לצאת מהעיר | יואב בלום

 

סיפור חמישי בפרוייקט 'דירת עראי'

הוא עדיין מחזיר בכל ערב את מברשת השיניים אל תיק הרחצה ואת התיק אל הארגז שעליו כתוב "אמבטיה". הסירים נמצאים עדיין בארגז של המטבח. יש ספרים שלא ראו אור יום במשך שנים רק כי הניחו אותם בתחתית הארגז. כשהוא צריך משהו הוא מפשפש את דרכו אליו, משתמש ומחזיר. כל מה שיוצא – חוזר. חלק מהארגזים כבר החלו להתפורר, להתפרק. הוא קנה חדשים והעביר ממתפורר לחדש. שום דבר לא יוכנס לארונות הבית הזה.

הוא מתעקש. הוא לא יישבר. זה יישאר זמני אפילו עד מותו.

כבר ביום הראשון, כשהגיע עדיין בלי חפצים, מתנשף, רדוף, עיניו מתרוצצות, תוהה האם באמת מישהו נסע מאחוריו או לא, כבר אז הבהיר לעצמו שהשהייה כאן תהיה זמנית בלבד. הוא לא הולך להתייחס לזה כאל בית, לא הולך להעלות את המילה "בית" על דל שפתיו. 
כאשר הגיעו המובילים עם הארגזים מהבית שהשאיר מאחוריו הוא פשוט ערם אותם מסביב ולא פרק כלום. בלי ריהוט. הוא הרי תכף עוזב.

התכף הזה נמשך כבר חמש עשרה שנים.

בשנה הראשונה המשפחה עוד הסכימה איתו. "הוא זקן", אמרה לו אמו, "אני בטוחה שזה לא ייקח עוד הרבה זמן".

"קח לעצמך הפסקה, תתאושש מהאירוע", ייעצה אחותו בשיחת טלפון מחו"ל. "דבר כזה יכול לערער בן אדם. דבר עם מישהו מקצועי. עוד תראה, תיכף אתה חוזר הביתה".

כשהסתיימה השנה השנייה והשלישית החלו לדבר על לבו שיתחיל לשקול להתיישב שם. למצוא עבודה אמיתית, לתלות שלט על הדלת, לכתוב את השם על תיבת הדואר. זה לא כזה פשוט, זה יכול לקחת זמן, מסתבר. הוא לא הסכים.

השם שלו לא יופיע על תיבת הדואר כאן, בשום פנים ואופן. הוא ידע מה יעבור בראשו של הדוור כשיעבור על התיבות. לוי, סגל, לוינסקי, הרץ, ואז פתאום השם שלו. הוא הרי יבין מה הוא, יבין למה הוא גר שם. זו לא רק הבושה, זו התווית.

אשתו עדיין גרה בדירה שלהם. הוא רואה את הילדים בעיקר בשיחות וידאו ולפעמים בסופי שבוע כשהם קופצים, לפעמים גם מביאים איתם דואר מהבית.

הם ניסו לשמור על מבנה של משפחה בשנה הראשונה.

היא הציעה שיעברו כולם לגור איתו. הוא סירב. זו הגלות שלו, לא שלהם, הטעות שלו, לא שלהם. 
אחרי שלוש שנים, השחיקה עשתה את שלה. הם התגרשו בעזרת שליח. היא לא רצתה להגיע לשם והוא הבין אותה. הוא לא יכול היה להגיע אליה.

הוא פוסע חזרה הביתה מהעבודה.

הייתה לו חנות פעם. ריהוט, כלים מפורצלן, עיצוב יוקרתי לבית. דברים שאנשים הגיעו מכל הארץ לקנות. תוצרת חוץ, לפעמים ממש מוצרים לאספנים. עכשיו הוא אורז שקיות בסופר, שומר בכניסה לקניון, שומר לילה באתרי בנייה, מסרב כל חצי שנה להצעה לפתוח מחדש את אותה החנות, רק שם. המשפחה ארגנה לו שטח מעולה ברחוב מרכזי בעיר, אבל הוא לא מוכן.

הוא לא הולך לעשות שום פעולה של השתקעות.

בדרך לדירה הוא עוצר בדוכן הפלאפל. קונה לעצמו מנה, יושב אל אחד השולחנות שפתוחים ברחוב וצופה בטלוויזיה. אין לו טלוויזיה בבית והאוכל שהוא שומר מינימלי. קופסת קפה, סוכר, עוגיות, בקבוקי מים. את הקפה הוא מכין כל בוקר בקומקום שהוא מוציא מהארגז המתאים.
מחבר, מרתיח, שותה, מנתק, מייבש, מחזיר.

הוא מוצא את עצמו בעיקר אוכל בחוץ, גם כי זה נעים יותר מאשר לשבת על הרצפה בסלון עמוס הארגזים, אבל גם בשביל לנצל את הזמן הזה להציץ בטלוויזיה שיש לפעמים בדוכנים ובבתי הקפה, להתעדכן במה שקורה. מעביר שעות בברים, לא בשביל לשתות, רק בשביל לצפות בטלוויזיה למקרה שיהיה מבזק. איכשהו, בסוף הערב הוא מגלה שורה של כוסות לידו.

בשנים הראשונות היה מקבל משלוחי אוכל שבועיים מארגון האִמהות או איך שלא קוראים לזה. בשלב מסוים ביקש מהם להפסיק. המשלוחים האלה לא באמת גרמו לו להפסיק לקוות, להפסיק להתפלל.

משדר החדשות מתחיל והוא יושב ליד השולחן בפינה וצופה בדממה. הוא מצפה לראות  את הקריינים מדברים שוב על ההתפתחויות האחרונות לקראת הבחירות.

כבר ארבע פעמים שלא השתתף. הוא לא הסכים לשנות את כתובת המגורים שלו במשרד הפנים ואין שום סיכוי הרי שהוא יוצא מהעיר בשביל להצביע. הם יסתדרו בלעדיו. אלא שהחדשות נפתחות בכותרת אחרת. הוא פוער את עיניו ובוהה, לא מאמין. תגביר, תגביר, הוא שומע את עצמו צועק.

זה קרה. הוא לא מאמין. זה קרה. הוא קם במהירות ורץ החוצה. בצד השני של הרחוב הוא רואה עוד מישהו עומד ליד מעבר החצייה, נרגש על סף בכי. כנראה גם הוא, כנראה גם בשבילו.

לא, לא לרוץ לדירה, לזה יהיה זמן אחר כך. אחר כך יאטום מחדש את הארגזים, יזמין מובילים, ייסע הרחק מהעיר הזו, הביתה, לבית חדש, ישן, זה לא משנה כבר. הוא יכול לצאת. תמיד אמר שזה זמני והוא צדק. כל גלות היא זמנית. אז עכשיו הוא רץ לצד השני, לא הביתה.

הוא יוצא אל הרחוב הראשי, ממהר במורד הרחוב, לעבר הכניסה לעיר, עובר את השלט שעליו כתוב "ברוכים הבאים ל", ממשיך לרוץ עד לצומת הגדול, רץ לצד הכביש עוד ועוד, עד שכל מה שיש מסביב זה חושך ותחנת אוטובוס ריקה.

הוא מחוץ לעיר, מחוץ לתחומה, אורותיה מאחוריו, עיניו צופות אל המרחק הריק והמבורך. מחוץ לעיר, לראשונה מזה חמש עשרה שנים. זה קרה. הכהן הגדול מת, והוא יכול סוף סוף לצאת מהעיר. הוא יכול לחזור הביתה.

יואב בלום הוא איש תוכנה. ספרו "הקבוע היחידי" ראה אור לאחרונה בהוצאת כתר

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 באוקטובר 2016, ב-גיליון האזינו תשע"ז - 1001 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: