כל אחד והבוב שלו | עמיחי חסון

גם כשיקבל את הפרס ממלך שוודיה, תמשיך להיוותר החידה בדבר דמותו של האיש שבנה את עצמו כאחד מהאייקונים הגדולים והמתעתעים ביותר בתרבות הפופולרית של המאה האחרונה

את החלק הראשון של "כרוניקות", האוטוביוגרפיה המקוטעת שכתב, בוחר בוב דילן לפתוח בסיפור החתמתו ב"קולומביה רקורדס", חברת התקליטים המיתולוגית ששלטה באותם ימים בשוק המוזיקה העולמית. אחרי השיחה עם המנהל, מופנה דילן אל איש יחסי הציבור שאמור להנפיק ידיעה קצרה על החתמתו של זמר הפולק הצעיר והאלמוני למדי באותם ימים. האיש, בילי שמו, שואל "מאיפה אתה?". "אילינוי", מתחיל דילן את מסכת השקרים. דילן מוכר לו שם סיפור שעבד בתור נהג של משאית לחם, שהיה פועל בניין בדטרויט, שזרקו אותו מהבית, שאין לו משפחה, שהגיע לניו יורק ברכבת מטען. "אתה מתכוון רכבת נוסעים?", מנסה לתקן אותו בילי. "לא", מתעקש דילן, "אני מתכוון רכבת מטען". לבסוף הוא שואל אותו כמו מי הוא רואה את עצמו בזירת המוזיקה של היום, ודילן משיב לו: "כמו אף אחד" – אלו המילים האמיתיות היחידות שדילן אמר בדיאלוג הזה, כל השאר היו דליים של בדיות.

"באמת לא ראיתי את עצמי כמו אף אחד אחר", כתב לימים דילן המבוגר על הנער שסחב את הגיטרה שלו בבניין ענקית התקליטים של שנות ה-60. היום, כחמישים שנה אחרי, נדמה שאין מי שיתנגד לקביעה שבוב דילן לא דומה לאף אחד אחר. הוא בנה את עצמו כאחד מהאייקונים הגדולים והמתעתעים ביותר בתרבות הפופולרית של המאה העשרים, ומעכשיו יכול להתהדר גם בתואר המכובד (והמפתיע): "חתן פרס נובל לספרות לשנת 2016".

הטרובדור בעל אלף הכובעים. בוב דילן בהופעה, 2011 צילום: אי. פי. איי

הטרובדור בעל אלף הכובעים. בוב דילן בהופעה, 2011
צילום: אי. פי. איי

שישה שחקנים ואדם אחד

כל ניסיון לתאר את דילן יהיה לעולם חלקי. בשנת 2007 ניסה הסרט "אני לא שם" ("I’m Not There") לשרטט על המסך הגדול כמה אפיזודות מחייו, והבמאי טוד היינס חיפש דרך טובה לחשוף מעט מאלף הכובעים שחובש הטרובדור האמריקאי הגדול על ראשו. הוא בחר בדרך מעניינת – להשתמש בשישה שחקנים שונים, כאשר כל אחד מהם מגלם את דילן בתקופה אחרת בחייו. כך, לצד הבחירות המתבקשות כמו הית' לדג'ר וריצ'רד גיר, דילן מגולם בצעירותו גם על ידי השחקן השחור מרקוס קארל פרנקלין, ואפילו על ידי השחקנית קייט בלנשט (שעושה את התפקיד המוצלח מבין כולם). אבל נדמה שגם כאשר דילן מיוצג על ידי אישה או ילד שחור – הסרט עדיין לא מצליח לגעת בכתב החידה שנקרא בוב דילן. ככה זה כשאפילו שמך הוא סוגיה לא פתורה.

אמת, הוא נולד בשנת 1941 בדולות', מינסוטה, למשפחת יהודית. בתעודת הזהות שלו נכתב השם רוברט אלן צימרמן (שמו היהודי המלא: שבתאי זיסל בן אברהם צימרמן ורחל רבולבסקי) – אבל בסביבות גיל העשרים כבר החל להציג את עצמו כ"בוב דילן". בוב הוא כמובן שם חיבה של רוברט, אבל על הדילן מתנהל ויכוח ארוך: יש מאן דאמר על שם המשורר הוולשי האהוב עליו דילן תומאס, יש מאן דאמר על שם הכינוי של דודו (דילון), ויש יותר מביוגרף אחד שטוען שזאת בכלל האנטישמיות במינסוטה. הוא עצמו הכחיש ואישר באופן לא עקבי את ההשערות, ולאחרונה חוזר ואומר שאינו זוכר למה שינה את שמו דווקא לדילן.

"נולדתי מאוד רחוק מהמקום שהייתי צריך להגיע אליו", הוא אומר בפתח סרטו של מרטין סקורסזה על אודות שנותיו המוקדמות, "והייתי צריך לעשות דרך מאוד ארוכה כדי להגיע הביתה".  בן המלך שהתחלף עם בן השפחה עשה דרך ארוכה במובנים רבים, גיאוגרפים-נפשיים: הדרך מ" Highway 61 Revisited" המוביל ממינסוטה אל ערש המוזיקה של ניו אורלינס, וכמובן הדרך אל ניו-יורק שם יצא לבסוף האלבום הראשון Bob” “Dylan (ב-1962) – אלבום שהכיל ברובו גרסאות כיסוי לשירי פולק ובלוז, ושלא חשף יותר מדי מה מסתיר שם הילד שמפוחית הפה שלו נדמית כמו גשר לשיניים.

דילן אומץ בשלב מוקדם כקול והפנים של תנועת המחאה לזכויות האזרח בארה"ב. "Blowin’ in the Wind" הושר כמעין המנון, ודילן הפך יחד עם ג'ואן באז לזמרי הבית של ההפגנות (כולל במצעד בוושינגטון שבו נאם מרטין לותר קינג את נאום "יש לי חלום").

אבל דילן כמו דילן – אין דבר שקשה לו יותר מחיבוק קבוצתי לחוץ: תוך זמן קצר הוא סירב להגיע להפגנה נגד המלחמה בווייטנאם, העליב את חברי האגודה שהעניקו לו את "אות תומאס פיין" והזדהה עם רוצחו של הנשיא קנדי. גם את מעריצי מוזיקת הפולק הוא הכה בהלם כשהעז לעלות להופיע בפסטיבל ניופורט – פסטיבל הפולק החשוב בעולם – עם גיטרה חשמלית וסאונד מלוכלך במקום הגיטרה האקוסטית. דילן סולק בבוז מהבמה ועורר סקנדל גדול.

עם "Like A Rolling Stone" הוא שינה את החוק הקובע שסינגלים חייבים להיות קצרים משלוש דקות, את יצירתם של לנון ומקרטני הוא שינה זמן לא רב אחרי המפגש הראשון שלהם עמו, ועם אלן גינסברג – המשורר היהודי-אמריקאי הגדול של דורו (שכמובן לא זכה בנובל בספרות בעצמו) – הוא יצר שפת דימויים חדשה שגינסברג כינה כ"שרשרת של הבזקי תמונות". כאמור, את אפס קצהָ של התקופה הראשונה אפשר לראות ב"”No Direction Home – סרטו הדוקומנטרי הנפלא של מרטין סקורסזה. סרט בן 208 דקות (!), העוסק רק בשנים 1961 עד 1966 – השנה שבה עבר דילן תאונת אופנוע ששינתה את מהלך חייו.

יהדות, נצרות והופעות הפיצוי

גם הזהות הדתית של דילן מתעתעת לא פחות. הוא אמנם נולד כדור שלישי למהגרים יהודים שברחו לאמריקה מאימת הפוגרומים במזרח אירופה, אבל מערכת היחסים שלו עם מוצאו מורכבת מאוד. על אף שהדימויים התנ"כיים והארומה המיסטית היו עוד בשירים הראשונים, את הקריירה שלו החל דילן בניסיון להמעיט, כמעט להסתיר, את משמעות היותו יהודי. הוא מאמץ סיפורים שונים ומורד את מרד הצעירים הגדול. האיש שלא הופיע בפסטיבל המפורסם של וודסטוק הפך שם נרדף לרוח המקום: פוסטר של דילן בחדר סטודנטים אמריקאי היה פוסטר שסימן את החופש, גם את החופש מהדת.

אבל דילן לא נמנע מהזדמנות לשבור את המיתוס של עצמו: בתחילת שנות השמונים, אחרי תקופה יצירתית בינונית במיוחד, הוא הכריז על עצמו כנוצרי שנולד מחדש והותיר את מעריצו המומים. פניית הפרסה של דילן חזרה אל הדת – ועוד אל הנצרות – הייתה בלתי נתפסת. מי שהוכתר כנביא חילוני התבקש להזדכות על התואר. כשהאנטר ס' תומפסון, ממציא "עיתונות הגונזו" האמריקאית, ביקש לכתוב בשנת 1971 על דבר שלעולם לא יתרחש, הוא בחר ב "בוב דילן יעלה לרגל לוותיקן ויישק לטבעת על אצבעו של האפיפיור". והנה, מופע האימה הזה התגשם לפני העולם כולו כמה עשורים לאחר מכן, כאשר דילן – הוא ולא שרף – הופיע בפני יוחנן פאולוס השישי בכיכר פטרוס הקדוש.

אבל הרומן עם הנצרות לא היה ארוך מדי. כעבור כמה שנים הוא ימצא את עצמו עטור תפילין ומעוטף בטלית ברחבת הכותל המערבי, עורך בר מצווה לבנו. הוא גם יסתודד קצת עם הרב מאיר כהנא, ויפלרטט עם חסידים ומקובלים. עד היום טוענים חסידים שהוא עולה מפעם לפעם לתורה בכל מיני קלויזים של חב"ד בארה"ב.

דווקא עם ארץ הקודש הוא מנהל יחסים יציבים בסך הכול. ישראלים אוהבים אותו. רון מיברג ויאיר לפיד, ולהבדיל יהונתן גפן וערן סבג, התקוטטו לא פעם על הזכות להיות הסמכות לענייני דילן בארץ הקודש. דילן, כך נדמה, מחבב את הישראלים חזרה. הוא תרם תשובה ציונית הולמת בדמות "Neighborhood Bully"  – את המילים המתארות את "הבריון השכונתי" לכאורה, המוקף אויבים, שאין לו על מי לסמוך אלא על עצמו, יכול לקרוא בנימין נתניהו בנאום הבא באו"ם.

הוא גם קופץ לפה מפעם לפעם. באחת האפיזודות הוא אפילו שקל לעבור לקיבוץ. ב-1987 נסע דילן באוטובוסים מקהיר להרצליה ונתן שתי הופעות איומות בירושלים ותל אביב (דילן כתב פעם שההופעה בתל אביב הייתה הגרועה ביותר שנתן בחייו). אחר כך ב-1993 הוא נתן שלוש הופעות פיצוי הולמות.

בפעם האחרונה ביקר כאן ב-2011 וערך הופעה באצטדיון רמת גן שלא ממש הצליחה להתרומם. כך או כך אפשר לשמוע הרבה הדים לדילן גם ביום רגיל: הוא כנראה האמן הלא-ישראלי המבוצע ביותר בישראל – משלומי שבן ועד מאיר אריאל, אהוד בנאי ואריאל זילבר, דני ליטני ודיוויד ברוזה – נדמה שכל אחד ניסה את כוחו לשיר דילן בעברית.

האמת והשקר הגדול

בהיעדר פרס נובל למוזיקה, מצאה לנכון האקדמיה השוודית להעניק את פרס נובל לספרות דווקא לבוב דילן. בחירה מפתיעה, אמיצה, משונה ומגניבה גם יחד. אם כי צריך לזכור שהבחירות של ועדת הפרס תמיד קצת תמוהות, וברוח הבאזז ברשתות החברתיות הבחירה בדילן מצליחה להחזיר את הנובל הספרותי לתודעה העולמית אחרי רצף זכיות אזוטריות במקצת (סבטלנה אלכסייביץ' הבלארוסית בשנה שעברה, ופטריק מודיאנו הצרפתי לפני כן). עמוס עוז, קורמאק מקארתי ופיליפ רות ייאלצו לחכות.

דילן כתב אמנם רומן אחד כושל בשם "טרנטולה", שאליו הצטרף כאמור גם "כרוניקות" האוטוביוגרפי – כך הוא זוכה בפרס כמשורר. חבר השופטים כתב בנימוקיו כי "דילן העניק פרשנות פואטית חדשה למסורת כתיבת השירים האמריקאית", מה שכמובן נכון, אך בניגוד למשוררים אחרים, השירה של דילן מחוברת למוזיקה ופרפורמנס ולא תמיד עומדת לעצמה – מה שכצפוי גרר אי אילו מחאות של פרוזאיקנים. כנגד זה טענו חברי הוועדה כי גם הומרוס וסאפפו כתבו מילים שהיו אמורות להיות מדוקלמות ומושרות בפומבי.

בגיל 75 נדמה שאף שאלה לא נפתרה. מי הוא האיש הזה עם הכובע שיקבל את הפרס ממלך שוודיה? יהודי ממינסוטה או נוצרי שנולד מחדש בסן דייגו, שחקן קולנוע כושל או צייר לא רע, הבחור עם "קול נייר הזכוכית והדבק" (כמו שאמר עליו דיוויד בואי) או הקול המדויק ביותר לשיריו, הנביא הגדול של התנועה לזכויות האזרח או תומך של ארגונים גזעניים, האיש עם הפנים החלקות ביותר בעולם או האיש עם השערות המוזרות ביותר על הפנים, אדם שיצר סביבו תעשיית בוטלגים שמשתווה רק לביטלס או אדם שנעצר לא מזמן על שוטטות כי איש לא זיהה אותו, הפרזנטור של חברת "קדילאק" או נווד הדרכים הצועני, משורר שהמילים שלו הכריעו גורלות או "בסך הכול זמר פופ" (כמו שהוא מצהיר על עצמו), מיזנטרופ ואוהב אדם, יהיר וצנוע, גדול הסינגר-סונגרייטרים החיים, אינדיבידואליסט קיצוני, מוכיח ומגוחך וגאון, והמפסיד הקבוע בכל תחרות כפילים של עצמו – יש זיקיות שמשתנות פחות מהטרובדור האמריקאי הגדול הזה. איך הוא כתב פעם: "כל האמת שבעולם נערמת לשקר אחד גדול".

עמיחי חסון הוא משורר, תסריטאי ובמאי קולנוע. ספר שיריו "מדבר עם הבית" ראה אור בהוצאת "אבן חושן בשנת 2015

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016

 

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 באוקטובר 2016,ב-גיליון חול המועד סוכות תשע"ז - 1002. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: