כיום, כאשר מדינת ישראל היא אימפריה צבאית וטכנולוגית, אין לה עוד רשות להתעלם מהטבח המתחולל בסוריה. דווקא נושאי דבר ה' הם אלו שצריכים לזעוק את הזעקה הזו 

270–300 אלף בני אדם – אלו ההערכות הנמוכות של מספר ההרוגים בסוריה מאז תחילת המהומות באביב 2011. ההערכות של מספר הפצועים נעות סביב שני מיליון איש. בנוסף לאלו ישנם מעל שלושה מיליון פליטים מחוץ לסוריה ושבעה מיליון עקורים בתוכה.

המהומות, אשר החלו באופן מפתיע דווקא ממרחב דרעא–קוניטרה הפריפריאלי, הסמוך לגבול ישראל, התפשטו כאש בשדה קוצים לכל רחבי המדינה, ומזה כחמש שנים מתקיימת בה מלחמת כול בכול ברוטאלית אשר הדיה מגיעים היטב גם לגבול הישראלי. סוריה מחולקת כיום לכחמש "סוריות" קטנות, וככל שחולף הזמן מבינים כלל גורמי הכוח כי לא ניתן יהיה לאחד ביניהן עוד. השטן השחור, דאעש, ממשיך – על אף הפסדיו – לשלוח את זרועותיו לחלקים גדולים מהמדינה; הרוסים, שלא שמעו על נוהל "הקש בגג", מפציצים את כל מי שמתנגד לאסד; מאות מיליציות של מורדים "מתונים" מסתובבות באנרכיה המוחלטת השוררת ברחבי המדינה וזורעות הרס ואובדן, ומדי יום נהרגים במיתות משונות בממוצע מאות אנשים, בהם אזרחים רבים.

חלקה של מדינת ישראל בקלחת הזו לוט בערפל, וככל הנראה יש לכך סיבות טובות. במאמר זה אינני מתכוון לעסוק באסטרטגיה הביטחונית של מדינת ישראל וצבא ההגנה שלה למול הטבח באזרחי סוריה או למול המדינה האסלאמית, אלא להציע התבוננות עקרונית אחרת בסוגיה זו: מה אמור להיות היחס של מדינת היהודים, וחשוב מכך: של נושאי דבר ה', לטבח כמו זה המתרחש מזה מספר שנים קילומטרים בודדים מגבולנו.

ג‭'‬ונגל‭ ‬פראי‭. ‬יום‭ ‬השנה‭ ‬השלישי‭ ‬למתקפה‭ ‬הכימית‭ ‬בעוט‭'‬ה‭, ‬סוריה‭ ‬2016‭ ‬
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

צלם אחד לכול

כשנפנה להתבונן במקורותינו, יעלה לנגד עינינו ספר יונה, שבו מתואר מסעו של הנביא אשר מצווה להביא בשורה מהקב"ה אל עיר של גויים, במטרה להחזירם בתשובה. יונה, אשר אינו חפץ בחזרתם בתשובה של אנשי נינווה הנוכרים – בני אשור, אויבתה של ישראל – מנסה לחמוק משליחותו, אך לבסוף מבצע אותה, ואכן העיר חוזרת בתשובה שלמה. לאחר צערו של יונה מחורבן הקיקיון אשר ברא לו הקב"ה, אומר לו א–לוהים:

וַיֹּאמֶר ה': אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ – שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד, וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה? (יונה ד, י–יא)

ה' מלמד את יונה כי "טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו", ושאכפת לו מכל אדם באשר הוא אדם, ואף מהבהמות. דברים אלו מזכירים את מאמר חז"ל הנודע (סנהדרין ט, ב וכן מגילה י, ב) על דבר הקב"ה כנגד רצונם של מלאכי השרת לשיר שירה בקריעת הים: "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!". חז"ל מלמדים אותנו כי א–לוהים כואב על יציריו אשר חייהם נשחתים, גם אם בני אדם אלו הינם רשעים אשר ניסו עד לפני רגע להרוג את בני ישראל. נדון אנו קל וחומר כאשר מדובר בבני אדם אשר נקלעו לטבח המוני, גם אם חלקם הוסתו מינקותם לשנוא את ישראל, כפי שמעידים רבים מהפצועים המגיעים לטיפול כאן. נדוּן קל וחומר גם מאברהם, המלמד זכות בכל כוחו על אנשי סדום, אנשים חוטאים, על מנת שלא ישחית אותם הקב"ה.

לכל אדם צלם א–לוהים, ונקודת חיבור א–לוהית זו אינה קשורה כלל בלאום, כפי שכותב הראי"ה קוק:

עלינו לדעת כי נקודת חיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם הא–לוהי שנחנן בו האדם בכללו וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו […] המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם, והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים (שמונה קבצים א, תתז).

יתרה מזו: שלילת צלם א–לוהים מבן אדם כלשהו שוללת אותו מכלל בני האדם, כפי שמחדד זאת ר' אברהם יהושע השל:

א–לוהים הוא ייחוסו המשפחתי של כל אדם. או שהא–לוהים הוא האב של כל אדם, או של אף אדם. צלם א–לוהים קיים בכל אדם או באף אדם (א–לוהים מאמין באדם, עמ' 40).

אחריות של אימפריה

אם נעמיק ונחפש בתנ"ך התייחסות מפורשת יותר לתפקידו של עם ישראל בנוגע לעוולות עולמיות, נגלה כי אין בו התייחסויות ברורות לסוגיה זו. כך גם לא בתלמוד או בראשונים. זאת מהסיבה הפשוטה שלעם ישראל לא הייתה, עד המאה ה–21, כל אפשרות לעשות דבר מה למול זוועות כגון אלו. כך מבטא זאת הרב יונתן זקס:

השאלה שהם (היהודים לאורך הדורות; מ"מ) לא שאלו הייתה: באיזו מידה אנו ערבים לחברה הרחבה יותר ולעולם כולו… השאלה לא נשאלה מפני שהיא אף פעם לא התעוררה. במשך 1,800 שנים של חיים בפזורה ליהודים לא היו זכויות אזרח. לא היה להם קול… התרבות הציבורית הייתה נוצרית או חילונית, ולא היה בה מקום לקול יהודי או לעניין בו (לרפא עולם שבור, עמ' 141).

ואולם, יש להודות בפשטות: ישראל של היום היא אימפריה; אימפריה צבאית, גרעינית, מדעית, טכנולוגית וכלכלית. כך תופסים אותה כלל השחקנים במרחב (ואף שחקנים חזקים מאוד מחוצה לו) – אשר ממהרים לכרות עִמה בריתות ביטחוניות וכלכליות עמוקות, או לפחות מקיימות מולה הפסקות אש יציבות. גם מלכות דוד ושלמה לא התקרבה בממדיה ובעוצמתה למדינת ישראל של המאה ה–21.

יתומים אנו מן הנשר הגדול אשר ילמדנו הלכות מלכים לזמננו ובמציאותנו; אולם גם אם הלכה מפורשת אין, עלינו לחקור מהו רצון ה' העולה מן הכתובים ומרוחם. בפרק ד' בספר מיכה, בחזון אחרית הימים המפורסם (אשר מקביל בחלקו לפרק ב' בישעיהו), מתאר הנביא את ימות המשיח, שבהם יהווה עם ישראל מרכז אזורי ועולמי:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים; וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱ–לֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ם; וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק, וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת.

 לעם ישראל, במצב שבו הוא יושב לבטח באופן יחסי, יש תפקיד אזורי ועולמי קריטי: השכנת שלום ושיפוט בין העמים על מנת שלא יילחמו ביניהם. עם ישראל אינו יכול, ואינו צריך, להתבודד בראש ההרים, אלא להביא לשם את העמים שסביבו. ברור כי חזון אחרית הימים והתיאור הנפלא של העמים הנוהרים לשמוע את דבר ה' אינם תואמים את מציאות ימינו, הסטרילית הרבה פחות מן המתואר, ומלאה מורכבויות ובעיות רבות. אולם מתואר בחזון זה עיקרון אשר נכון בעיניי גם היום: כאשר אינך מדינה קטנה וקיקיונית הנאבקת על עצם קיומה, מוטלת עליך אחריות. מובן כי עיקרון זה שבו אנו דנים אינו מתמצה בסוריה. אין סוריה אלא דוגמה, כואבת ומדממת, לעניין זה.

אדישות כמוה כשותפות

בריאיון עם הרב שלמה אבינר שפורסם באתר "סרוגים" בפברואר 2012, כשנה לאחר פרוץ המהומות בסוריה, אמר הרב:

הסורים הם אויבים שלנו. צה"ל בכוננות קצרה מול הגבול, ולכן במקום להזיק לנו עדיף שיזיקו לעצמם… יכול להיות שכן צריך להתערב, אם נעשָה שם עוול וטבח, אבל לא אנחנו הם אלה שצריכים להתערב. אנחנו חייבים להיות עסוקים בבניין עצמנו.

דבריו מהדהדים, לצערי, קולות הנשמעים עד היום בחלל בית מדרשה של הציונות הדתית, שלא לדבר על זו החרדית. קולות המבטלים את הזעקה של הנטבחים והנרצחים סמוך לגבול ישראל, בטענות שעלינו לעסוק בעצמנו ולא בקורה סביבנו. אולם ספרות ההלכה והאגדה בענייני השבת אבדה וצדקה מלמדת אותנו כי לאדם קיימת אחריות לשכניו – יהודים ושאינם כאלו; האחריות המוסרית והחברתית שלה אני נדרש כאדם למול שכני אינה שווה לאחריותי כלפי הרחוק ממני.

ההתעלמות והאדישות לקולות אלו מהוות מעין שותפות ברוע, כפי שביטא זאת אברהם יהושע השל בנאומו בכנס בנושא "דת וגזע", שבו קרא לקהילה היהודית להצטרף למאבק למען זכויות השחורים בארה"ב:

יש רוע שרוב רובנו מעלימים ממנו עין ואף אשמים בו: אדישות כלפי הרוע… אדישות לרוע חתרנית היא יותר מן הרוע עצמו; היא אוניברסלית יותר, מידבקת יותר, מסוכנת יותר. כהצדקה שקטה, היא מאפשרת את התפרצות הרוע… תרומתם הגדולה של הנביאים לאנושות הייתה גילויו של רוע האדישות… התרחש פשע היכן שהתרחש – והנביא חש כאילו הוא עצמו קרבן וטרף לרוע. מילות הזעם של הנביא גועות בבכי (א–לוהים מאמין באדם, עמ' 37–38).

לעובדת היותה של מדינת ישראל אימפריה אזורית השלכות מוסריות, אשר יש לדון בהן: מה משמעותה של העובדה שישראל היא בין המדינות המערביות הבודדות אשר אינן תוקפות בגלוי את דאעש, אשר נמצא – בין השאר – סמוך לגבולה? האם ישראל, מדינה שנבנתה על חורבות אושוויץ, יכולה לעמוד מנגד כאשר סמוך לגבולה מתרחשות תקיפות ברוטליות ומתמשכות של אזרחים חסרי ישע (ברור כי חמישים הפצועים אשר נכנסים מדי חודש לטיפול רפואי בישראל הם לא יותר מפלסטר קרוע על רגל קטועה)? האם אנחנו מוטרדים מספיק ממעשי ידיו של הקב"ה, יותר מרבע מיליון (לפחות) עד כה במספר, אשר טובעים בים של אש ודם, קילומטרים מעטים מגמלא ומקצרין? האם לא דווקא על הציבור הנושא את שם ה' מוטלת יתר אחריות לצעוק את צעקתה של "הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם"? אם נביאינו היו כאן היום, מה הם היו אומרים על כך?

סוריה של היום, כמו מרבית ארצות "האביב הערבי" – או כפי שהאחרון מכונה יותר ויותר: החורף האסלאמי – היא ג'ונגל פראי של גורמי כוח משולחי רסן ההורגים איש את רעהו. ברור כי התערבות ישראלית מכל סוג באנרכיה שכזו עלולה להסב הרס ואבדות למדינת ישראל וצבאה, וכי יש לכלול במשוואה סבוכה זו גם מידע מודיעיני אשר נעלם מעיני הציבור ושיקולים מדיניים ודיפלומטיים נוספים. את זה יעשו מקבלי ההחלטות והפוליטיקאים.

בינתיים, על נושאי דבר ה', נושאי בשורת אדם הנברא בצלם, לזעוק בקול גדול, בבית הכנסת ובחלל החברתי, את זעקת מעשי ידי הקב"ה הטובעים – זעקת חלבּ, דרעא, סווידא, חומְס, אִדליבּ וכּוּבּאני; זעקת רבע המיליון שכבר נהרגו, ואלו שבדרך. ועושה השלום במרומיו יביא בכנפיו מרפא ושלום גם אל נושאי צלמו במהרה, אמן.

מעיין יוסף מגנהיים הוא בוגר ישיבת רעותא בכרמל והשתחרר לאחרונה משירותו כקצין בצה"ל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו תשרי תשע"ז, 28.10.2016