הדרך הרומנטית | גילית חומסקי

 

ג'ון בת ה–15 הייתה קשורה מאוד לדודהּ שמת, במשפחה שהיחסים בה סבוכים. סיפור על אהבה ועל רומנטיקה שמבכרת את האופטימי בעולם שמחפש על מי להטיל אשמה

5תגידו לזאבים שחזרתי הביתה

קרול רבקה בראנט

מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

אחוזת בית, 2016, 399 עמ'

ראשית, יש לומר על סיפור המסגרת. מעניין כמה ידיים הרימו את הספר היפה הזה בחנות, קראו את הטקסט על גב הספר, ונרתעו. מי רוצה לקרוא ספר על איידס? אבל הרומן היפה והמשפחתי הזה לחלוטין לא עוסק באיידס. הוא מסופר מנקודת המבט של ג'ון בת ה–15, שדודה האהוב, פין, מת. המחלה של פין היא לא אג'נדה ולא דגל. היא פשוט מה שקרה לו. הסופרת לא התפתתה לתפור את הסיפור סביב סוג המחלה, באותה מידה שלא ניסתה לטשטש אותה. ג'ון היא ילדה. יש לה מערכת יחסים סבוכה עם אחותה ועם הוריה, תחביבים קצת משונים וחריגות חברתית–לייט, והיה לה דוד שהייתה קשורה אליו מאוד. נאמן לגילה של המספרת, הספר הזה, כאמור, לא עוסק באיידס.

במה הוא כן עוסק? כל הטקסטים בעולם מדברים על אהבה. ב"תגידו לזאבים שחזרתי הביתה", האהבה היא אהבה בין קרובי משפחה. הספר מתמקד בשתי מערכות יחסים מרכזיות: בין ג'ון לדודה האהוב, פין, ובין ג'ון לאחותה הבכורה גרטה. ג'ון וגרטה היו קרובות בתור ילדות. בתור נערות הן כמעט אויבות. שתי האחיות הן שיקוף מראה די מדויק של מערכת היחסים בין אמא שלהן, דניאל, לבין אחיה, הלוא הוא פין המת. גם דניאל ופין היו קרובים פעם והתרחקו. מה בדיוק קרה שם? האם בדי–אן–איי של המשפחה המסוימת הזו זורם גן דטרמיניסטי, המפריד, בסופו של דבר, בין אחים?

אבל יותר משהספר מדבר על אהבה, הוא מדבר על רומנטיקה. לא רומנטיקה במובן של זרי פרחים וזוגות מתנשקים על רקע שקיעה, אלא, כפי שפין מסביר לג'ון: "רומנטיקה זה זרם באמנות, שמי שמאמין בו רואה את מה שיפה. את מה שטוב. את לא רוצה לראות כל הזמן את האמת הערומה והמכוערת. את מאמינה שהכול יסתדר בסוף" (145). ג'ון היא רומנטיקנית. זהו לב הספר, וזו המתנה שהוא משאיר.

מי‭ ‬שמאמין‭ ‬ברומנטיקה‭ ‬רואה‭ ‬את‭ ‬מה‭ ‬שיפה‭, ‬את‭ ‬מה‭ ‬שטוב‭. ‬הנס‭ ‬גוד‭, ‬הנורבגי‭, ‬1847

מי‭ ‬שמאמין‭ ‬ברומנטיקה‭ ‬רואה‭ ‬את‭ ‬מה‭ ‬שיפה‭, ‬את‭ ‬מה‭ ‬שטוב‭. ‬הנס‭ ‬גוד‭, ‬הנורבגי‭, ‬1847

חייבים להאשים מישהו

הציבור הרצחני ביותר בעולם הוא ציבור הרופאים. גם אתם כנראה מכירים מישהו שמאשים את הרופאים במות אדם אהוב. טעויות אכן קורות לפעמים והטוב שברופאים לגיהינום, אבל ברוב המקרים לא זה הסיפור. הסיפור, כשמו כן הוא: סיפור. נרטיב שאנשים מספרים לעצמם. אם משהו רע קרה למישהו שאהבנו, אנחנו רוצים שמישהו יישא באחריות. דאוס–אקס–רופאים הוא לא הנרטיב היחיד בז'אנר. נרטיבים נוספים: מישהו הסית–דרדר–הרס אדם אהוב; אישה רעה פיתתה אותו; המוסד הלימודי קלקל אותו. מצעד האשמים נע על ספקטרום רחב. הסיפור תמיד אחד: משהו רע קרה למישהו שאנחנו אוהבים. הבו לנו מישהו להאשים ולשנוא ולנטור לו לנצח. אחרת, לאן נוליך את הכאב.

זה בדיוק מה שקורה לאמא של ג'ון. אחיה האהוב, פין, התרחק ממנה ואחר כך מת. היא מסמנת את המטרה הנוחה ביותר: בן הזוג שלו, טובי. הנרטיב נבנה כמעט מעצמו. טובי הדביק את פין באיידס. טובי הרחיק אותו מהמשפחה. טובי הוא הרעים. לשנוא. לנקום. לשלוח אותו לכלא.

אבל ג'ון היא, כאמור, רומנטיקנית. תשוקתה הגדולה היא לחיות בתקופה קדומה יותר בהיסטוריה, תשוקה שמשתלבת נהדר עם נטייתה הטבעית לא לאמץ אוטומטית דברים שהומצאו. היא עדיין יודעת להקשיב, ולראות את הדברים כמו שהם. טובי מסומן כאויב המשפחתי, אבל ג'ון לא מצטרפת ללינץ' האוטומטי. יש לה מה להפסיד אם תבחר בשנאה ובעיוורון. ההפסד הוא מוחשי: האדם השנוא מחזיק פיסות מהאדם האהוב. לשנוא אותו פירושו לוותר עליהן. ויותר מזה: אפשר להתעקש שטובי הוא האיש הרע, אפשר לספר שהוא רוצח בכוונה תחילה. אבל ג'ון מזהה שזה בעיקר נרטיב שמקורו בעצב לא מעובד. היא יודעת שפין אהב את טובי, וזה מבחינתה העיקר. המחשבה שהעמדת מישהו לדין היא כבוד אחרון למת היא לאו דווקא נכונה, ולאו דווקא תביא הקלה. לפעמים אין אשמים. כיבוד הבחירות שבחר והאהבות שאהב הוא מחווה אנושית יותר, שבסופו של דבר יש בה יותר נחמה.

העדפת הספרות הפסימית

התהליך שג'ון עוברת הוא התהליך שהוביל להתפתחות התנועה הרומנטית הספרותית. זו, ככל הנראה, אמירה מודעת של הסופרת. הקורלציה מדויקת מכדי להיות מקרית. התנועה הרומנטית מאופיינת, בין היתר, בכיסופים לימי הביניים. עם תום ימי הביניים, הם זכו לשמות לא מחמיאים כמו "התקופה החשוכה", והעולם אתחל את עצמו בחדווה ובמרץ. ההשכלה והשחרור של תקופת הנאורות היו משכרים בהתחלה. אלא שבהדרגה הם פיתחו סיאוב משל עצמם. ההתפכחות הפכה לציניקניות. הערנות לחשדנות. בתגובת נגד, הסופרים התחילו לחזור אחורה, ולהתבונן על ימי הביניים במבט חדש. האמנם היה שם רק חושך מוחלט? היו שם דברים די איומים. מסעי הצלב, בין היתר. גם על הוצאות המוניות להורג קשה לסנגר. אבל היו עוד דברים. ספרים וציורים ומוזיקה. האם תפקידה של הספרות, והאמנות בכלל, הוא לא לראות תמונה שלמה?

בתקופה הרומנטית הסופרים גילו אמת פשוטה: לא הכול היה שחור בימי הביניים, ממש כמו שלא הכול ורוד בנאורות. ג'ון היא דור הילדים, שמגלה שמה שהדור הקודם מסר לו בתור אמת וחניכה הוא לא מדויק. אפילו היער שאליו היא נמלטת כדי להסתתר מהעולם הוא אחד הסממנים הספרותיים המובהקים של התקופה הרומנטית. ג'ון מגלה שהסיפור שהמבוגרים מספרים לה הוא סיפור מוטה. דור המבוגרים מבוהל מדי, פגוע מדי. הם איבדו יכולת לראות את מה שיפה. ואם הדור הבוגר רואה את העבר בצורה כה חד צדדית ולא מדויקת, האם לא הגיוני לפקפק גם באיך שהוא רואה את ההווה? ואם כבר בוחרים לצייר תמונה לא מדויקת דרך נרטיב, למה הצבעים המומצאים השחורים עדיפים על המומצאים הזוהרים? זה מה שג'ון עושה. זה מה שאסכולה ספרותית שלמה עשתה. וזה מה שהביא לתקופה ספרותית חדשה.

איך תיזכר התקופה הספרותית הנוכחית? עדיין מוקדם לומר. אבל אפשר לדווח מההווה, שבאופן די גורף ספרות אופטימית נחשבת אוטומטית לפופולרית ונמוכה. ספרות שמכה על חטא ומדייקת את הנזקים שבעוולות נחשבת אמיצה ואיכותית. יש, כמובן, נזקים בעוולות. ותפקיד הספרות הוא לדייק אותם. אבל כשהספרות מתאהבת בתפקיד השופטת היא מועלת בתפקידה כמספרת. תיאורים חמוצים מדי הם לאו דווקא תיעוד אותנטי. לפעמים הם פשוט רוח התקופה האמנותית. תהיה מציאותי, תהיה פסימי. תתבגר.

מספרים במקום להקשיב

לא שלג'ון אין בעיית נרטיבים משל עצמה. כשג'ון וגרטה היו ילדות, הן היו החברות הכי טובות. מתישהו גרטה, היפה והמוצלחת, התבגרה והתרחקה אל חייה. אין לה יותר סבלנות לג'ון. למזלה של ג'ון, יש לה את דוד פין. ג'ון ופין חולקים חיבה משותפת לימי הביניים ולמוזיקה, ויש לה עם מי לבלות כשהיא משונה מדי לחבריה ולאחותה. זה הסיפור שג'ון מספרת לעצמה. האם זה הסיפור הנכון? או שאולי מנקודת מבטה של גרטה הדברים נראים אחרת?

דניאל, אמא של ג'ון וגרטה, היא בוגרת סיפור דומה. היא ופין היו קרובים מאוד בתור ילדים. מתישהו פין השאיר אותה מאחור. ואז הוא פגש את טובי, ונלקח ממנה לעד. האם זה הסיפור הנכון? דניאל היא נציגה נאמנה של אסכולת הנרטיב המאשים. היא לא רוצה לראות סיפור אחר. מבחינתה היא איבדה את אחיה, טובי אשם, וזהו.

אבל ככל שהקריאה מתקדמת וחלקי הפאזל מתחברים, סיפור שונה נרקם. לא רק על אשמתו של טובי, אלא בעיקר על האשמים האמיתיים. הזמן והגורל הם שותפי פשע שהרבה אנשים היו שמחים להעמיד לדין. אבל יותר מהם, ובאירוניה מלבבת, גורמי הנזק הגדולים ביותר הם הנרטיבים. אותם סיפורים שאנשים מספרים במקום להקשיב. אותה כפיית פרשנות מאשימה ונוטרת על מצבים במקום לראות אותם כמו שהם. הם אלו שמצמצמים אפשרויות ומסתירים חלקים מהתמונה.

מקובל להאשים רומנטיקנים בחוסר חיבור למציאות. "תמים" היא כמעט מילת גנאי. "פסימיסט" היא כמעט המקבילה של הריאלי. תפיסת העולם הרומנטית לאו דווקא יוצאת נשכרת כשמייצגת אותה ילדה (או מבוגר על איזשהו ספקטרום, כמקובל בשנים האחרונות). נחוץ מבוגר ספרותי שיגיד באומץ: להקשיב בלי דעות קדומות זו לא נאיביות, אלא להיפך. זו דרך הגיונית יותר להבין את הסיפור האמיתי. אבל גילה הצעיר של ג'ון הוא גם יתרון: היא תזכורת לאיך דברים היו לפני שהם התקלקלו, ולאיך העולם נחווה לפני שמצטברות עליו שכבות אוטמות של כעס ופחד. מהבחינה הזו היא גיבורה מושלמת.

האם ג'ון היא ממבשרי תקופה ספרותית חדשה? האם אנחנו אמיצים מספיק להודות שלא הכול גרוע? מוקדם לדעת. הלוואי.

יש דברים שגם הרומנטית בהשקפות העולם לא תשנה. את המתים אי אפשר להחזיר. אבל לא כל מה שנדמה שנהרס באמת אבוד לנצח. לא בשביל דניאל, וודאי לא בשביל ג'ון וגרטה. הספר הזה לא חף לחלוטין מרגעים שבהם התפרים מבצבצים פתאום, והקריאה הופכת משהות ביקום מקביל לקריאת ספר. אבל הרגעים האלו מעטים, והוא משתקם מהם בחן. ובשורה התחתונה, זהו ספר שובה לב ורומנטי כמו הגיבורה שלו. הוא לא משיב את מתיו, ומסתיים בדמעות, אבל גם בנחמת אמת: מי שידע להסתכל ולהקשיב יוכל להציל דברים שהתגדרות בהאשמות הייתה מעלימה לנצח. ובעולמו יהיו פחות רוע מומצא, מיותר, ויותר אהבה. רומנטיקה היא לא האהבה עצמה, אבל עין טובה והשתחררות מהנחות לא מבוססות היא, ללא ספק, הדרך אליה.

אחרי שעושים את כל הדרך עם ג'ון, השם היפה של הספר מתנקז אל משמעותו האמיתית: היו שלום, נרטיבים. תגידו לזאבים שחזרתי הביתה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 באוקטובר 2016,ב-גיליון חול המועד סוכות תשע"ז - 1002, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: