סיפור שני בפרוייקט 'דירת ארעי'

תסלחי לי על הבלגן. בואי, תיכנסי, תיכנסי.

הארגזים עוד לא מסודרים וגם לא גמרנו לתלות את התמונות, אבל החדר של יהל כבר גמור. זה אמרה לי גיסתי: כשעוברים דירה דבר ראשון לעשות את החדרים של הילדים. שירגישו בבית. כל השאר יכול לחכות.

תודה רבה. כן, יצא לנו ממש שיחוק, דירה כמעט חדשה במחיר של יד שנייה. רואים שהם אהבו אותה. השקיעו בה המון. הכול בסטנדרט גבוה. המטבח, האמבטיה, הרצפה. הם גם שמרו עליה ממש טוב. לא ג'ייפו אותה בכלל. את יודעת, כל הדברים האלה, שהם כאילו לא חשובים, אבל יכולים לשגע. מגירה שבורה במטבח, חור בקיר, סדק בבלטה. דברים קטנים כאילו, אבל מה תעשי? ארונות חדשים במטבח? תחליפי בלטות? כל דבר כזה זה סיפור ובסוף את נשארת תקועה עם זה.

באמת, זאת הייתה ממש הזדמנות. נכון שזה קצת גדול לזוג עם ילד, אבל בעזרת השם יהיו עוד. בקרוב. חוץ מזה, אמרתי לאבנר: כשניכנס סוף סוף לדירה משלנו, אני רוצה שזאת תהיה דירה לתמיד. לא שנצטרך לעבור תוך כמה שנים. מספיק נדדנו בין כל מיני חורים. באיזה דירות שאנחנו גרנו, את לא רוצה לדעת. מגיע גיל שאתה לא מוכן לחיות יותר כמו סטודנט. שאתה צריך מקום משלך. כל החברים שלנו כבר מזמן הסתדרו, אבל אני אמרתי לאבנר, אם כבר מתמשכנים עד האוזניים אז לפחות שיהיה שווה את זה. לא בשביל איזה דירה מצ'וקמקת שממילא לא תספיק לנו אחרי הילד השני. יפה, החדר של יהל, נכון? חכי שתראי את היחידת הורים. אני אומרת לך, היה שווה לחכות.

הנה האמבטיה ביחידת הורים. מהמם, אה? הם הזמינו במיוחד, קרמיקה עבודת יד. רק קצת צובט לי בלב שעד שנכנסנו סוף סוף לדירה משלנו לא אנחנו בחרנו חרסינות וארונות מטבח. אבל אין מה להגיד, עשו מאוד יפה. בטוב טעם. לא כמו שאצל גיסתי הייתה אמבטיה ורודה. אני נשבעת לך! עם חרסינות פרחוניות. קניתי אביזרי אמבטיה באיקאה, וגם וילון חדש. ככה, בקטנה, להפוך את זה לבית שלנו.

ברור, ההורים עזרו. משני הצדדים. וגם סבתא של אבנר. איך היא אמרה, מה אני אקח את זה לקבר? אני רוצה לראות אתכם נהנים כשאני חיה. איזה אישה. היה לי מזל עם המשפחה של בעלי. בכלל היה לנו מזל. תראי איזה נוף מהחלון של היחידת הורים. ישר על הפארק. יש רק ארבע דירות עם נוף כזה בכל הבניין, ושלנו בקומה הכי גבוהה. כן, ברור שלקחנו משכנתא. ענקית. מה שההורים נתנו בקושי הספיק לכסות את המינימום. מזל שהשתחררה להורים שלי איזה קרן השתלמות, אחרת היינו צריכים עוד הלוואה חיצונית.

כן, חדרים ממש גדולים. לא כמו הדירות האלה שמחלקים אותן לארונות קיר, העיקר שאפשר יהיה למכור אותן בתור חמישה וחצי חדרים. בחדר שינה חשבתי לסדר לי פינת עבודה, ובחדר של יהל אפשר להכניס עוד ילד אחד בשקט. ככה יהיה לנו גם חדר אורחים וגם משרד לאבנר. את יודעת, אני מסתובבת בדירה הזאת ועדיין לא מאמינה שהיא שלי.

מה? הרבה. יותר ממה שאת חושבת. אמרתי בהזדמנות, לא בזול. כמה הרבה? את מכירה את האזור הזה בדיוק כמוני. קחי את המחירים כאן, תורידי חמש עשרה, עשרים אחוז. שבע עשרה וחצי, אם את רוצה לדעת במדויק. התפשרנו באמצע.

לא, חס וחלילה. מה פתאום. לא הייתה שום בעיה עם הדירה. מה? מאיפה הבאת את זה? מי אמר לך? איזה שטויות שאנשים מדברים. הכול מרוב קנאה. אין לי שום דבר להסתיר. היית שואלת מהתחלה, הייתי אומרת לך. היא רצתה למכור מהר, לסגור עניין. הייתה צריכה לעבור לגור ליד ההורים שלה, שיעזרו עם הילדים. יכול להיות שהיא גם לא עמדה בתשלומים, אבל לא היה לי נעים לשאול. בכל זאת, את יודעת. אבל אמרתי לאבנר, שני דברים אתה עושה לפני שאנחנו נכנסים לדירה הזאת. אחד, אתה מפסיק לעשן, שחס ושלום לא תחטוף לי דום לב בגיל שלושים ותשע, ושתיים, שלא תחשוב אפילו לא לעשות ביטוח משכנתא. תיזהרי, אל תישעני על הקיר עם התיק. זה יכול לעשות סימן כזה. אין לי מושג איך הם הצליחו לשמור ככה על הצבע עם ארבעה ילדים. איפה הייתי? אה, ביטוח משכנתא. זה היה לי מאוד חשוב. ועכשיו אני רגועה: לא משנה מה יקרה, טפו טפו, אני בדירה הזאת נשארת לתמיד.

מאיה ערד היא סופרת אורחת במרכז טאובה ללימודים יהודיים באוניברסיטת סטנפורד. ספרה "מאחורי ההר" ראה אור לאחרונה בהוצאת חרגול–מודן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016