סיפורי המבול ומגדל בבל מייצגים את שתי התחנות האחרונות בצמיחת תודעת האחריות של האדם, אשר החלה להופיע בפרשת בראשית. דרמה פילוסופית בארבע מערכות

פרשות בראשית ונח מספרות את קורות האנושות עד קריאתו של הקב"ה לאברהם, עד ראשיתם של היחסים המיוחדים בין א–לוהים לבין אדם נבחר אחד וצאצאיו. לאורך שתי פרשיות אלו, התורה מבליטה ארבעה סיפורים: אדם וחוה, קין והבל, נוח ודור המבול, ומגדל בבל. בכל אחד מהסיפורים האלה א–לוהים בא במגע עם האנושות. כל אחד מהם מבטא שלב חדש בהבשלתו של המין האנושי. אם נתחקה אחר המהלך המתגלם בצירופם נגלה שסיפורים אלה אינם רק דיווח כרונולוגי, אלא יש בהם קו סיפורי של התפתחות רוחנית ומוסרית. זוהי דרמה פילוסופית בארבע מערכות.

איור: מנחם הלברשטט

אחריות מסוג אחר

המערכה הראשונה מתרחשת בגן עדן. אדם וחוה אכלו מן הפרי האסור וגילו לראשונה את מושג האשמה. כאשר א–לוהים שואל אותם מה עשו, האיש מאשים את האישה והאישה מאשימה את הנחש. שניהם מתכחשים לאחריות האישית. זה לא אני, הם אומרים. זו לא אשמתי. כאן נולדה מה שאנחנו מכנים היום תרבות הקרבן.

המערכה השנייה בדרמה היא סיפורם של קין והבל. גם הפעם הנושא הוא אחריות, אבל מסוג אחר. קין איננו מתכחש לאחריותו האישית. הוא איננו אומר "זה לא אני". קין מתכחש לאחריותו המוסרית. "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" הוא שואל בהיתממות. כן, הרגתי אותו. למה לא? התחשק לי. קין עוד לא למד את ההבדל בין "אני יכול" לבין "מותר לי".

כאן אנו מגיעים לפרשתנו, ולמערכה השלישית. בעלוֹתו על במת הסיפור ועל במת ההיסטוריה מעורר נח תקוות גדולות: "זֶה יְנַחֲמֵנוּ", אומר אביו למך כשהוא מעניק לו את שמו. נח נועד לגאול את האדם מכישלונו, להביא נחמה לאדמה "אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" (בראשית ה, כט). ובכל זאת, אף על פי שנח הוא "צַדִּיק תָּמִים" (ו, ט), הוא איננו גיבור. נח אינו מציל את האנושות. הוא מציל רק את עצמו, את משפחתו ואת בעלי החיים שהוא לוקח לתיבה.

בספר הזוהר מונגד נח למשה: משה התפלל למען בני דורו החוטאים, נח לא. באחרית המערכה, הימנעותו של נח מנטילת אחריות כלפי הזולת מתנקמת בו: הוא מתבוסס באוהלו שיכור ועירום. בלשון המדרש, נח "נתחלל ונעשה חולין" (בראשית רבה לו, ג): חילל את עצמו וחולַל. אי אפשר להיות שורד יחיד ועדיין לשרוד. "אני את נפשי הצלתי" איננו רעיון יהודי. חובתנו לעשות כל שלאל ידנו כדי להציל גם אחרים. לאמור: נוח נכשל במבחן האחריות הקולקטיבית.

המערכה הרביעית היא סיפורו החידתי של מגדל בבל. חטאם של בוניו אינו ברור, אבל רומזות לו שתי מילות מפתח בסיפור. הביטוי "כָּל הָאָרֶץ" ממסגר את הסיפור: הוא אמור בתחילתו ובסופו, וגם שוזר אותו לאורכו (בראשית יא, פסוקים א, ד, ח, ט). בתווך בולט שימוש נמרץ בשורת מילים שצלילן דומה: שָׁם, שֵׁם, שָׁמַיִם. ואכן, סיפור מגדל בבל הוא סיפור על היחסים בין השמים והארץ – אותם שניים האמורים בפסוק הפותח את התורה, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ–לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". וכידוע, "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, קטז), ואין לערבב בין התחומים. הניסיון לבנות מגדל "וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" הוא ניסיונם של בני אדם להיות כא–לוהים.

צמיחתו של האדם

לכאורה, סיפור אחרון זה אינו קשור לשאלת האחריות, ומוקדו שונה מזה של שלושת הסיפורים הקודמים. אבל אין זה מקרה שהמילה "אחריות" נגזרת מן המילה "אחֵר". אחריות היא הכרה בקיומם של אחרים שיש להם זכות טענה בדבר התנהגותנו, ושאנו מחויבים לתת דין וחשבון בפניהם או על אודותיהם. כך גם המקבילה האנגלית responsibility, שנגזרה מ–response, מַעֲנֶה. האחריות היא תמיד היענוּת למשהו אחר או למישהו אחר. ביהדות, פירושה הוא קודם כול היענות למצוות א–לוהים.

בניסיונם להגיע לשמים, בוני המגדל בעצם אמרו: אנחנו נירש את מקומו של א–לוהים. לא ניענה לחוקיו ולא נכבד את גבולותיו ולא נקבל את אֲחֵרוּתוֹ המוחלטת. מגדל בבל הוא אם כן כישלונה של האחריות האונטולוגית: הרעיון שאנו חייבים דין וחשבון למשהו או מישהו מלבדנו, לקריאתה של ישות שמעבר לנו.

פרשות בראשית–נח הן דרמה הדוקה, בארבע מערכות, על אחריות ועל התפתחות מוסרית. דרמה המציגה את שלבי הבשלתה של האנושות. כמה יפה לראות כיצד שלבים אלה מקבילים לשלבי ההתפתחות של הילד, כפי שעולה ממחקריהם המודרניים של ז'אן פיאז'ה, אריק אריקסון, לורנס קולברג ואברהם מאסלו. הדבר הראשון שאנו לומדים בילדותנו הוא שמעשינו נמצאים בשליטתנו (אחריות אישית). בשלב הבא אנחנו תופסים שלא כל דבר שאפשר לעשות הוא גם דבר שמותר לעשות (אחריות מוסרית). השלב השלישי הוא ההבנה כי יש לנו חובות לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי כל מי שלמעשינו יכולה להיות השפעה עליו (אחריות קולקטיבית). ולבסוף אנחנו מתוודעים לכך שהמוסר איננו רק מוסכמה אנושית, אלא הוא מעוגן בעצם המבנה של הקיום. יש אדון לעולם, יש אם כן סמכות העומדת מעלינו, ואנו ממלאים את אחריותנו כלפיה על ידי התנהגות מוסרית (אחריות אונטולוגית).

לפנינו ביטוי מרשים לדייקנותה של התורה ולעמקותה. פרשיות בראשית–נח הן הטקסט הקדום ביותר, ועד היום גם המרשים ביותר, על אודות המצב האנושי ועל אופן צמיחתו המוסרית של האדם מהיצרים אל המצפון: מהיותו "עפר הארץ" – לתפקודו כפועֵל מוסרי אחראִי שהתורה מכתירה כ"צלם א–לוהים".

הלורד הרב יונתן זקס הוא רבה הראשי לשעבר של בריטניה, מרצה באוניברסיטת ניו יורק וזוכה פרס טמפלטון לשנת 2016

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ג' מרחשוון תשע"ז, 4.11.2016