אמריקה עסוקה לכאורה, כישראל, בבירור זהותה, אך אזרחיה נמנעים מלדבר על דעותיהם ועל הצבעתם בבחירות מאימת התקינות הפוליטית. טוביה טננבום במסע נוסף לחשיפת פנים אמיתיות

שקרים שכולם מספרים

טוביה טננבום

מאנגלית: הלל גרשוני

סלע מאיר, 2016

ארצות הברית, האימפריה הגדולה, העשירה והחזקה של זמננו, היא אומה שנבנתה על ברית. שלא כמו האומות האירופיות המשתלשלות מהיסטוריה שבטית ארוכה, הגוזרת דמיון במאפיינים אתניים חיצוניים, אמריקה הוקמה על בסיס רעיון. הרעיון שלפיו בני אדם יכולים להיות שותפים בבניין אומה כל עוד הם חולקים זה עם זה שורה של הסכמות על המציאות המוסרית.

המתיישבים הראשונים שנטשו את אירופה חצו את האוקיינוס והתיישבו ביבשת זרה ופראית כדי ליצור ירושלים חדשה. הם ביקשו לברוא עולם שבו האדם הנברא בצלם הא–ל זוכה בחירות הראויה לכל בן אנוש. הניסוי המוסרי והחברתי האמריקאי הוכתם אמנם בכתם העבדות, אך הוכיח לעולם המודרני, יותר מכל טיעון לוגי או פילוסופי, כי באדם טמונים כוחות יצירה עצומים, וכי ביכולתו לקרוא תיגר על הטבע והדעה הקדומה וליצור מציאות חדשה.

האומה הקרובה ביותר לאמריקה, שהיא בעת ובעונה אחת ההשראה עתיקת היומין שלה ואחותה הצעירה והקטנה, היא ישראל. ישראל, כמו אמריקה, בנויה על רעיון הברית הא–לוהית והמוסרית, ולא רק על זהות אתנית ושבטית. לאמריקה, כמו לישראל, משימה לרומם את האדם ולתקן את העולם. אמריקה, כמו ישראל, תוהה, נבוכה ומבררת את זהותה, מצבה ומטרותיה בעידן פוסט מודרני מבולבל.

אך בעוד בישראל הדיון בדרכה וזהותה של המדינה רועש, רגשני ופתוח, הרי שהאמריקאים התרגלו לטאטא את המחלוקות, השנאות והדעות הקדומות אל מתחת לשטיח. תרבות הפוליטיקלי קורקט אוסרת עליהם להתמודד עם דעותיהם ופשעיהם הקדומים. בנפשו פנימה עשוי האמריקאי לחוש טינה, שנאה ופחד כלפי השונה ממנו, אך על פני השטח הוא נאלץ למתוח חיוך מתחנחן על פרצופו ולומר שהוא רוחש חיבה שווה ובריאה לכל הגזעים, המינים ובעלי הנטיות המיניות.

איך גורמים לאמריקאי לשחרר את חרצובות לשונו ולהודות באמת המכוערת והכואבת? טוביה טננבום. העיתונאי והסופר היהודי–גרמני חוזר בספר מסע שלישי, שבו הוא משתמש בגישתו הבלתי אמצעית, בחוש הומור ובחדות אבחנה כדי לנסות ולברר מה הסוד החבוי בנבכי נשמתה של אמריקה.

תרבות השקר הגדול

כמו ב"אני ישן בחדרו של היטלר" ו"בתפוס ת'יהודי", שחשפו טפח מהמציאות הגרמנית והישראלית, בוחר טננבום לספר את סיפורה של אמריקה דרך עיניהם של אזרחיה של האומה הנבדקת. טננבום, שמקום מושבו בשלושים וחמש השנים האחרונות הוא העיר ניו יורק, פותח בה מסע המתפרס על פני עשרים ושמונה מדינות ושישה חודשים, ושבמהלכו אנו נפגשים עם אמריקאים מכל הצבעים, המעמדות החברתיים, הדתות והנטיות הפוליטיות.

האנשים שהוא פוגש נבדלים זה מזה בכל תכונה כמעט. מלבד שותפות גורל גיאוגרפית והשפה האנגלית, הם שותפים רק בעניין אחד: השקר הגדול של האחדות האמריקאית. רפובליקנים ודמוקרטים, יהודים ונוצרים, צפוניים ודרומיים, טוענים בלהט כי אמריקה היא אומה אחת, בשעה שבמציאות היא קרועה לשבטים שאין ביניהם דבר וחצי דבר.

כך, בעוד הלבנים נהנים מרמת חיים מערבית וטוענים כי הם אוהבים ומוקירים את כולם, השחורים רוצחים ונרצחים באלפים בשכונות מוכות עוני ומוות המזכירות את הגרועים במחנות הפליטים. האינדיאנים, ילידי היבשת, זוכים בשמורות ובפיצויים בגין כיבוש ארצם, ומשתמשים בכספים שניתנו להם כדי לשתות ולסמם את עצמם לדעת. והיהודים, המנסים להתאים את עצמם לשקר האמריקאי הגדול, משילים מעל עצמם את מורשתם והופכים אט אט לגרועים שבאויבי ישראל כדי להוכיח לאמריקה שהם בשר מבשרה.

טננבום מצליח להגיש ספר מצחיק, קריא וקולח בצורה בלתי רגילה, ובאותו הזמן קודר ומטריד. אמריקה מצטיירת בין ארבע מאות דפיו כאימפריה בשקיעה, שאיבדה את ייעודה ומצפונה, תוך שהיא ממשיכה למכור חלום אמריקאי כוזב על חירות המעשה והמחשבה.

כישראלים, אנו חיים במידה רבה בצילה של ידידתנו הטובה ביותר. ישראלים רבים רואים בארה"ב לא רק בת ברית, אלא גם מודל שיש לחתור אליו, להתקנא בו ואפילו להגר אליו, כפי שעשו קרוב למיליון ישראלים מאז הקמת המדינה. במובן זה, "שקרים שכולם מספרים" מספר לנו בעקיפין לא רק על מצבה העגום של אמריקה, אלא גם על מקומה וחשיבותה של ישראל. מדובר בהרבה יותר מקריאה מענגת, כיוון שמבעד לצחוק המתגלגל, למרואיינים הנלעגים, לנופים ולגודל עוצר הנשימה של אמריקה המשתקף בספר, מספק טננבום תמצית של אמת מזוקקת ומעצימה. ישראל איננה עוד האחות הקטנה והחלשה של אימפריית החירות הכבירה, אלא אולי האומה האחרונה הנושאת את לפיד החירות.

עמיעד כהן הוא מו"ל השילוח – כתב עת ישראלי להגות ומדיניות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016