ושמנו קראת בשמך | שלום רוזנברג  

בהתנהגותנו הרעה אנו מכתימים לא רק את עצמנו, אלא כביכול גם את הקב"ה בכבודו. על השם ועל חילול השם בעקבות קהלת

שאלות רבות נשאלות בקוראנו את קהלת. נברח הפעם מאלו הקשות יותר, ונקדיש לחג הסוכות דיון על פסוק אחד "פשוט" (י, א): "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט". נתחיל בהסברנו במושג החבוי בפסוק למרות שאינו מופיע בו במפורש: שמו של האדם. במקרא מייצג השֵם את הכבוד האנושי. על כך קוראים אנו בקהלת (ז, א): "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב". שמו הטוב של האדם חושף את תכונותיו האנושיות הרבה יותר מהבושם המשובח ביותר: "שֶׁמֶן רוֹקֵחַ" בלשון המקרא – הבושם שהאדם מסוגל למשוח על עצמו. שמו של האדם וכבודו הם מקור לברכה והם "הולכים לפניו" כריחו של בושם טוב. לעומת זאת (משלי י, ז): "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" – השם הרע, ריח ריקבון מוסרי הנודף מהרשע, "יבאיש" את הבושם, ואת הריח שהאדם "מקרין". כדברי אבותינו ברגע של ייאוש במצרים (שמות ד, כא): "הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ".

נשוב כעת לפסוק בקהלת שבו פתחנו. הוא מזהיר אותנו מפני הסכנה העלולה לפגוע בבושם, דהיינו השם הטוב של האדם: "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ" – זבוב קטן מת יַבִּיעַ (=יגרום לבועות), יתסיס ויבאיש את השמן המשובח ביותר. ומוסיף קהלת "יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט". אקט של סכלות עלול להיות "יקר", דהיינו – כבד, בעל גרביטציה גדולה יותר "מֵחָכְמָה, מִכָּבוֹד". ואולי יש לדייק כדברי רב (ברכות סא, א): "זְבוּבֵי מָוֶת" אינם זבובים מתים, אלא זבובים הגורמים מוות: "יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב", כנאמר "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ", "וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ" – הזבוב הטורדן רודף דווקא אותך! ולמרות זאת "וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ", אתה יכול להתגבר עליו, כדי שהשמן הריחי לא יחולל.

אחריות לשם ה'

האדם בונה את שמו בחייו. על זאת רמזו חז"ל במדרשים שהיו בסיס לשיר הקלאסי של זלדה: "לכל איש יש שם". במדרש קהלת (ז, ג) אמרו: "שלשה שמות נקראו לאדם… אחד שקראו לו אביו ואמו, ואחד שקראו לו אחרים ואחד שקרוי לו בספר תולדות ברייתו". בתנחומא (ויקהל א) מוגדר השם השלישי כשם "שקונה הוא לעצמו" והוא השם ה"טוב מכולן". ומתוך כך מבינים אנו את סיומו של הכתוב בקהלת: "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ". רק ביום המוות גומר האדם לבנות את שמו. רק אז נוכל לדעת אם הוא לא חילל אותו.

"כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ" אומר דניאל בתפילתו (ט, יט). בביטוי זה, "שִׁמְךָ נִקְרָא עַל…", מבטאת הלשון המקראית את האצלת השם לזולת תוך יצירת ברית, כמו בנישואים. קשר זה יוצר אחריות. אכן, לפעמים שמו של אדם מוכתם לא בגללו, אלא בגלל בני ביתו החוטאים, בגלל חבריו המפוקפקים או שותפיו הפליליים. הקב"ה שיתף, ייחד, קרא את שמו על ישראל: "כֹּה אָמַר ה' אֱ–לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי". הוא "אֱ–לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" ואת עם ישראל הוא מכנה "עַמִּי". המסקנה האיומה היא שמעשיו של עם ישראל משפיעים, לטובה ולרעה, על שמו של הקב"ה. זהו הבסיס לעימות שבין קידוש החיים או חלילה חילולם.

אחריות זאת בוטאה בדבריו המופלאים של ר' משה בן  יעקב מִקוּצִי ((Coucy, החכם הצרפתי בן המאה הי"ג, שהיה מטיף–נודד מעיר לעיר וב–1236 הגיע לספרד. וכך קוראים אנו בחיבורו "ספר מצוות גדול" (מצוות עשה עד): "כבר דרשתי לגלות ירושלים אשר בספרד ולשאר גלויות אדום [הנצרות] כי עתה שהאריך הגלות יותר מדאי יש לישראל להבדיל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקב"ה שהוא אמת ושלא לשקר לא לישראל ולא לגויים ולא להטעותם בשום עניין ולקדש עצמם אף במותר להם שנאמר (צפניה ג, יג) 'שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית'".

לא יכולים להיות סתם

בספרו "הלילה" כתב אלי ויזל ז"ל על הצדק הא–להי ש"כבר לא קיים" והוא מוסיף: "אחרי 'כל נדרי', 'על חטא שחטאנו', ושוב נשמעו הדברים מזויפים… 'בגדנו גזלנו'… מה מי? אנחנו חטאנו כנגד מי? במה? ודאי הייתה זאת הפעם הראשונה… שהקרבנות היכו על חטא". אכן, חובה קשה מנשוא מוטלת עלינו. ר' משה מקוצי מקשר אותה עם הגאולה שבוא תבוא: "וכשיבוא הקב"ה להושיעם יאמרו הגויים 'בדין עשה כי הם אנשי אמת ותורת אמת בפיהם'. אבל אם יתנהגו עם הגויים ברמאות יאמרו 'ראו מה עשה הקב"ה שבחר לחלקו גנבים ורמאים'". פשעים אלה יש בהם משום חילול השם. וכאן באה תוספת מדהימה שנועדה כאילו לענות על שאלה הראויה להישאל: הלוא גונבים ועושקים אותנו, האם לא מן הצדק שנגנוב חזרה? ור' משה עונה: "והרי הקפיד הקב"ה על גזל הרשעים" – אפילו כשמדובר בצדיקים שנגזלו על ידי הרשעים ושרק "משלמים" בגנבה תחת גנבה.

זבובי המוות שהנאצים גידלו פגעו בגופנו ולמרות זאת, לפני מותם ביקשו רבים מאבותינו סליחה מהקב"ה על חטאותיהם. הקב"ה קרא אותם אל גן העדן המסתתר מאיתנו אי שם למעלה. לדאבוננו, אין אנו יכולים להרשות לעצמנו להיות "סתם" בני אדם הזכאים לחיים בנאליים. מאיתנו דורשים כנראה יותר, כאילו איבדנו את החופש לטעות ולחטוא. בכל מעשינו, היכן שלא נהיה, ניחשב לנציגיה ושגריריה של היהדות ושל הישראליות, דבר ש"הישראלי המכוער" איננו מסוגל להבין. אולם אנו גם שגריריו של הקב"ה, שגרירים שאינם פטורים מקנסות חנייה. בהתנהגותנו הרעה אנו מכתימים לא רק את עצמנו, אלא כביכול גם את הקב"ה "בכבודו" – בשמו, ובעצמו, שהרי שמו נקרא עלינו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 באוקטובר 2016,ב-גיליון חול המועד סוכות תשע"ז - 1002, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: