ומאנשי הימין הצעירים בפרט: "יש פחיתות בהתעניינות בכלל במדעי הרוח, בהיסטוריה ציונית ובמורשת. זה קורה אצל הצעירים בכל המחנות. גם לאירועים במדרשת בן–גוריון או בבית הפלמ"ח מגיעים רק אנשים עם שערות שיבה, אבל אני צריך להודות שאצל הזקנים 'משמאל' יש יותר נאמנות למורשת מאשר אצלנו. יש כמובן גם אצלנו כמה קנאים לדרך, אבל באופן כללי יש פחות זיקה, וכשאתה מנסה לגבות תשלום על אירועים שבכל זאת עולים כסף, מתחילה תרעומת: מה פתאום? המכון זה שלנו, מה פתאום לשלם.

"ביד טבנקין ובבית הפלמ"ח גובים תשלום, והאולמות בכל זאת מלאים. מי שהצליח יפה, ואני מאוד מפרגן להם, זה מרכז בגין. הם יושבים בירושלים ונהנים מקהל משמעותי של חובשי כיפות, שזה ציבור שהמורשת מאוד חשובה לו. אני בהחלט מקנא בציבור הזה. בציבור הליכודי יותר בולט העיסוק בפוליטיקה עכשוווית, האורן חזנית".

האגו גובר על הממלכתיות

אפרופו אכזבות, אין לך אכזבה קשה מהתנהלותם לאחרונה של אנשי הליכוד? אתם אמורים להיות התנועה שמייצגת את ההדר הבית"רי והממלכתיות, ולא ראינו הרבה הדר בהתנהלות של השנים האחרונות, למשל בסוגיית השידור הציבורי.

"חד משמעית נכון. האמת היא שיש בעיה קשה של הדר בחיים הפוליטיים בכלל, וחלק מזה קשור גם לאופן שבו התקשורת מציגה את הליכוד והימין. אבל יש בהחלט גם בעיה בהתנהלות של הליכוד עצמו. העובדה שזו מפלגת שלטון במשך הרבה זמן מושכת אליה הרבה טרמפיסטים, שחושבים שדרכה הם יעשו קריירה. גם הדמוגרפיה השתנתה קצת. ויש גם בעיה שהזניחו את החינוך והמורשת. אני הייתי מצפה שחברי התנועה שמגיעים ל'מצודת זאב' לא יתעניינו רק בעסקנות הפוליטית, אלא יעברו גם דרך המכון והמוזיאון, וילמדו קצת על המורשת".

יש לו גם רעיון מעניין כיצד להתמודד עם תופעת הטרמפיסטים: "אני בעד שיטת הפריימריז. אבל גם בפריימריז, צריך ליצור מצב שבו לא כל אחד שיכול להשיג, או לקנות, אלף קולות יוכל לייצג את התנועה. ככה נכנסים אנשים שאף פעם לא היו ממש פעילים בתנועה; שמדברים בשמם של בגין וז'בוטינסקי, ואין להם מושג במה מדובר. צריך שתהיה ועדה מסדרת שתסנן את המועמדים, ורק מי שהוועדה תאשר שיש לו רקורד ציבורי ותנועתי ראוי יוכל להתמודד בפריימריז".

לאחרונה מתברר שהבעיה איננה רק בליכודניקים מן השורה, אלא גם בבנימין נתניהו. כל הנסיכים שגדלו על ההדר הז'בוטינסקאי נפלטו מהליכוד כי לא הצליחו להסתגל לנורמות החדשות, ואילו הנסיך נתניהו לא רק שורד, אלא הפך למנצח של הקקופוניה הזו.

"אני עבדתי שמונה שנים עם יצחק שמיר, וזה היה אחרת לגמרי. מנהיג צריך לדעת גם לבחור את העוזרים שלו; אלה שיכולים להזהיר אותו ולהציל אותו מהסתבכות בכל מיני פינות קטנוניות. בזמני, גם ידעו בדיוק מי מנהל הלשכה ומי יועץ התקשורת. אם אני מנסה לחשוב מי יועץ התקשורת של ביבי ממש קשה לזכור בקצב שבו הם מתחלפים. וזה לא מובן. כי ביבי הוא באמת רב כישרונות, אבל כנראה שיש על–ידו אנשים פחות טובים שלא עוזרים לו שלא ליפול בפח. האמת היא שגם באופן כללי, יש היום בעיה שהאגו גובר על השיקול הממלכתי. אני עבדתי עם מנהיג שהאגו היה ממנו והלאה. מבחינתו, שיכתבו מה שרוצים, אני אעשה מה שנראה לי נכון וחשוב. זה ממש הפוך ממה שקורה היום, בכל המפלגות".

"מאז לא ירקו לעברי"

הביוגרפיה של אחימאיר תועדה למכביר בעבר, ולכן נזכיר אותה כאן רק בתמצית: הוא בן 73, בן הזקונים של אב"א אחימאיר (מהמנהיגים הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית ושל בית"ר) ושל אשתו השנייה סוניה. אחותו זאבה, בת 86 – הקרויה כמובן על–שמו של זאב ז'בוטינסקי – היא בתו של האב מאשתו הראשונה, ואילו אחיו השני יעקב, בן 77, ידוע כאחד מוותיקי רשות השידור וחתן פרס ישראל לתקשורת.

בשנות השלושים של המאה הקודמת היה אחימאיר האב בין מייסדיה של תנועת "ברית הבריונים", שלחמה בקנאות הן בשלטון הבריטי והן באנשי השמאל מבית. אחימאיר כתב אז טור שבו תקף בין היתר בחריפות את ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (למעשה, שר החוץ של היישוב היהודי הקטן דאז), חיים ארלוזורוב. כשנרצח ארלוזורוב על חוף תל–אביב, ביוני 1933, הפנו אנשי מפא"י, והשמאל בכלל, את החיצים לעבר אחימאיר וחבריו.

אחימאיר הועמד לדין כמסית לרצח, זוכה מהאשמה ההיא ולבסוף ישב כשנתיים בכלא באשמת עצם ההקמה של ברית הבריונים (חבר אחר בברית הבריונים, אברהם סטבסקי, הוא שהואשם ברצח עצמו; אירוניית הגורל היא שהאשמה הזו מעולם לא הוכחה, אבל מה שברור הוא שסטבסקי עצמו מת מירי של יהודים: הוא היה על סיפונה של ספינת הנשק אלטלנה, כשזו טובעה בידי אנשי הפלמ"ח בדיוק 15 שנה לאחר רצח ארלוזורוב ובאותו חוף עצמו).

אבל אנשי השמאל המשיכו במשך שנים ארוכות, ויש הסבורים כך עד היום, לראות באחימאיר את האחראי לרצח: "יצחק בן–אהרן תמיד היה אומר: אחימאיר זה פאשיסט, רוצחו של ארלוזורוב. והבן של ארלוזורוב, שאול, היום בן 86, כל השנים לא מוכן להיות במחיצתי. בכל מיני הזדמנויות, כשאנשים התעניינו בפרשה והזמינו את שנינו, הוא תמיד סירב להופיע איתי. ופעם אחת, באיזה אירוע שהוא לא ידע מראש שאשתתף, כשהתברר לו שאני שם הוא פשוט קם ויצא".

כמו אביו ואחיו הגדול, גם יוסי אחימאיר התחיל את דרכו המקצועית כעיתונאי: הוא כתב בעיתון של תנועת החירות, וכשחירות והמפלגה הליברלית התמזגו ומיזגו את עיתוניהן כתב גם בעיתון המשותף "היום". לאחר מכן עבר לעיתון "מעריב", עד שהושאל משם בשנת 1984 ללשכת ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, וכיהן כעוזרו הפוליטי, ולאחר מכן כראש לשכתו. כשפרש שמיר מהחיים הפוליטיים אחימאיר התמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת, ונכנס בפועל לכהן כח"כ רק באוגוסט 1995, בעקבות מותו של ח"כ חיים קופמן.

שנה אחר–כך כבר סיים את דרכו הפוליטית, למרות שבפריימריז הפנימיים בליכוד דווקא הגיע למקום גבוה: "אלה היו הבחירות שאחרי רצח רבין, והתקיימה אז הצבעה כפולה – למפלגה ולראשות הממשלה בנפרד. נתניהו, מנהיג הליכוד, מאוד חשש שלא יצליח ובנוסף באו אליו דוד לוי ורפול, ואיימו עליו שאם לא ישריין לכל אחד מהם שבעה מנדטים ברשימה הם יתמודדו מולו לראשות הממשלה, וכך יאבד לגמרי את סיכוייו. הוא נכנע ושריין להם, ואני הידרדרתי למקום ה–48 ברשימה, ומאז אפילו לא ירקו לעברי".

ב–2005 הוא החל כאמור לנהל את מכון ז'בוטינסקי, שממנו הוא עומד לפרוש כעת. אבל שש שנים קודם לכן, ב–1999, כבר לקח על עצמו תפקיד ששילב את מקצועו העיתונאי עם עולמו האידיאולוגי: עריכת כתב העת "האומה", רבעון היוצא לאור מאז 1962 ומבטא השקפת עולם ימנית נחושה. אחימאיר עצמו מגדיר את "האומה" של היום כמופע של איש אחד: "אני העורך, המפיק, המעצב, היחצ"ן וגם הצלם. זה הבייבי שלי". אגב, בגלל תלותו של מכון ז'בוטינסקי בתקציבים ממלכתיים, וממילא מחויבותו לאופי ממלכתי, "האומה" יוצא לאור לא על–ידי המכון אלא על–ידי מסדר ז'בוטינסקי, גוף אידיאולוגי שבפועל בקושי קיים (אחימאיר: "זה גוף שמרני מאוד, מהסוג של מסדרים כמו 'הבונים החופשיים', ובקושי הצלחתי לשכנע אותם להכניס נשים לפעילות, בנימוק שז'בוטינסקי לא היה מאפשר הדרת נשים"), ובעיקר מהווה מסגרת להוצאת הרבעון – כאשר המימון בפועל מגיע מהקרן על–שם ראובן הכט, אחד מאילי ההון של הימין בעבר, בימים שאילי ההון כנראה עוד תרמו כספים לכתבי–עת ופעילות רעיונית.

מרכז‭ ‬בגין‭ ‬יושב‭ ‬בירושלים‭ ‬ונהנה‭ ‬מקהל‭ ‬של‭ ‬חובשי‭ ‬כיפות‭, ‬שזה‭ ‬ציבור‭ ‬שהמורשת‭ ‬מאוד‭ ‬חשובה‭ ‬לו‭. ‬אני‭ ‬בהחלט‭ ‬מקנא‭ ‬בציבור‭ ‬הזה‭. ‬בציבור‭ ‬הליכודי‭ ‬יותר‭ ‬בולט‭ ‬העיסוק‭ ‬בפוליטיקה‭ ‬עכשוווית‭, ‬האורן‭ ‬חזנית מרכז‭ ‬בגין‭ ‬בירושלים צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90‎

מרכז‭ ‬בגין‭ ‬יושב‭ ‬בירושלים‭ ‬ונהנה‭ ‬מקהל‭ ‬של‭ ‬חובשי‭ ‬כיפות‭, ‬שזה‭ ‬ציבור‭ ‬שהמורשת‭ ‬מאוד‭ ‬חשובה‭ ‬לו‭. ‬אני‭ ‬בהחלט‭ ‬מקנא‭ ‬בציבור‭ ‬הזה‭. ‬בציבור‭ ‬הליכודי‭ ‬יותר‭ ‬בולט‭ ‬העיסוק‭ ‬בפוליטיקה‭ ‬עכשוווית‭, ‬האורן‭ ‬חזנית
מרכז‭ ‬בגין‭ ‬בירושלים
צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90‎

עלילת הדם על אבא

את "האומה" מתכוון אחימאיר להמשיך לערוך גם אחרי פרישתו הקרובה לגמלאות, אבל את עיקר זמנו הוא מתכוון להקדיש למורשת אביו הנערץ. למרות שהיה שנוי מאוד במחלוקת אידיאולוגית ופוליטית, אחימאיר האב נחשב גם על–ידי רבים מיריביו ככותב מוכשר וכאינטלקטואל בעל מעמד. חברו, בנציון נתניהו, שכיהן כעורך הראשי של האנציקלופדיה העברית, הזמין אותו לכהן כחבר מערכת וכותב ערכים, ומכך התפרנס עד מותו ב–1962, והוא בן 65 בלבד. בעיניים דומעות אומר הבן: "אין לי ספק שמותו של אבא בגיל צעיר יחסית קשור בטראומה של עלילת הדם שנרקמה סביבו וסביב חבריו. אני תמיד אומר שביוני 1933 ארלוזורוב נרצח בגופו ואבא נרצח בנפשו. הוא נשא את הצלקת הזו עד יומו האחרון".

הבן כבר פעל לא מעט למען מורשת אביו. במימון עצמי לגמרי, הוא הפך את דירת האב ברמת גן למוזיאון המתעד את חייו ופעילותו: "התמיכה היחידה שקיבלתי מהרשויות הייתה הסכמה של עיריית רמת–גן לפטור את המבנה מתשלום ארנונה". הוא עוסק כבר שנים ארוכות בפרסום כתביו של האב, פעילות שאותה הוא מתכוון כאמור להגביר לאחר פרישתו מעבודתו הנוכחית. מה שמעורר שתי שאלות מעניינות: האחת – יחסיו של אב"א אחימאיר עם שאר ראשי התנועה הרוויזיוניסטית, שלא היו בהכרח משופרים; היו לו בחייו עימותים רבים גם עם ז'בוטינסקי, וגם עם מנחם בגין. ואם כך, איך הסתדר הבן במשך 12 שנה כמופקד על מורשת ז'בוטינסקי?

אחימאיר: "באמת היו גם בתנועה הרוויזיוניסטית אנשים שאיכשהו קיבלו את העלילה. 'אולי זה יכול להיות. הרי הם באמת היו מאוד קיצוניים'. ז'בוטינסקי מעולם לא קיבל זאת. אבל מה שבאמת חרה לאבא שלי היה שגם בהיסטוריוגרפיה התנועתית התעלמו מברית הבריונים. הציגו תמונה כאילו המרד בבריטים התחיל רק ב–1944, עם הכרזת המרד של בגין, כשלמעשה אבא שלי הכריז מרי בבריטים, אמנם בהפגנות ולא במאבק חמוש, עוד ב–1930. בגין גם לא טרח מעולם לקרב את אבא לפעילות פוליטית. פעם שאלו אותו מדוע לא מינה את אחימאיר לרשימה לכנסת. ובגין, בסגנונו המיתמם, אמר: אחימאיר, מה זאת אומרת? הוא צריך להיות במקום הראשון! סיפרו את זה לאבא, והוא הגיב: אמרו עלי שאני פאשיסט ובריון, אבל אף אחד עוד לא אמר עליי שאני טיפש. אם באמת היה רוצה אותי בכנסת, יכול היה לתת לי מקום חמישי, או כל מקום אחר, בלי לומר שלי מגיע רק המקום הראשון".

השאלה השנייה קשורה למערכת היחסים הכללית של בני התנועה הרוויזיוניסטית, "הנסיכים", עם הוריהם. גם אלה מביניהם שנטשו את השקפות הוריהם נותרו קשורים בנפשם לתנועה ולמורשת הבית"רית ופועלים להפצת משנתה. אחימאיר עצמו עבד בשנים האחרונות מקרוב עם שניים כאלה: פרופ' אריה נאור, אחיינו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל, שכיהן בעצמו כמזכיר ממשלת בגין הראשונה (ו"מכהן" כיום כבעלה של נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור), והפך במשך השנים ליונה צחורה, אבל ממשיך לעמול במחקר והפצה של משנת ז'בוטינסקי; השנייה היא שרה אוסצקי–לזר, בתו של מפקד המחתרת הבית"רית בגטו וילנה, חיים לזר, שבעצמה היא פעילת שמאל מובהקת ואף עומדת בראש הסמינר היהודי–ערבי בקיבוץ להבות חביבה, אבל גם היא ממשיכה לתרום מאמרים כמעט בכל גיליון של "האומה".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' מרחשוון תשע"ז, 11.11.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 בנובמבר 2016, ב-גיליון לך לך תשע"ז - 1005 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: