התורה מדגישה שלבורא אין דמות וצורה, ובכל זאת נכתב בה שהאדם נברא בצלם א–לוהים. נראה שבהגדרה זו טמונה המשמעות הגדולה ביותר של מהות האדם: החירות

"נאום על כבוד האדם", חיבורו של הוגה הרנסנס האיטלקי פיקו דלה מירנדולה מן המאה החמש–עשרה, היה מנקודות המפנה של הציוויליזציה המערבית. את הדברים הבאים שם חיבור זה בפי א–לוהים, האומרם לאדם הראשון (בתרגום גאיו שילוני, בהוצאת כרמל):

לא מושג מוגדר, גם לא חזות מסוימת ושי מיוחד העניקו לך, הו אדם, למען תוכל להשיג כל דבר אשר בו חפצת בתודעתך, ברצונך וברגשותיך; וכך הדבר הזה שלך יהיה. טבעם, המוגדר מראש, של היצורים האחרים, תחום בתוך גבולותיהם של חוקים שאנו קבענו. ואילו אתה, שלא תיאלץ להיות נתון בתוך שום סייג, לפי בחירתך – והלוא לשלטון בחירה זו נתתיך – תקבע אתה עצמך את מהות טבעך… לא עשינוך שמימי גם לא ארצי, לא בן תמותה גם לא בן אלמוות, כדי שאתה – שהנך, אם אפשר להגדיר זאת כך, בעל תואר–כבוד של יוצר–עצמך וצר–צורתך שלך – אתה תיצור את עצמך בצורה בה תבחר.

ההומו–ספיינס, אותה מזיגה מופלאה של "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" ו"נִשְׁמַת חַיִּים" א–לוהית, מתייחד מכל היצורים בכך שאין לו מהות קבועה: בהיותו חופשי להיות מה שיבחר להיות. נאומו של מירנדולה סימן את הפרדה משתי המסורות השליטות בימי הביניים: הדוקטרינה הנוצרית הרואה באדם מושחת מטבעו ומוכתם בחטא קדמון, והתפיסה האפלטונית בדבר קביעותו המתובנתת של האדם.

איור: מנחם הלברשטט

ליצור את העצמי

תפיסתו של מירנדולה היא גם יהודית עד להדהים. היא זהה כמעט לזו שביטא הרב סולובייצ'יק ב"איש ההלכה": "עיקר העיקרים הוא שהאדם חייב ליצור את עצמו. אידיאה זו הורידה היהדות לעולם". לא מפתיע אפוא לגלות כי למירנדולה היה מורה יהודי, הרב אליהו בן משה דֶלְמֶדִיגוֹ (ששימש גם פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת פדובה). הם למדו יחד תנ"ך בעברית, תלמוד וקבלה.

הדגשת הבחירה, החופש והאחריות היא ממאפייניה המובהקים של המחשבה היהודית. פרק א' בספר בראשית מציג אותה בדרך מעודנת מאין כמוה. כולנו זוכרים שא–לוהים ברא את האדם "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ", ולא תמיד אנו עוצרים לחשוב על הפרדוקס. אם יש דבר אחד שהתורה אינה נלאית לחזור ולומר, הרי זה שלא–לוהים אין צלם ודמות. מכאן האיסור לעשות פסל מסכה בדמותו. א–לוהים נמצא מעבר לכל ייצוג ולכל קטלוּג. "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", הוא עונה כאשר משה שואל אותו מיהו. כל הדמויות, הצלמים, המושגים והקטגוריות הם ניסיונות לתחוֹם ולהגדיר. את א–לוהים אי אפשר לתחום או להגדיר; הניסיון לעשות זאת הוא מצורות האלילוּת.

ברור אפוא שצלם א–לוהים שהאדם עשוי בו, ודמות א–לוהים שהאדם נברא כמותה, אין עניינם צורה חיצונית. יסוד היסודות של פרק א' בבראשית הוא הקביעה שא–לוהים נשגב מן הטבע, שהוא טרנסצנדנטי. משום כך א–לוהים חופשי ואינו כבול בחוקי הטבע. בבוראו את האדם בצלמו הוא נתן לו חופש דומה, וכך ברא את הברייה היחידה המסוגלת לברוא, קרי ליצוֹר. תיאורו חסר התקדים של א–לוהים בפרק הראשון בתורה מוביל לתפיסה חסרת–תקדים לא פחות של האדם ושל יכולתו לשנות את מהותו מקצה לקצה. על זאת דיבר מירנדולה. כל הדברים שנבראו, חוץ מהאדם, הם מה שהם: לא טובים ולא רעים, כבולים לטבע ולחוקיו. רק האדם מסוגל להִשְׂתַּגְּבוּת. הוא אולי חופן עפר, אך נפשו בת אלמוות.

ההומניזם של מירנדולה, בן סוף המאה הט"ו, לא היה חילוני. הוא היה דתי מאוד. הדת, המדע והאמנויות עוד התהלכו בימיו יד ביד, והצמיחו דמויות כברונלסקי, מיכלאנג'לו ודה–וינצ'י. מרתק לדמיין מה היה קורה לו המשיך הרנסנס במסלול זה. אלא ששורה של שליטים ואפיפיורים מושחתים, ואחריה העימות בין הכנסייה לגליליאו, הובילו להתפרקות הדרגתית של מזיגה זו בין הדת להומניזם המדעי. הנצרות הלכה מאז הרפורמציה לכיוונים משלה, ואילו ההומניזם הפנה לה את גבו ונעשה חילוני יותר ויותר.

מתנה גדולה ומסוכנת

פרק א' בבראשית הוא עד היום המניפסט הנועז ביותר של ההומניזם הדתי: ההכרזה כי האדם עשוי בצלם א–לוהים, כלומר שיש לו חופש בחירה ויכולת ליצור, להשתנות ולקיים דו–שיח עם בוראם של החיים. כמאמר חז"ל (בראשית רבה ח, א; סנהדרין לח, א), "אם זכה אדם, אומרים לו: אתה קדמת למלאכי השרת [נבראת לפניהם]. ואם לאו, אומרים לו: זבוב קדמך, יתוש קדמך".

זוהי התשובה הפשוטה ביותר לשאלתו המפורסמת של ר' יצחק מדוע אין התורה, שהיא ספר חוקים ומצוות, מתחילה במצווה הראשונה, קידוש החודש. התשובה היא שבלי חופש אין טעם ומשמעות בחוקים. כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ה, ד): "אילו היה הא–ל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע … היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים עֲשֵׂה כך ואל תעשה כך, הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו? ומה מקום היה לכל התורה כולה? ובאיזה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק?"

התורה היא חקירה מתמשכת של החופש האנושי – הגדולה במתנות שנתן א–לוהים לאדם, וגם הרת–האסון מכולן, שכן בחופש אפשר להשתמש לטובה ולרעה. החופש יכול להוביל את האדם לפסגות נישאות וגם לתהומות מחפירים: לאהבה או לשנאה, לרחמים או לאכזריות, לחסד או לאלימות. כל הדרמה של התורה נובעת מנקודת המוצא הזו. היהדות היא קריאתו הנעלה של א–לוהים לאנושות כולה לממש את החופש ואת היצירתיות שהיא ניחנה בהם, ולעשות זאת באחריות ובאיפוק – וכך להיות לשותפתו של א–לוהים במעשה הבריאה.

הלורד הרב יונתן זקס הוא רבה הראשי לשעבר של בריטניה, מרצה באוניברסיטת ניו יורק וזוכה פרס טמפלטון לשנת 2016

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו תשרי תשע"ז, 28.10.2016