המוות הולך להשתנות בקרוב | עמיחי שלו

קצב חייהם של בני השבט האינדונזי מוכתב בכפייתיות על–ידי המוות. אורחם לרגע, גיבור הספר, מעומת עם שאלות קיומיות עם מותו בטרם עת של חברו הקרוב

3העץ של בני טורג'ה

פיליפ קלודל

מצרפתית: שי סנדיק

תמיר//סנדיק, 2016, 216 עמ'

לכאורה, אין ברומן "העץ של בני טורג'ה" חידוש מרעיש, או סיפור בידורי סוחף, או בכלל אנרגיה מקורית. יש כאן טקסט פשוט ברובו, נהיר, לא מתלהם, שבא – כמו לא מעט טקסטים לפניו ומן הסתם גם אחריו – קודם כול לבדוק בענווה מסוימת תמה שמטרידה את האני הדובר –  המוות. במובן זה אפילו אפשר לכנותו רומן מסאי במידת מה.

על פניו נשמע כי הנושא יותר משהוא נדוש, הוא אף מיותר וחסר תוחלת. העיסוק במוות הוא לופ תרבותי חסר מוצא עוד מסיפור גן עדן. האדם תמיד עמד חסר אונים נוכח תאריך התפוגה של גופו, או נוכח השרירותיות המצמיתה שעלולה להרוג אותו באחת בכל רגע נתון. וכפי שהנושא הוא על–זמני – כזה שלא משנה היכן אתה נמצא מבחינה אנתרופולוגית או טכנולוגית, הוא תמיד יעסיק אותך – עדיין הוא עלול לייצר מנטרות שחוקות. המוות הוא יצרן הסטריאוטיפים הוותיק והעקשן ביותר. ברם, למרות שחיקתן של מנטרות כמו "המוות גרם לי להעריך יותר את החיים", עדיין תמיד תהיה בהן גם אמת מסוימת. מבחוץ היא עלולה להישמע בנאלית. מבפנים (כלומר אלו שחוו מוות קליני או שהמוות דופק על דלתם יתר על המידה) היא בעצם הכול.

קלודל (שמלבד כתיבתו הוא גם קולנוען ומחזאי) מעמיד במרכז היצירה בן דמותו, קולנוען צרפתי אמנותי. הוא לא מעמיד נרטיב מרכזי בעבורו, אבל יש אי אילו הבלחות נרטיביות קטנות, כאלו שלעתים נדמה כי משמשות תפאורה חיונית, כי בכל זאת מתרחשים כאן שני צירים מקבילים שמתאחדים איכשהו.

מסרבים‭ ‬להרפות‭ ‬מהמת‭. ‬טקס‭ ‬קבורה‭ ‬של‭ ‬משפחה‭ ‬מבני‭ ‬הטורג‭'‬ה‭, ‬אינדונזיה‭, ‬2014 צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

מסרבים‭ ‬להרפות‭ ‬מהמת‭. ‬טקס‭ ‬קבורה‭ ‬של‭ ‬משפחה‭ ‬מבני‭ ‬הטורג‭'‬ה‭, ‬אינדונזיה‭, ‬2014
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

מעריך את היש

קודם כול ישנו ציר המוות. האני הדובר מגלה לאט–לאט שהמוות הופך להיות חלק יותר דומיננטי מהחיים שלו ככל שעובר הזמן. "המוות מקיף אותי בשנים האחרונות. מבקש לסגור עליי. להתקרב ככל האפשר. כדי שאחוש בו מעט". למעשה, הוא מגלה תוך כדי ההווה שהמוות תמיד היה שם, שהמוות טלטל את הזוגיות הקודמת שלו, הרג בתאונה חבר שטיפס איתו על הרים, גרם לחבר נוסף להתאבד, ואם זה לא מספיק – גם אמו חיה במין מצב שהוא קרוב יותר למוות מאשר לחיים, ואולי הדבר המשמעותי ביותר – חברו הטוב והמפיק שלו אז'ן מת מסרטן.

זה קורה כבר בתחילת הספר, וזו בעצם המכה המכוננת את היצירה, זו שמשרטטת את ציר המוות, והופכת אותו לחלק אינטגרלי, אם לא העיקרי, בתודעה של הדובר. "אינני בן המאה השש עשרה המורגל במגפות, במלחמות, באובדן אכזרי ותדיר של חברים, הורים, ילדים, ושמבחינתו אדם בן ארבעים הוא איש זקן". ברם, העיסוק במוות כאמור מייצר מנטרות מובנות מאליהן, מעין מיני משפטים דמויי סיסמאות רוחניקיות, מעט סתומי משמעות, שלעתים פשוט נשמעים מאוד עדינים ועמוקים, ולעתים גם לא, כמו "אני מנסה לחשוב על התפקיד שהמוות ממלא בחיינו, איך אנחנו משלבים אותו ביום יום, בפעילויות החיים שלנו, באהבותינו, בעבודתנו, ואם אנחנו פועלים איתו או נגדו".

מנגד, יש לא מעט רגעים של כתיבה כנה ומדויקת, פשוטה מאוד, שבכל זאת מצליחה להתרומם מעל האלמנטרי, כמו למשל בפרק י"א, במונולוג של אלנה, שם העיסוק הוא בעיקר בגוף, ואמנם גם שם לא נאמרות תגליות חדשות על הגוף, כי כל עוד לא נגשים את מאוויי הטרנס–הומניסטים ונימהל בתוך מכונות מתוחכמות ונהיה תודעה בלבד, הגוף יהיה סך הכול מכונה די פשוטה מבחינת ההיגיון שלה. אנחנו צריכים לתחזק אותו, לתפעל אותו, לטפל בו, כדי שלא יקום נגדנו. כל רופא במאה התשע–עשרה כבר ידע זאת היטב. ובכל זאת, אלנה, שלימים תהפוך להיות המאהבת של האני הדובר, מייצרת מונולוג מרשים, פשוט ומדויק, נוכח העובדה שהמספר הבין שבגילו הגוף לא רק מייצר הנאה, והוא לא עובד בשבילך, אלא אתה עובד בשבילו. אבל כאמור המובן מאליו הוא גורם דומיננטי בחיינו. לפעמים פשוט צריך לומר אותו מעט שונה, מעט מיוחד, וזה מספיק.

במקביל לציר המוות ישנו ציר החיים. דומה שהאני הדובר מבין לאיטו שאין מנוס, ואין פתרונות קסם, ולא משנה מה יעשה או מה יחשוב – המוות יארוב לו שם, כפי שארב לחברו. הוא מוצא נחמה מפוכחת במערכת היחסים החדשה שלו עם אלנה, שצעירה ממנו בלא מעט שנים. ויחד עם תחושת חוסר התוחלת וההיעדר שמותו של אז'ן יוצק בחייו, הוא מתחיל להעריך את היש, קלישאתי ככל שזה נשמע, ועולה ממנו מעין אופטימיות זהירה. המוות בכל זאת לא שובר אותו, לא מערער אותו. הוא אסיר תודה על חייו, ולמרות שהתחושה הזו לא מרוממת את רוחו מדי, היא גם לא גורמת לו לשקוע, ולא לצוף, אלא לשייט בנחת באשמורת חייו האחרונה כנראה, ארוכה ככל שתהא.

לקבור בתוך עץ

הספר בעצם מתחיל בעיסוק באבל ובפולחן המת של בני שבט הטורג'ה, הנמצאים באיים האינדונזיים. בני השבט לא קוברים את מתיהם כמונו, אלא במובן מה מסרבים להרפות, ובכלל, דומה שהם חיים עבור המוות, כאילו היה אל מיתולוגי. "המוות מכתיב בכפייתיות את קצב חייהם. כשאחד מבני השבט מת, ההתארגנות ללוויה אורכת שבועות, חודשים, לעתים אף שנים". המספר התארח אצלם למשך תקופה מסוימת ותהה על מנהגיהם, ודומה כי נשבה בקסמם. "אנו קוברים את מתינו, אנו גם שורפים אותם. מעולם לא היינו מעלים בדעתנו למסור אותם לעצים. אף על פי שלא חסרים לנו יערות או דמיונות. אך האמונות שלנו נסדקו ואינן מהדהדות עוד".

הוא לא חוזר עוד לאיים האינדונזיים, במעין אבחנה אנתרופולוגית שעולה ממנה שיפוטיות מסוימת, שלא לומר שאריות קדומות של הלוך רוח פוסט קולוניאליסטי. לרגע נדמה כי הוא שוקל להתמסר ולאמץ בחדווה את מנהגי האבלות הבלתי נגמרים של בני השבט. הוא מוצא בהם קסם והיגיון. אבל מדובר ברגע הגות רשלני ולא רציני. מהר מאוד הוא חוזר לחייו האורבניים, הסדורים, ונוכח המסע שהוא עובר הוא כאמור מבין את ערך החיים ונצמד אליהם, לא בקנאות כפייתית כי אם בהשלמה מתוך ענווה, אפילו מתוך אינרציה. אז למה היה צורך בכלל להגיע עד האיים האינדונזיים? מה היה חשוב למחבר לומר בקורלציה לחיים המודרניים? מה השיג המהלך הזה, שאיתו בחר לפתוח את מסעו, אם בכלל? האם חשב לרגע לקבור את אז'ן בתוך עץ? להקדיש את חייו לזכרו, כלומר להפקיע את כל חייו למען זכרו? נושא זה נותר מעט לא מטופל.

יחד עם זאת, הצוואה של אז'ן קבעה עבורו כי ימשיך ללוות את חברו הטוב דרך חברת ההפקה. יש משהו ביחסיו של הדובר עם אז'ן שיוצר ממד של קסם בספר. קודם כול אז'ן הוא דמות נפלאה, הן בחייו והן מתוך הפלאשבקים של הדובר, והסצנה שבה הוא גורר את הדובר לבית קפה ליד בית החולים, ולפתע מבחין בסופר האהוב עליו מילן קונדרה, היא סצנה פשוטה ומחממת לב, במיוחד נוכח המונולוג הספרותי שאז'ן לפתע משחרר מפיו על משמעות הסופרים הגדולים בחייו. מונולוג לא אקדמי, לא פלספני, פשוט–עם במידת מה, אבל כל כך צולפני ומקבל יתר–משמעות כשהוא יוצא מפיו של אדם העומד למות בקרוב.

ובכלל, אז'ן מהווה נקודת עוגן דרמטית חזקה מאוד בספר. זו מעין ידידות גברים אמיתית, נינוחה, ויחד עם זאת נדירה. ותחושת ההיעדר של האני הדובר נוכח מותו של אז'ן – כמה שהוא מנסה להיאחז בדברים אחרים – היא חזקה ואותנטית. אנו מבינים שאז'ן בעצם היה הדמות הכי קרובה וחשובה בחייו. גם זה מעט אלמנטרי, רק כשאנשים מסוימים מתים אנו מבינים כמה חשובים הם היו.

החמצה פילוסופית

והנה שוב המובן מאליו זוקף את ראשו, לאו דווקא המכוער, אלא כנראה ההכרחי. מה שמעלה בכל זאת סוגיה מהותית. הטרנס–הומניזם הוא אסכולה שמקדשת את הקדמה הטכנולוגית, כולל שימושים בננו–טכנולוגיה ובעצם בכל דבר כדי להאריך ולשפר את המין האנושי. האני הדובר עצמו גם עובד על סרט מד"בי שבו ישנם יצורים הנושאים את זיכרונות בני האדם ויש להם תוחלת חיים של אלפי שנים.

לא מעט חוקרים מהאקדמיה כבר מדברים על "מותו של המוות". המדען ריי קורצוול שטוען כי הסינגולריות היא עניין של כמה עשורים, וממשק האדם–מכונה יקרום עור וגידים מהר מכפי שאנחנו מצפים. במובן הזה, אפשר לראות את "העץ של בני טורג'ה" כמעין טקסט מעבר בין העולם הישן לעולם העתידי. ומבחינה זו יכולה להיות לו משמעות היסטורית כבירה. אבל מנגד, זה הופך אותו לספר מוחמץ מבחינה פילוסופית.

הספר לא באמת מנסה לומר (אולי מנסה ולא מצליח) דברים חדשים נוכח השינוי ההולך וקרב, למרות שהוא חש אותו בקצות אצבעותיו. הוא רק מניח אבן חצץ קטנה (כמו על קבר אירוני) על הדרך שכבר החלה להיסלל. לא חורץ בה תלם משל עצמו. ובעצם מעורר את הצורך באמת ברומן אחר, בן התקופה, כזה שלפתע ירים את השמיכה מעל המנטרות המעוורות שיש לנו בכל הנוגע למוות. נכון, לא מעט ספרי מדע בדיוני כבר עשו זאת מזמן, למשל "יוביק" של פיליפ ק. דיק, שם כשאתה מת אתה בעצם לא מת, אלא ממשיך להתקיים בדפוס מעט שונה, וגם סדרות של ג'יי ג'יי אברמס לפתע העירו מתים מרבצם והחזירו אותם לחיים. אבל עדיין המוות ממשיך לדרוש התייחסות אחרת, מעמיקה, נוכח האפשרות המצמררת שהוא הולך להשתנות בקרוב. אולי אף להתבטל כליל.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו תשרי תשע"ז, 28.10.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 באוקטובר 2016, ב-גיליון בראשית תשע"ז - 1003, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: