סתמיות מרחבי המעבר שבין הרחוב לבית מתהפכת על ידי הסוכה. חללי הביניים המוזנחים הופכים חגיגיים ומקבלים משמעות חדשה. בהשראת סוגיית הפתיחה של מסכת סוכה

המפגש הראשון עם הסוכה במקרא מתרחש כאשר שב יעקב אבינו לארץ אבותיו מגלות ארוכה יחד עם משפחתו. בפתחה של הארץ הוא בונה למשפחתו בית ולמקנהו סוכות, ומתיישב שם לזמן מה:

ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סכות (בראשית לג, יז).

סוכתו של יעקב אינה מעוררת פליאה, לולא היה יעקב קורא למקום סוכות. שהרי הסוכה היא מבנה עראי שכנראה היה נפוץ במידה מסוימת אצל עוברי דרכים ונוודים, ועקב כך לא היינו מייחסים חשיבות יתרה גם לסוכתו של יעקב. אלא שמספר נקודות מושכות את תשומת לבנו בסוכות שבונה יעקב. ראשית, הקריאה למקום זה בשם סוכות. בקריאת השם הופכת בניית הסוכות לאירוע משמעותי. נוספת לכך העובדה שיעקב בונה את הסוכה ערב כניסתו לארץ חרף געגועיו לחזור לביתו.

בשלב זה ארצה רק לרמוז שאת מעשיו של יעקב ניתן להסביר ברצון דווקאי לעצור בפתחה של הארץ. עצירת ה"ריצה" לארץ יכולה להתפרש כהתכוונות לקראת הכניסה לארץ.

המפגש השני עם הסוכה מתרחש במדבר מיד לאחר היציאה ממצרים:

ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסכת. ויסעו מסכת ויחנו באתם אשר בקצה המדבר 
(במדבר לג, ה–ו).

סוכותיהם של ישראל לאחר היציאה ממצרים דומות במידה רבה לסוכותיו של יעקב: שתיהן נעשות  במדבר, בין היציאה מהגלות לבין הכניסה לארץ. מה טומנת בחובה השתהות זו קודם הכניסה לארץ?

גלעד‭ ‬אפרת‭, ‬נתיב‭ ‬חשיבה‭, ‬2016
מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬ציורים‭: ‬2016-2014‭", ‬המוצגת‭ ‬בגלריה‭ ‬האוניברסיטאית‭, ‬
תל‭ ‬אביב‭. ‬צילום‭: ‬אלעד‭ ‬שריג

אופניים זרוקים, חתולים משוטטים

נדמה שתשובה לכך נוכל למצוא בפתיחת מסכת סוכה:

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה – פסולה… תנן התם: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה – ימעט, רבי יהודה אומר: אינו צריך. מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה, ומאי שנא גבי מבוי דתני תקנתא? – סוכה דאורייתא – תני פסולה, מבוי דרבנן – תני תקנתא (בבלי סוכה ב, א).

המבוי הוא למעשה המבוא לבתים כפי שהיה נהוג בימי קדם. מבוא זה הוא מעין פרוזדור, המקביל אולי לחדר המדרגות המודרני, שדרכו נכנסים כל אנשי המבוי לביתם ולחצרם.

הימצאותו של המבוי בתפר שבין הרשויות השונות מקשה לשייך אותו לרשות היחיד. על מנת להימנע מטעויות דרשו חכמים להתקין לחי או קורה בכל כניסה למבוי. על קורת המבוי ועל סכך הסוכה להיות למטה מעשרים אמה. הקורה או הלחי מהוות סימן שמאפשר לאדם להבחין שמדובר ברשות היחיד.

כאשר מתבוננים בקשר שיוצר התלמוד, דרך המקרא, בין שתי הלכות אלו של המבוי והסוכה, נפתחת לפנינו אפשרות לראות את הסוכה באור חדש. קשר זה מתהדק בעובדה שלמבוי ולסוכה דמיון נוסף, שכן לשניהם שלוש דפנות. דמיון זה קושר את השניים הלכתית, כך שהמבוי יכול להפוך למעשה לסוכה.

הן אצל יעקב אבינו והן אצל יוצאי מצרים הסוכות הופיעו במעבר בין הגלות לארץ. המבוי, בדומה לסוכות אלו, מצוי במרחב שבין רשות הרבים לביתו של האדם. טרם הכניסה לבית ישנו מקום שבדרך כלל לא מופנית כלפיו תשומת לב. הזנחתו איננה מקרית, ובשורות הבאות אנסה לתת פשר להזנחה זו, ולהציע כיצד הסוכה מהווה תיקון לכך.

המבט על הסוכה כמבוי הופך את המרחב שעל פניו חולף האדם, בהליכה חפוזה ותכליתית, מקום שלא פעם משמש במשך ימות השנה כמעבר סתמי וחסר חיים, או בגרסה המודרנית – חדר מדרגות שלא פעם נמצא בו אופניים זרוקים, חתולים משוטטים, או במקרה הטוב תמונה מאובקת. אל תוך חלל זה באה התורה ומצווה את האדם על ישיבה בו למשך שבוע ימים. השהות במרחב המבואי מטרתה להפוך חלל סתמי זה למקום של התרחשות ממשית. אולי משום כך נויי הסוכה מודגשים כל כך בחג. כיוון שהסוכה נמצאת מהותית במרחב סתמי, באים נויי הסוכה ומאפשרים להחיותה ולצָבעה, וכך קל יותר להפוך את הסתמי לבעל משמעות.

אינטימיות רכה

ההזנחה והסתמיות של המבוי ושל חללי התפר קשורות לכך שאין אנו רואים בהם מקום של משמעות והתרחשות. בדומה לסתמיות ולפונקציונליות שבהן רואה האדם המודרני את הדרך (נסיעה ברכב וכדומה), אין היא חשובה כשלעצמה ולכן יש לעבור אותה, וכמה שיותר מהר. כיצד מתהפכת סתמיות המבוי על–ידי השהות של הסוכה למקום בעל ערך וקדושה?

הסוכה הופכת את נקודת התפר שבין הרשויות השונות למקום של איסוף הכוחות (חג האסיף). פער עצום קיים בין האינסופיות של רשות הרבים, והכוחות הרבים הפועלים בה, שמבקשים לבוא לכלל אינטימיות, לבין רשות היחיד שבה מתרחש מפגש עמוק, פנים אל פנים, והצמצום הקיים בה. פער זה מחייב להפוך את מרחבי המעבר והמבואות למקום של טרנספורמציה דו–כיוונית.

מחד, המבוי מביא אל תוך הבית, על–ידי איסוף הכוחות והרוחות הרבות הנושבות בחוץ, ויוצר חיבור וקשר בין השניים. בכך הופך המבוי לזירה של התרחשות ממשית. בעת שבה נכנס האדם לבית דרך מרחב מקודש ובעל משמעות מתאפשר התיקון של הבית עצמו, שהרי אחד הכשלים שעלולים להתרחש כאשר הופך הבית למבצר הוא יצירת ניכור בינו לבין העולם שמחוץ לו. הסוכה יוצרת "אינטימיות רכה" אשר מאפשרת לאדם לאסוף את עצמו לפני כניסתו לבית, אך עדיין אין בה הקיבעון שעלול להיווצר בבית. ומהצד השני, הישיבה בסוכה היא העתקה של חיי הבית לסוכה–מבוי, למקום שבו מתרחשת אינטימיות שחשה בדופן הרביעית, הפרוצה, את רוחות הרבים, ובכך נוצר קשר בין הבית לרשות הרבים.

החידוש בכל עניין המבואות הוא שהקדושה הנמצאת בסוכה מוציאה מהסתמיות לא רק את המבואות אלא גם ובעיקר את המרחבים עצמם. ברגע שישנו קשר בין הרשויות השונות מתרחש תיקון, הסוכה היא הפלטפורמה המאפשרת את התיקון.

כעת ניתן להשליך את הסוגיה התלמודית על הסוכה המתוארת במקרא. הסוכות שבהן עוסקת התורה הן סוכות המדבר, מקום שממה שההולכים בו חפצים לעבור אותו בשלום, ובמהרה לשוב למקום יישוב ומבטחים. הפרשנות של המדבר כמבוי הופכת את הסתמיות שבהליכה בו למקום הכנה וכוונה של העם ההולך בו לקראת הכניסה לארץ. הסוכות שבונה יעקב ובעקבותיו הסוכות שבונים עם ישראל במדבר או לחלופין ענני הכבוד יוצקים לתקופת המדבר המתישה והכואבת נשמה חדשה. כך יכול להפוך דור המדבר שאיננו זוכה להיכנס לארץ להיות דורו של משיח (ר' צדוק הכהן, דברי חלומות, אות ג), המתקן ומקשר בין פנים וחוץ, בין א–לוהים לאדם.

ינון צדוק מלמד בישיבת מעלה גלבוע ובמכינת תל תאומים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016