יצירתה המוקדמת של ג'יין אוסטן נכתבה בעודה ילדה, וככזאת היא נעדרת תחכום, איפוק ואירוניה, שמאפיינים את אוסטן הסופרת הבוגרת. סיפור של הטפה מוסרנית לאישה פתיינית

אהבה וידידות

ג'יין אוסטן

מאנגלית: "ליידי סוזן" – ענבל שגיב–נקדימון, "כתבי נעורים" – סטלה פנטופל

תמיר//סנדיק, 2016, 446 עמ'

כתיבה היא תהליך של התפתחות, וטוב שכך. ראיה לכך מעמידה היצירה "אהבה וידידות" של ג'יין אוסטן – יצירה לא בשלה ואפילו משעממת שאוסטן החלה בכתיבתה בעודה בת 12 בלבד בואכה ימי נעוריה.

ב"אהבה וידידות", קובץ המאגד שתי יצירות: "ליידי סוזן" ו"כתבי נעורים", אין ולו זכר לאירוניה המפורסמת של הסופרת האנגלייה האהובה בת המאה התשע–עשרה. יש בו בעיקר ראייה חד ממדית ופשטנית של ילדה. אוהבים או שונאים דמות. מתייחסים להיבט בודד באישיותה, ודי.

ברי שאוסטן הילדה ידעה לכתוב טוב מבני גילה. אבל דבר זה עדיין איננו הופך אותה לאוסטן הסופרת. לכן, אם נרצה להפיק יתרון כלשהו מקריאת "אהבה וידידות", יש לראות בו פחות מסמך ספרותי ויותר מסמך היסטורי: מסע במנהרת הזמן אל הנץ דחף הכתיבה של אוסטן: ילדה שלא מפסיקה לקרוא, להתבונן ולכתוב, ובדרך זו לנסות להרשים את קהל שומעיה – בני משפחת אוסטן המכונסים בחדר ההסבה לשעת ארוחת תה המנחה; ומי שכיום, במאה העשרים ואחת, נחשבת לסופרת גדולה, מועדוני קריאה נסבים על ספריה, שחוזרים והופכים בהם, וסרטים וסדרות טלוויזיה מופקים ללא הרף בהתבסס עליהם. לא משום היסוד הרומנטי הלא מורכב המאפיין אותם, אלא משום אותה אירוניה מפורסמת.

תיעוב‭ ‬עז‭ ‬ובלתי‭ ‬מוסתר‭ ‬כלפי‭ ‬גיבורת‭ ‬ספרה‭. ‬ג‭'‬יין‭ ‬אוסטן‭ ‬בציור‭ ‬שציירה‭ ‬אחותה‭ ‬קסנדרה‭, ‬1804

בעל עשיר בכל מחיר

אירוניה היא מצב שבו מצב הדברים בפועל שונה מהותית מהמשמעות המיוחסת להם. בכתביה של אוסטן הבוגרת, הפוך על הפוך רעיוני זה התבטא ברטוריקה סוחפת על אודות עוצמתה של האהבה שנדמתה לסחרור מחול הריקודים שלא אחת נסחפו אליו גיבוריה, וזו שעמדה בסתירה לבין מצב הדברים בפועל: בסופו של דבר רבים מהם ילכו להיכן שהכסף נמצא או המעמד וישקרו לעצמם שזאת האהבה.

ביטוי לאירוניה זו המציא למשל הרומן "השפעה" של אוסטן, שגיבורתו, אן אליוט, בת אצולה שאביה ירד מנכסיו, חוזרת ומתאהבת בקצין צעיר שדחתה בעבר בשל עוניו. ואף שבאמצעות טכניקת הדיבור העקיף, בקול שהוליך את הסיפור, אוסטן ניסתה לכאורה לשכנע שמקור התפנית העלילתית בחיי גיבורתה נעוץ בחוט השדרה המוסרי שפיתחה ובתבונה שזכתה בה, הרי שבפועל, חוט של אירוניה משוך היה על הדברים. כי היא נמנעה מלספק ראיות לשוני זה בטקסט. אדרבה, פאסיביות מנטלית ומוסרית אפיינה את מכלול התנהגויותיה של גיבורתה. זו שבצירוף מקרים שיש לתהות עליו מעלה שוב את זכר אהובה משכבר הימים, בזמן שהיא ובני משפחתה מתכנסים לדון בשאלה מה עושים עכשיו כשנגמר הכסף.

בניגוד אפוא לאוסטן הסופרת, כתיבתה של אוסטן הילדה עדיין לא התאפיינה באירוניה. אבל בל נטעה. היא תצמח על יסודותיה של הנימה המוסרנית שאפיינה אותה כבר אז ומשורטטת במכחול עז ב"אהבה וידידות". כדי כך שהיא שולחת בה מבט מלא תיעוב ובוז, שקשה לכסותו אפילו מאחורי מניפה, כלפי גיבורת הרומן שלה "ליידי סוזן" שבקובץ זה: אשת אצולה יפה, סוערת וחכמה, אך נכלולית ורמאית; אישה בשנות השלושים לחייה שזה עתה התאלמנה ושלא בוחלת בשום אמצעי כדי להשיג לעצמה בעל חדש.

אם גולת כותרתה של הנימה המוסרנית בטקסט היא בהכתרת ליידי סוזן כ"פתיינית המיומנת ביותר באנגליה" (עמ' 15). הרי שחוסר האירוניה המאפיין את "ליידי סוזן" הוא בהעדר פער בין הצהרה זו לפעולותיה של אותה הליידי. כי כולן מנותבות להשגת מטרה אחת, שעליה היא חוזרת ומצהירה בעצמה: בעל עשיר ובעל מעמד, ומהר.

ידע באמנות הפיתוי

עלילת הסיפור ממוקדת באותן הפעולות. כך שבחלוף פרק זמן קצר ממות בעלה, נוסעת ליידי סוזן למקום מגוריו של גיסה, צ'רלס ורנון, כדי לשקם את שמה הטוב, משנודע ברבים כי היא מקיימת מערכת יחסים עם גבר נשוי. שם היא מנסה במקביל לצוד בחכתה גם את אחיה המצודד של גיסתה, גברת ורנון: מר דה קורסי. אבל תוכניותיה כושלות, והיא לבסוף נאלצת להוציא לפועל תוכנית מהפכת קרביים: חתונה עם סר ג'יימס. בחור צעיר, טיפש ובעל ממון, שאותו ייעדה בכלל לבִתה, פרדריקה, הסובלת כבר בשלבים מוקדמים של היצירה מהזנחה הורית.

כדי שלא נטעה בהבנת אופייה של ליידי סוזן חסרת המוסר, הרומן כתוב כרומן אפיסטולרי, כרומן מכתבים. שכן בדרך זו יכולות הדמויות המקיפות אותה להשיח את דעתן עליה במכתבים שהן כותבות זו לזו, והיא עצמה יכולה להצהיר ללא כחל ושרק במכתביה אל חברתה, גברת ג'ונסון שבלונדון הנוצצת, על כוונותיה כאמור: בעל עשיר ובעל מעמד, ומיד.

אכן, ביצירה אין כל ממד של מורכבות. כלומר ניסיון להבין את הרקע למכלול התנהגויותיה של ליידי סוזן ואת האובססיה שלה. הטקטיקות שלה מוצגות בגוף ראשון, מפיה שלה, בלי תיווך של דיבור משולב על אודותיהן. מנגד, הערות על מידת מוסריותן המנוונת יש למכביר מפי חבר הסובבים אותה במכתבים שהם כותבים זה לזה. אוסטן הילדה כה סולדת מגיבורתה, עד שב"סוף הדבר" של הרומן, בארבעת העמודים האחרונים שלו, היא לא מצליחה להתאפק ומתגלה בפני קוראיה. בעמודים אלו היא בזה לליידי סוזן "שדבר לא עמד בדרכה, פרט לבעלה ולמצפונה" (עמ' 122). ומרחמת על אשת הבעל שעליו ניסתה לעגוב.

למרות חוסר התחכום הילדותי הזה, או חוסר האיפוק הזה, אי אפשר שלא להוריד את הכובע בפני אוסטן הילדה על חד המשמעיות שלה בתיעוב העז והבלתי מוסתר שהפגינה כלפי גיבורתה. וכן על היכולת המדהימה להיכנס לראשה של פתיינית מתוחכמת, על חוסר תמימותה אף בגיל כה צעיר, שבראשית שנות הטיפש עשרה שלה היא ידעה דבר אחד או שניים על אמנות הפיתוי, אך ורק מהתבוננות מעמיקה וחכמה כמובן. שהרי אי אפשר לצפות אחרת מסופרת שלא נישאה מעולם.

במובן זה, קטע מעורר השתאות ב"ליידי סוזן" הוא תיאור של אחת מהטקטיקות של הגברת שצדה גברים, אך לִבה לא נכון לאהבה – להפגין איפוק. כדי שבמקרה זה מר דה קורסי, היהיר לטעמה ושעד אז התנשא עליה, יחוש כבוד כלפיה. ואז לפלרטט עם המסכן, לערער את שיווי משקלו של החצוף, ובנקודה זו ממש להכניע אותו, ובעונג רב.

חדר משלה

באחרית הדבר לספר כותבת הסופרת ומבקרת הספרות גלית דהן–קרליבך, כי "כתבי נעורים" נכתבו לשעשועם של בני משפחתה של אוסטן, כדבריה. אבל דומה שיותר מכול ניסתה אוסטן הילדה להרשים את אביה: ויליאם ג'ורג' אוסטן, כומר כפרי, מאצולת הג'נטרי, האצולה הזעירה. בהיותה ילדה היא נפרדה ממנו לפרק זמן קצר, כשנשלחה לאם אומנת ולפנימייה יחד עם אחותה. אך עד מהרה, ב–1786, היא חזרה לבית הוריה שבסטיבנסון. שם עודד אותה אביה לקרוא כאוות נפשה מהספרייה הגדולה שבבית. הוא גם סיפק לה נייר כתיבה ושולחן כתיבה על מנת שתוכל לכתוב. חדר משלה במונחי אותם הימים. אוסטן גמלה לו כשקראה בפניו מיצירותיה הראשוניות.

לא יהיה זה בלתי מדויק לקבוע כי הקשר ההדוק עם אביה הכומר השפיע על הנימה המוסרנית של אוסטן הילדה. ולימים גם על כתיבתה של אוסטן הסופרת, שלמדה להפוך נימה זו לאירוניה מתוחכמת ומעוררת עניין ומחשבה מרובים יותר.

בתוך כך הייתה משפחתה כל עולמה. הוכחה לכך יכולה להמציא למשל היצירה "קתרין" ב"כתבי נעורים". במרכזה עומדת דמותה של נערה צעירה בשם זה, החיה אצל דודתה משמתו שני הוריה. את היצירה ממענת הסופרת הצעירה לאחותה, ומודה לה בהומור עצמי על שפרשה עליה את חסותה ושבזכותה פורסמה היצירה בעשרות מהדורות, גוזמה גדולה במונחי אותם הימים. היא מתארת בה סוכה אחת בחצר ביתה של הגיבורה קתרין, שבה יכלה לחשוב ולפרוח. מה שמעלה על הדעת את פינת הכתיבה שהמציא אביה של אוסטן לבתו. כן היא מציגה את דמותו של אדון וין, כומר קהילה, שמת בטרם עת והשאיר אחריו שתי בנות שמתקשות להינשא. אולי היו אלו בנות דמותה של אוסטן ושל אחותה. ולבסוף, היא כותבת שם כי אין חלופה לקריאה חכמה ונבונה לפיתוח האישיות. כי לימוד איטלקית, ציור ומוזיקה הוא סתם ידע חסר ערך.

עם תום הקריאה ב"אהבה וידידות", מאותו מסע במנהרת הזמן שהוא המציא לנו, מתגנבת ללב המחשבה שכתיבה היא זמן, תהליך. שדי לה אמנם בנייר כתיבה ושולחן כתיבה ושאין אפילו צורך לקום בעבורה מאותו השולחן. צריך רק זמן, ותהליך, כדי לפתח במסגרתם מבט מורכב על המציאות הנשקפת מבעד לחלון הסמוך, שמגלה ומכסה במקביל. שהופך בדרך זו טקסט ספרותי למסע מחשבתי מרתק בפני עצמו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' מרחשוון תשע"ז, 11.11.2016