התפילה הקדומה ונוסחיה המאוחרים מספקים שפע עצום של מידע לשוני והיסטורי ועדויות על שיבושים ומאבקים. מחקר למדני מאיר סוגיות אלה וגם סונט במשמיטי תקומת ישראל מסידוריהם

לשוננו רִנָּה: עיוני תפילות בלשון ובסגנון, בתכנים, בנוסחאות ובמנהגים

משה בר–אשר

ראובן מס ויד הרב נסים, תשע"ו, 382 עמ'

לאחרונה ראה אור ספר חדש של פרופ' משה בר–אשר, לשעבר ראש החוג ללשון העברית וראש המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים, נשיא האקדמיה ללשון העברית כבר שנים רבות וחתן פרס ישראל (תשנ"ג). הספר הזה הוא מעט המחזיק את המרובה, ויש בו שפע למדנות בהרבה תחומים. קראתי בו מהחל ועד כלה והתפעמתי.

כותרת הספר מעידה נכוחה על תכולתו, אך אינה מלמדת על עושרו, עומקו ועוצמתו. יש בו שלושה שערים. הראשון – "ראשונות" – דן בשמונת פרקיו בעניינים שונים הקשורים בהתגבשות התפילה הקדומה. בשני הפרקים הראשונים הראה בר–אשר כי במטבע שטבעו חכמים בברכות נעדר המרכיב הזר (פרסית, יוונית, לטינית וכדומה) ויש זיקת יתר ללשון המקרא, וביותר למילים ולצירופים יחידאיים או נדירים. שני המאפיינים הללו מוכחים בשפע ראיות.

מכאן פנה לעיונים בלשונות או ביחידות ספרותיות מוגדרות. דיוניו של בר–אשר כאן ובהמשך הם מלאכת מחשבת משוכללת של עיון לשוני, ספרותי ורעיוני: ההיגד "ה' איש מלחמה" (פרק ג), הרקע המקראי של פסקת "אַתָּה קִדָּשְתָּ" ו"לָאֵ–ל אֲשֶר שָבַת" (פרק ד). בפרק ה ניתח את "ישמח משה במתנת חלקו" ובראשו ההקדשה "נפש ליוסף ג'ו עמר, נעים זמירות ישראל, ששימח רבים בשירת 'ישמח משה'" (עמ' 84). בסוף בירורו הציע מדוע נעדר משה מן התפילה וקשר זאת להגדה של פסח ולרצון להיזהר מפני האלהתו של משה (עמ' 94–96). בפרק ו ניתח את פִּסְקת "תִּכַּנְתָּ (תִּקַּנְתָּ) שַבָּת", דן בשתי הגרסאות הללו והראה כי "בהקשר שבו נקרו שני הפעלים תִּכֵּן ותִקֵּן כחלופות נוסח במשמעות כמעט זהה, הם קרובים להיות פעלים נרדפים" (עמ' 103), ועדיין סבר שהצורה המקורית הייתה "תִּכַּנְתָּ".

מכאן פנה ל"א–ל אדון על כל המעשים" (פרק ז) וגם כאן ניתח את הלשון, הסגנון, המבנה והתוכן תוך שזיקק את הנוסח. כך, למשל, העיר על לשון "ונאדר (בכבוד)" והסביר מדוע היא עדיפה על "ונהדר (בכבוד)" (עמ' 119), וכן האיר מה ייחודו של הצרף "צורת הלבנה" וזיקתו ללשון המשנה דווקא (עמ' 129). חלק זה נחתם במאמר מעולה על מילת "נחמתא" שבקדיש. אחרי שפרש שפע מקורות ובהן ניקוד מגוון לתיבה זו הכריע בר–אשר כי מקורה בארמית הסורית (הנוצרית) שהשפיעה על הארמית היהודית הבבלית ודרכה חדרה לקדיש. מדובר ב"נֶעְמָתָא/נֶעֱמָתָא", שפירושה "מנגינה", מקבילתה של "נעימה" העברית. כך מתיישב הצרף "לעילא מן כל ברכתא שירתא תשבחתא ונחמתא" וכולו רעיון אחד. אחרי הדיון המלומד והפתרון האלגנטי והמשכנע שהציע לא נחה דעתו של בר–אשר ובשולי דבריו הציע פתרון אחר השומר על צורת "נחמתא".

"‬כל‭ ‬סידור‭ ‬ראוי‭ ‬לו‭ ‬שתיבחן‭ ‬עמדתו‭ ‬כלפי‭ ‬תקומת‭ ‬מדינת‭ ‬ישראל‭". ‬סידור‭ ‬בן‭ ‬1200‭ ‬שנה‭, ‬הישן‭ ‬ביותר‭ ‬שנמצא‭, ‬מוצב‭ ‬במוזיאון‭ ‬ישראל‭ ‬בירושלים
צילום‭: ‬נועם‭ ‬רבקין‭ ‬פנטון‭, ‬פלאש‭ ‬90

התפילות התארכו

בשער השני – "אחרונות" – שלושה פרקים. תחילה דן ב"נוסח ולשון בסידורי פראג במרוצת הדורות" (פרק ט). כאן השווה בר–אשר בין סידור פראג משנת רע"ו (1516) לסידור "שיחת יצחק" שנדפס שבע פעמים מאז 1874 ועד 1981 והראה שבמשך השנים התארכו התפילות. עוד נתן דעתו לשינויי לשון המעידים על "מיתוק והמתקה של האמירות על הגויים" (עמ' 166) ולשינויי ניקוד שחלקם מושתתים על בורות. בתוך כך הראה כי פירוש הצרף "לטעון טעם" הוא "לטעון טענה" (עמ' 178).

דיון עקרוני וחשוב ייחד בר–אשר לדיון "על העשייה בההדרת סידורים כמנהג הספרדים בדורנו" (פרק י). בין השאר הבחין הבחנה נחרצת בין נוסח בבל, שמכונה כיום בטעות "ספרדי ירושלמי", לנוסח המערביים, היינו יוצאי צפון אפריקה. כאן יצא קצפו על "מהדורותיהם של אחרים שכנראה שֵמַע קום המדינה לא הגיע אליהם ואין לו ביטוי בהם, או שרואים בהקמתה מעשה שטן, אבל אלה כאלה איש מתוכם אינו מוותר על חסדיה" (עמ' 183). וסמוך לחתימת עיונו: "כל סידור ראוי לו שתיבחן עמדתו כלפי תקומת מדינת ישראל שחוללה את קיבוצם של מיליוני יהודים בארץ, ובזכותה עולם התורה ראה עדנה שלא ראה מעודו" (עמ' 197; ההדגשה במקור. נ"א).

ככלל הראה כי בשנים האחרונות, וביותר בקרב הציבור שנטה אחר הרב שלום משאש ז"ל, גדול רבני מרוקו במחצית השנייה של המאה העשרים ורבה הספרדי של ירושלים במשך שנים, ניכרת עמידה איתנה על שמירת הנוסחים שהילכו במרוקו ובבנותיה, כנגד מגמות ההשתלטות של הנוסח "הספרדי הירושלמי". עוד מתח ביקורת על גדול רבני יוצאי תוניסיה בארץ, הרב מאיר מאזוז, על שהעז לשנות נוסחי תפילה מסברה ומעיון בלתי מספק (עמ' 194, הערה 62). עיון נפרד (פרק יא) הקדיש בר–אשר למפעל הההדרה של רבי מאיר אלעזר עטיה, הפליג בשבחו ובמעלותיו ועם זאת לא נמנע מלבקר חלק מממצאיו.

בשער השלישי – "הדים מקהילות צאצאי האנוסים בצרפת" – חמישה פרקים ובהם האיר בר–אשר כמה היבטים של תולדות הקהילות הללו, בעיקר בבאיון ובבורדו שעל חוף האוקיינוס (פרק יב), ליבן את תוצאות המגע בין העברית ללשונות המקום (פרק יג), העיר על כמה ממנהגי בית הכנסת (פרק יד) ועל מנהגי קריאת התורה (פרק טו) וחתם בתפילות המיוחדות לימים הנוראים (פרק טז).

מחקריו של בר–אשר על נוסחי התפילה של יהודי באיון ובורדו מתפרסמים כבר למעלה מעשור, ובהקשר זה אזכיר את ספרו היסודי בנושא זה: העברית שבפי צאצאי האנוסים בצרפת, א: מחקרי לשון, ב: הסידורים והמחזורים של יצחק ארתור פריר: מבוא ומהדורה מוערת ומבוארת, מהדורה ב, ירושלים תשס"ז. הממצא העיקרי של בר–אשר הוא שבמשך כשלוש מאות שנה היה הנוסח בערים אלה ובסביבותיהן נוסח ספרד ופורטוגל, שכן יהודיהן היו "יהודים חדשים", כלשונו הנכוחה של פרופ' יוסף קפלן. רק לאחר המהפכה הצרפתית בסוף המאה השמונה עשרה החל משתנה הנוסח ברוח הזמן ובהשפעות אשכנזיות שגברו והלכו במאה התשע עשרה. מחקריו של בר–אשר בלשון יהודי באיון והסביבה הם "חפירת הצלה", שכן בעשרות השנים האחרונות נמחה הנוסח הספרדי–הפורטוגלי מפני נוסח מרוקו, עם הגירת יהודי מרוקו ואלג'יריה לערים אלה.

למתפללי שבת בלבד

בהערותיו של בר–אשר משוקעת למדנות עצומה ובקיאות מאופק אל אופק. הנה דוגמה אחת מרבות. בעמ' 185 הערה 25 ציין לסידור שנדפס בניו יורק בתשל"ה (1974) ובו רק תפילת שחרית ומוסף לשבת, שכן נועד לבאים לבית הכנסת רק בשבת בבוקר. חלק מן המאמרים כבר ראו אור באכסניות שונות, וכמדומה אפוא שהחידוש בספר מוגבל ומצומצם. זה רושם מוטעה. עצם מלאכת הכינוס והעדכון (וכך נהג ונוהג בר–אשר בכל ספריו) והבאת המאמרים זה לצד זה פורשת בפני המעיין יריעה עשירה וססגונית, שהיקפה רחב בהרבה ממה שמעידות כותרות הפרקים והספר.

לבד מביבליוגרפיה עשירה ומפורטת באו בסוף הספר תשעה מפתחות (מקורות, מילים, ענייני הלשון והסגנון, עניינים כלליים, תפילות וברכות, פיוטים, ספרים וספרי תפילה, אישים, מקומות) המספקים לקורא כמה "נקודות הצצה" להתרשם ולהתבשם מן השפע שמזמן הספר טרם קריאה סדורה בו. אביא דוגמה אחת לסבר את האוזן. במפתח "עניינים כלליים" יש כותרת משנה "לשונות זרות ותופעות לשון בהן" ותחתיה הערכים: אכדית, ארמית, ברברית, גרמנית, יוונית, יידיש, לטינית (רומית), ספרדית, ערבית, פורטוגלית, פרסית, צרפתית, וברובם סיעוף משנה.

בר–אשר הרים בספרו "לשוננו רִנָּה" תרומה ייחודית ורבת ערך לחקר לשון התפילות, סגנונן, תהליכי עיצובן והשתנותן בחלוף העיתים. למדנותו המופלגת בכל מרחבי הדעת של התרבות היהודית באו כאן לידי ביטוי משוכלל ומרגש, המעיד לא רק על למדנותו אלא גם על אנינות טעמו ורגישותו הספרותית והחברתית. אני מקווה כי מכוח ספרו זה יתעשר מדף הספרים בעוד חיבורים פרי עטו ופרי עטם של תלמידיו ותלמידי תלמידיו, בחינת "פירי פירות".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' מרחשוון תשע"ז, 11.11.2016