מלאך דואה בשמי ירושלים | מאירה ברנע גולדברג
רפאל הוא צעיר יפה וחכם, בעל חוש הומור וכישרון מוזיקלי נדיר, שגודל על–ידי נשים וננטש על–ידי אבות. טרגדיה ידועה מראש, רצופה דיכאונות ואובדנות ולופתת בצחוק ובכאב
בחירתו של רפאל פ.
ורדה פולק סאם
ליריקה, 2016
425 עמודים
יש לי וידוי, ספרים עם כריכה צהובה עושים לי את זה. ברגע שאני רואה כריכה בוהקת בצהוב אני לא מסוגלת להתאפק. "זה ילדותי", טוענים מסביבי כולם, אבל "נמסיס" של פיליפ רות, "ימי הנטישה" של אלנה פרנטה ו"בית הקפה של נורה אפרון" של ורד שנבל רק הוכיחו לי שהשיטה עובדת. לכן בוודאי לא תאשימו אותי שהסתנוורתי לגמרי כשאחזתי בידי את ספרה של ורדה פולק סאם, "בחירתו של רפאל פ.". על רקע צהוב זורח מופיע איור שאיירה אלינור סאם, בתה של הסופרת, ובו נראה נער מכונף רכוב על אופניים אדומים כשברקע קו הרקיע של ניו יורק. הציור צויר בהשראת צילום של האמן ג'וזף קודלקה,"“you are my angel. ההתאהבות הייתה מהירה, לא דמיינתי לעצמי שחודש לאחר מכן אמצא את עצמי שוכבת במיטה ממררת בבכי לאחר שסיימתי לקרוא את העמוד האחרון.

ירושלים היא גיבורה נוספת בספר. גבעת שאול ממבט עילי, 2015
צילום: נתי שוחט, פלאש 90
שמחת חיים חומקת
כבר בתחילת הספר אנחנו למדים שרפאל, כנשמה, עוד בטרם נוצר, קיבל החלטה גורלית ואותה בחירה תלווה אותו כצל מרגע שייוולד ויגיע לעולמנו, לא משנה כמה ניסו לשכנע אותו לסגת מבחירתו. אך נשמה לפעמים יודעת להיות עקשנית, וכשהגיע זמנו לרדת אל בני האדם ולהיכנס לגוף אנוש, כבר היה מאוחר מדי. הבחירה נעשתה. הכול סגור וחתום. חמישים העמודים הראשונים בספר לא מייצגים את המשכו. המילים מתחברות למשפטים ואלה מצטרפים לפסקאות, אך הקורא לא בהכרח מבין לאן הוא הולך, או יותר נכון לאן הוא מובל. השפה היפה מכשפת להמשיך בקריאה למרות שהדברים כלל לא ברורים, עד שפתאום כמו בהתבוננות ממושכת בתמונת תלת ממד, הכול מתבהר ומסתדר בדיוק במקום.
רפאל נולד והוא יפה כמו מלאך, רגיש ואהוב על הבריות, מוכשר, מוכשר מאוד. מנסה לשרוד את החיים גם כשהם סוחטים ממנו כל טיפה של חיוניות. בכל שנה שעוברת הוא מרגיש כיצד שמחת החיים חומקת ממנו, דועכת ונבלעת בחור השחור שבנשמתו. כמוזיקאי ומתופף הוא נוסע להגשים את חלומו בניו יורק, עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות. ניו יורק אינה ירושלים עיר הולדתו, אך שתיהן מידבקות. "בראשונה נתקפים ב'סינדרום ירושלים', ובשנייה ב'חלום האמריקאי', שסימניו אובססיביות לתהילה, הצלחה, עושר, עושר ועושר" (עמ' 369). השעון מתקתק, אנו יודעים שחייו של רפאל יהיו קצרים, יש מאבקים שקשה מאוד לנצח בהם גם כשיש אמא שמוכנה לעשות הכול בשבילך. קשה להבין אדם שקיבל כל כך הרבה מתנות שאמורות להועיל לו בחייו: יופי, חכמה, כישרון נדיר במוזיקה, אך הוא אינו מסוגל להבחין בהן, ביופי ובטוב שסביבו, ושוקע אט אט בדיכאון קיומי. הוא פשוט לא מצליח לראות את החברים והמשפחה האוהבים ומתכנן לפרטי פרטים את רגע מותו. יודע בדיוק לתאר את החבל, את סוג הקשר, את המקום. מיום שנולד רפאל רוצה למות ושום כוח בעולם לא יוכל לעצור אותו. ולמרות הקושי העצום, כשרפאל מסביר מדוע הוא חושב כפי שהוא חושב גם הקורא מבין שצריך לדעת מתי לשחרר.
סבתא בריטון ודודה אלט
זו אמנם בחירתו של רפאל, שמסופרת מפיו בגוף ראשון, אך זהו גם סיפור בחירותיה של אמו והגברים שהכניסה לחייה. הראשון, אביו הביולוגי של רפאל, שהיה נשוי בעבר לאישה אמריקאית שהסכימה לוותר על דירה, על מזונות ועל הון רב, רק על מנת לקבל ממנו גט. אותו אבא דרש 10,000 לירות ממשפחת אמו של רפאל על מנת להתחתן עמה, מאחר שנכנסה להיריון, ומשנישאו דאג להרוס כל רגע שמח שהיה בבית. "בגיל חודשיים, אני מתחיל להבין שיש חיים עם אמא ויש חיים עם אבא, ויש חיים עם אבא ואמא, וצורה אחת לא דומה לשנייה ולשלישית. בן שלושה חודשים אני לומד איך להסתיר הכול מאבא, ואל הבית מתגנב דייר קבע – פחד" (עמ' 103). לאחר הגירושין האב אינו מעוניין בקשר עם רפאל בנו ולאורך הספר שזורות תוצאותיה של החלטה זו.
הגבר השני, "השמן", גרוש פלוס ילד, שמעולם לא נתן לרפאל הרגשה של אב אמיתי ולעולם לא קיבל אותו כמו שהוא על מגרעותיו וחסרונותיו. "גם אני רוצה לשמוע את אבא אומר בקול רם וברור 'אני אוהב אותך'. אני מתקנא במילות האהבה שמרעיף השמן על בנו" (עמ' 206). השלישי, "הגרמני", בן יחיד לאב עיתונאי מפורסם בגרמניה שסבו היה צלף במשטר הנאצי ועזר ליהודים כשהחביא אותם בתקופת השואה. למרות ההתחלה היפה, "הגרמני" הפך בסופו של דבר לאב חורג מהסוג הגרוע ביותר, זעוף מצח, זקוף גבות, שהתעלל נפשית בכל הסובבים אותו. "יוהנס מסתגר. תחילה בחדר העבודה, אחר כך בתוך עצמו. הילוכו הופך נוקשה, פרצופו קודר, מסכי עשן סיגריות מפרידים בינו ובין הסביבה, וכוס יין בידו תמיד… פסקו הטיולים, מתמעטים הבילויים. ויכוחים במקום דיונים. פקודות במקום בקשות. 'סדר את המדיח' במקום הי רפי'" (עמ' 321).
בחירתו של רפאל גורמת לחסכים עצומים בכל הנוגע לנוכחות האבהית בחייו. "'דניאל יתומה', הזדרזה המורה להסביר, 'האבא הגיבור שלה נהרג למעננו במלחמה'. 'לי יש אבא שלא רוצה לראות אותי… זה כמו אבא מת', לחשתי" (עמ' 227). במקביל לחסך באבא, מקבל רפאל הרבה הרבה אמא, למעשה הוא זוכה בארבע אמהות. אמא, סבתא ושתי הדודות אלט וסופרנינה. האמא ילדה אותו כשהיא עצמה הייתה ילדה. היא מגדלת את רפאל כאילו היה איבר מגופה, כמו שגדלות ציפורני אצבעותיה, כמו שמתארך שערה, על גבה העמיסה אותו ולקחה לאן שהובילו חייה, כשבפועל האמא הדומיננטית בחייו של רפאל היא סבתא בריטון, שקבעה כיצד יטפלו בילד, מתי יפסיק לינוק וכיצד יתרחץ והייתה מעסה את גופו מדי יום בשמן זית מהול בערק, תוך כדי התנגחות אינסופית באמו, המנסה לשווא לתפוס שליטה על גידול בנה.
ועדיין למרות הכאב, למרות הצער, למרות תוצאות הבחירה, הספר מצליח גם להצחיק. הסיטואציות הקטנות והאנושיות המהולות בטירוף איכותי, המאפיין משפחות רבות, פשוט גוברות על הכול. מדי פעם במהלך הקריאה, כשהיה קטע שתפס אותי במיוחד, מיהרתי לסמן אותו בסימנייה על מנת לשתף את בעלי. לאחר זמן לא רב נגמרו הסימניות בביתי והתחלתי לקפל את שולי הדף. כשרוב עמודי הספר הכילו קפלים, החלטתי לוותר ולהכריח את בעלי לקרוא את הספר מיד כשאסיים.
הכול נקבע מראש
הספר מתובל בלדינו ובמוזיקה משובחת של מוצרט, פריד אל–אטרש, אריק איינשטיין, שאנסונים צרפתיים, בוסנובות, היפ–הופ ועוד. הדבר מקל מעט על הסצנות הדרמטיות שלפעמים גורמות ללב להתכווץ בכאב, בעיקר מפני שהכול קרה במציאות. ורדה פולק כתבה את הספר בהתבסס על סיפור חייו של בנה רפאל. אם לא הייתי יודעת את העובדה הזו, לא הייתי מצליחה לנחש זאת. הספר, כאמור, נכתב מפיו של רפאל. עניין הבחירה לפני לידתו הוא אמנם פרי דמיונה, אך כל היתר התרחש באמת כאן. בישראל, בירושלים.
ירושלים היא גיבורה נוספת בספר, היא משמשת כרקע, על נופיה, רחובותיה, סמטאותיה הקסומות והמכושפות. רפאל אהב את ירושלים אהבה גדולה והיא אהבה אותו. חבל שאהבתה לא הספיקה לו. אני מרחף בשמי ירושלים אהובתי, עיר הולדתי ובגרותי, ומביט על חיי בפעם האחרונה לפני שאלך בדרך כל בשר. דואה על פני רחוב דגניה, שחזיתו הזקופה והגאה חוסמת שביל יוקרתי הטובל בשלוות עשירים ואחוריו צופים על עמק הסוסים של אלפי, המפריד בין שכונת בית הכרם לגבעת שאול (עמ' 11, פרולוג).
הספר רק נפתח וכבר אנו מגלים את סופו – טרגדיה אחת גדולה. אין אנו יודעים מנין תגיע הצרה, אך ברור לנו שהיא תגיע. הדבר דומה לצפייה בסרט כגון "טיטניק", כשאנחנו יודעים במפורש שהאונייה תטבע, ובכל זאת מקווים שאולי בדרך נס יהיה סוף אחר לסיפור, אולי בכל זאת הצוות יצליח להתגבר על הקשיים ולהגיע לחוף מבטחים. חודש שלם עבר מהרגע שבו פתחתי את הספר לראשונה ועד שסיימתי את קריאתו. התעכבתי על כל מילה, על כל פסיק, רק לא להפסיד דבר. בכל יום הגבלתי את מספר העמודים שקראתי על מנת שלא אסיים אותו מהר מדי, כפי שקורה לי בדרך כלל עם ספרים טובים ויוצאי דופן.
בלילות שכבתי במיטתי ועד שנרדמתי לא הצלחתי להפסיק לחשוב על רפאל, על ילדותו, על הגורל ועל העולם הזה שלפעמים מתנהל קצת עקום. ביום חמישי, באחת בלילה, סיימתי. שכבתי במיטה. תחילה לא הרגשתי דבר. קראתי את העמוד האחרון מספר רב של פעמים ולאחר מכן חזרתי לעמודים הראשונים. דווקא הציטוט מאת אלברט איינשטיין בסוף הספר גרם לי לפרוץ בבכי בלתי נשלט.
הכול נקבע מראש, ההתחלה וגם הקץ, על ידי כוחות שאין לנו שליטה עליהם, הכול נקבע מראש לחרק ולכוכב. בני אנוש, ירקות ואבק כוכבים – כולם רוקדים לפי מנגינה מסתורית, הנשמעת ברקע מפי חלילן נעלם.
ספרה האחרון של מאירה ברנע גולדברג, "משפחה לדוגמה", ראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן. בהוצאה זו עתידים לצאת בקרוב ספר נוער וספר ילדים פרי עטה
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016
פורסם ב-18 באוקטובר 2016,ב-גיליון האזינו תשע"ז - 1001, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.
השארת תגובה
Comments 0