מרפא הלכתי לשבורי הלב | עמית קולא

לעומת הטיפול בפגיעות גופניות שנידון רבות בהלכה, כמעט אין טיפול דומה בנוגע לפגועים בנפשם. כיצד יכריעו הפוסקים האמונים על הכרעות כלליות ואובייקטיביות במרחב טיפולי–סובייקטיבי?

“זה רק פסיכולוגי“, הוא היגד המכעיס את אלו המדווחים על כאב וזוכים לתשובה מעין זו. הוא מקומם את אנשי הטיפול הפסיכולוגי. ניתן לשמוע אותו תדיר בשיח יומיומי בין אנשים: “זה לא באמת, זה רק פסיכולוגי“.

יש בהיגד זה כדי לשקף תפיסה עממית ביחס לפסיכולוגיה ולכאב הנפשי. על פי תפיסה זו מחלת חרדה או דכאון איננה דבר של ממש. די בכוח הרצון כדי להתגבר על קשיים מסוג כזה. אמונה עממית זו עשויה להיות אחד הגורמים למורכבות היחס של הקהילה אל פגועי הנפש ואל סבלם. מאמצים חינוכיים ולימודיים לשנות עמדות אלו מצליחות, כפי שמדווחים המחקרים בתחום, רק באופן חלקי.

איור: נעמה להב

איור: נעמה להב

ליצור שפה משותפת

חוברת ארגון ‘בית הלל‘ האחרונה (מספר 12,ראש השנה תשע“ז) ובתוכה מסמך ההלכה מבקשת, בין השאר, להשתתף במאמץ החברתי והקהילתי לשינוי מעמד ותפיסת מחלת הנפש. ההכרה כי בכלל פגועי הנפש יש המצויים בסכנת חיים ועוד אחרים הסובלים סבל ממשי – קוראת לקהילה להירתם לעזרה. העזרה הראשונה היא בהתגברות על הסטיגמות, כעין זו שהוזכרה לעיל. הכרה בכאב של הזולת, נתינת מעמד למחלתו, עם תוספת קלה של שותפות, יש בהן כדי להציל חיים ובוודאי להקל על מצוקתם.

עם זאת, אי אפשר לפטור את הרבנים בקריאה לציבור לשנות דרך ולהירתם לעזרה. יש לכונן גם חשבון נפש פנימי, בתוככי עולם ההלכה. יש למצות את סוגיותיה כדי לתת דרך והנחייה, שהן לפעמים גם מזור, למי שמבקשים הדרכה תורנית – למותר ולאסור בטיפול בפגועי נפש.

בין הפסיכולוגיה לבין עולם ההלכה עלולה להתפתח תחרות על נפש האדם. התורה, כמו הפסיכולוגיה, מבקשת את ההישג של הנפש הבריאה, אלא שביחס למשמעות טיבה של הבריאות מתעוררת מחלוקת. המחלוקת עלולה לייצר חוסר אמון, חוסר הדברות והעמקת הסבל אצל פגועי הנפש. האתגר של בעלי המקצוע בתורה ובתורת הנפש הוא למצוא שפה משותפת שתתרום למסקנות תורניות מדויקות ומכוונות, תסלול את הדרך לתורת החיים של ההלכה ותסייע לדרך הטיפול ולמטופלים. אחד מאבני היסוד בשיח המשותף הזה מצוי בהכרה בקושי לנתב את חיי הנפש הסוערים לתבניות רציונליות סגורות. ייחודו של האדם בפרצופו ובדעותיו משקף גם שונות בין בני אדם בכוחות נפשם.

שיקוף מחדד לתופעה זו ניתן למצוא בתשובותיו של הרב פינשטיין (אגרות משה אורח חיים חלק א תשובה קכז). הוא מכריע בהלכות שבת הכרעה הלכתית המותנית ביכולותיו הנפשיות הייחודיות של האדם. יש אנשים בעלי אומץ ויש פחדנים, ולכל אחד תוכרע הלכה באופן שונה בנסיבות של סכנה אפשרית. ההכרה בנפש וכוחותיה כתשתית לפסיקת ההלכה וההכרה שההלכה במובן זה עשויה להשתנות מאדם לאדם יש בה כדי לפתוח את הצוהר המיוחד לתיחום ההלכתי של הלכות פגועי נפש.

היום אנו יודעים יותר על עולמם הפנימי של פגועי הנפש. זאת בזכות המחקר הפסיכולוגי ההולך ומעמיק ומוסיף ידע וחכמה, אך גם בזכות דבריהם של אלו המצויים בתוך העולם הפגוע ומשם, בגוף ראשון, מלמדים על משמעות הייאוש, הבדידות, החרדה וקריסת מגדלי התאומים של העולם הפנימי. הידע הזה מייצר תשתית של הבנת המציאות לכל המתעניין אף גם לבירורי ההלכה. בה בשעה הוא  מחייב מבחינה מוסרית וערכית להירתם לישועה.

מהם חיי אדם?

השאלות הגדולות בתחום הלכות הצלה של פגועי נפש, מולידות עיונים מעמיקים בערכי היסוד של חיי האדם. דיוני ההלכה חושפים בירורים אלו במתכוון או שלא במתכוון. השיח ההלכתי מכוון לישועה והצלת חיים ולשם כך מרחיב מושגים בדרך של דימוי מילתא למילתא. הרחבת מושגים זו מעוררת שאלות חדשות, שההתמודדות הערכית הבלועה בהן לא פחות מסובכת.

לחובת הצלת נפשות יש משקל מרכזי בהתייחסות לפגועי נפש. ברור לכל, שכשאדם נמצא בסכנת חיים יש להצילו, אף אם יידרש לשם כך חילול שבת, שהרי ‘פיקוח נפש דוחה את השבת‘. פעמים שפגוע הנפש עלול לפגוע בעצמו או באחרים. פעמים, אף אם אין סכנה, ייתכן שיפעל באופן אקטיבי לסכן חיים, הוא מאבד את תחושת הסכנה ואת תמונת המציאות ועלול, עקב חוסר הזהירות, לגרום לפגיעה בנפש. במצבים כאלו בוודאי שיש לעשות את כל הניתן כדי למנוע את הסכנה.

אך ישנם מצבים שאדם עלול לאבד את שפיות דעתו ללא חשש סכנה נפשות ברורה. האם יש בעצם אובדן השפיות מניע הדורש הצלה, אף בעשיית איסורים ואולי אפילו חילול שבת?

שאלה זו בוחנת באופן ערכי את שאלת מעמדם של החיים. במלים אחרות היא מציבה אתגר לברר: מיהו האדם? מהי הנפש אותה אנו נדרשים להציל? הצלת נפשות דוחה איסורים משום ‘חיבת נפשם של ישראל לפני הקב“ה‘– כך סבורים פרשני התלמוד (ראו לדוגמה רש“י על פסחים כה, ב). כלפי מה מופנית אותה חיבה? מה בנפש נעלה ויקר בעיני ההלכה ומחוללה?

יש מי שטוען כי עצם החיים הביולוגיים של האדם הם הינם הדבר החביב. לכן רק סכנת מוות גופני תתיר הצלה גורפת. לעומת זאת, יש הגורס שהיסוד האנושי של החיים המייחד את האדם ומגדיר אותו – הוא המכריע. לכן, אם אדם מאבד את (שפיות) דעתו, כלומר מאבד את אנושיותו, הרי הוא כמאבד את  חייו. קבוצה גדולה של פוסקים נוקטת בעמדה שלישית. לדעתה יש לראות באובדן השפיות, המוליך את האדם, על פי הגדרת ההלכה, להיות פטור מן המצוות, את הסיבה להצלה. האדם המאבד את הזהות הדתית שלו כמאבד את חייו: ‘חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה‘.

הכרעות הלכתיות אלו, הכתובות בדברי הפוסקים, פותחות או משתלבות בדיונים חברתיים וערכיים נוספים. החובה להציל את השפיות כחיונית וכשוות ערך לחיים עצמם, מולידה את השאלה ההפוכה: מה ערך חייו של אדם שאיבד את שפיותו?  האם נכון להגדירו כמי שאיבד את אנושיותו (או את זהותו הדתית)? האם אין משמעות הדבר כי חייו שווים פחות מחיי אחרים? האם אין לראות בשיח הלכתי זה, במטרתו להירתם להצלתו של פגוע הנפש, כתורם, חס וחלילה, לזילות בחיי אנשים המצויים במצב זה?

חסך בעולמה של תורה

מצוקתם של פגועי הנפש לא זכתה (כמעט) לבירור הלכתי רחב. לעומת הטיפול בסוגים שונים של צער גופני שנידון, טופל, נוסח והוכרע בהלכה – אין טיפול דומה בהלכות מי שסובל מצער נפשי או מי שנפגע בנפשו (למשל בספר שמירת שבת כהלכתה, יש למעלה ממאה ועשרים סעיפים, העוסקים בדיני שבת, ביחס למי שפגוע גופנית, ואין בו סכנת חיים מובהקת. אין שם אף לא סעיף אחד, שעוסק במפורש, בפגוע נפש. גם אין בספר ניסיון לשבצו לאחת מן ההגדרות ההלכתיות  של חולה).

יש מקום למחקר מקיף לפענוחה של תופעה זו. יתכן שצעירותו של מקצוע רפואת הנפש, בהשוואה לאחיו הגדול העוסק ברפואת הגוף, היא סיבה מרכזית לדבר. ישנם תחומים העוסקים בפגיעות נפשיות שלא היו מוכרים לעולם הרפואה, ובוודאי לא לציבור הרחב, עד לפני מספר עשרות שנים (הפרעת דחק פוסט–טראומטית שמופיעה כמעט בעשירית מן האוכלוסייה, כך על פי מחקר  עדכני).

אכן, בשנים האחרונות מתרבים מאמרי ההלכה הנכתבים בסוגיה זו. יתכן שאף להגדרות הגמישות ביחס לטיבן של מחלות הנפש ושל אופן הטיפול בהן יד בדבר. מסתבר שסובייקטיביות הטיפול גורר בעיות תקשורת עם עולם ההלכה האמון על הכרעות כלליות ‘כמו אובייקטיביות‘. ניתן למצוא בדברי הפוסקים הערות בתחום מחלת הנפש המכריעות כי: ‘הכל לפי ראות עיני הפוסק‘ המצוי בנבכי המקרה והאירוע. אין יכולת בידי ההלכה העקרונית אלא לומר דברים כלליים שיישומם שתלוי בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה.

תופעה זו, של היעדרות הוראות הלכה מפורטות לנסיבות המיוחדות של מחלת נפש, מולידה מבוכה אצל הסמוכים לסוגיית פגועי הנפש – אצל החולים עצמם ובני משפחתם ומי שעוסקים בטיפולם. עולם ההלכה הותיר, כביכול, את כל התחום שאינו פיקוח נפש מובהק בערפל. במצב זה נאמני ההלכה לא מודעים, לעיתים, לאפשרות לבחון דרכי סיוע וישועה המותרים על פי ההלכה. אחרים, מתוך תחושת דחיפות ונחיצות, מותירים באופן מעשי את תחום הטיפול בקרוב המשפחה פגוע הנפש, מחוץ למעגל הנחיות ההלכה.

אחת השאלות שנידונה במסמך של ארגון ‘בית הלל‘, היא שימוש במשמיע מוסיקה בשבת לצורך מי שסובל מהתקפי חרדה ולא מצליח להירדם. השפעתה של המוסיקה על חיי הנפש ואפילו ריפוייה מוכרת כבר מן העולם המקראי (למשל: נגינת דוד לפני שאול) ומבוססת ממחקרי העולם העכשווי. היא אפילו מהווה תת–תחום של מחקר עצמאי (פסיכולוגיה של המוסיקה). האם יהיה מותר להפעיל בשבת נגן מוסיקה לאוזניו של הסובל מחרדה שאינו נרגע וכשאינו נרדם סבלו מתעצם? תשובה לשאלה מסוג זה לא מצויה בספרי הלכה מוכרים וזמינים. רבים מן הנתקלים בבעיה לא חושבים שיש מקום לשאלה. פעמים שהם חשים בודדים במצוקתם האישית או המשפחתית. עליהם לקבל הכרעה ליד ובמקום הדרך המקובלת עליהם בדרך כלל – הנחיית ההלכה.

המסמך של ארגון ‘בית הלל‘ מבקש לפתוח את התחום הזה לבירורי הלכה. לתרום במשהו להשבת (או ליצירת) האמון בין קהילת פגועי הנפש לדרכי ההלכה. אמון שיושג בהדגשת ההבנה את מצבם של פגועי הנפש בגילוי רגישות לסבלם ובמאמץ להנחותם בדבר ה‘ – זו הלכה. שהרי הוא ‘רופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם‘.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 באוקטובר 2016, ב-גיליון חול המועד סוכות תשע"ז - 1002 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: