אור מן העתיד | שלום רוזנברג

 

במשך שנים תפסתי את סוכות כמייצג הזקנה וההתרפקות על העבר, אך דומה שטעיתי. סוכות כהצצה לעידן העתיד לבוא

את שגיאותיי חייב אני להזכיר היום, או בעצם לחזור ולהזכיר את אחת מ"הרפתקאותיי" בעולמה של מחשבת ישראל. כתבתי על כך בספרי "בעקבות הזמן היהודי", אלא שהספר אזל או משום מה נעלם.

שמחתי מאוד כאשר לפני שנים למדתי על משמעות חג הסוכות, על ממדיו השונים: הטבעי והאישי. המשמעות של מחזור החגים בטבע ברורה בקלות לכל ישראלי: פסח הוא חג האביב והנעורים. שבועות – חג הקציר והבגרות, סוכות – חג האסיף, או אם תרשו לי – חג הזקנה, שבה האדם כבר אינו זורע ולא קוצר, אלא חי על האסיף של יצירות העבר. גם בביוגרפיה ובהיסטוריה מבנה המחזור דומה: פסח מייצג את השחרור, את הנעורים של העם; שבועות – את הבגרות, תקופת האחריות והחוק בימי "שפוט השופטים"; וסוכות? כנראה שלחג זה לא נשארו אלא נדודי המדבר, או בעצם הזקנה והגלות.

מחזור החיים הזה בא לידי ביטוי נפלא גם במגילות המקראיות הנקראות בחגים: בפסח קוראים אנו את מגילת שיר השירים, אשר כפי שקיבלנו יש לה תוכן מיסטי ודתי, המבוסס על סיפור אהבתם של צעיר וצעירה הנפגשים, נפרדים, מאכזבים ומתאכזבים, ונכספים זה לזה. רות הוא ספרם של אנשים בוגרים שמגלים ממדים אחרים של אהבה – מגילת הלל לחסד. וקהלת? היא נכתבת על ידי זקן העורך את חשבון הנפש של חייו: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת… הַכֹּל הָבֶל!". הסוכה, כך חשבתי,  גם היא ייצוג הזקנה, ייצוג ארעיות החיים, השבירות, העובדה שבשונה מהבית נתונים אנו בה לשרירות האקלים, שיכריח אותנו לעזוב אותה. בקיצור, הסוכה היא ייצוג החולשה.

התחדשות הנעורים

לפנינו ארכיטקטורה מופלאה שהקסימה אותי במשך שנים, עד שהבנתי שתפיסה זאת של חג הסוכות מוטעית היא. נראה היה לי תמיד שחג הסוכות מהול בעצב, אך תחושה זו לא התאימה לחג המכונה "זמן שמחתנו", שעליו נאמר (דברים טז, יג–יד): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְך… בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". וכך, התפיסה שבה האמנתי  קרסה. היא הביאה אותי למלכודת מושגית שלא אפשרה לי להבין את משמעות סוכות, שאגב היה התחנה הראשונה של החופש (במדבר לג, ג–ה): "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה… וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת".

ואולם, סוכות אינו פסח. ואז הבנתי! בפסח חוגגים אנו את העבר. בסוכות, חץ הזמן מתהפך. אנו חוגגים בו את העתיד, את הגאולה העתידה לבוא. משל למה הדבר דומה? לילד הלומד בתיכון וחוגג כבר מעכשיו את קבלת הדוקטורט. "חוצפה"! הכיצד בעולם בלתי נגאל שמחים אנו על הגאולה שטרם התממשה?! אלא שיש כאן לקח מופלא. נתאר לעצמנו אדם הצועד במנהרה חשוכה. בהתחלה מקבל הוא אור מפתח המנהרה. הדרך נעשית חשוכה יותר ויותר, עד שבשלב מסוים נצנוצי אור מתחילים שוב להופיע. זהו האור החודר ממוצא המנהרה. מנהרה מעין זאת היא ההיסטוריה היהודית. אנו מסוגלים לקבל את האור לא רק מן העבר, אלא גם מן העתיד. כשם שהטבע יחזור לאביב כך יחזור העם לנעוריו, "תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי" (תהילים קג, ה).

אכן, באחרית הימים מתמזגת השמחה עם חולשתה של הסוכה! מותר יהיה לנו להיות "חלשים" כביכול ללא צורך ללבוש מדי זאב. בברכת המזון אנו מוסיפים בקשה: "הָרַחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת". בקשה זאת מקורה בדברי הנבואה של עמוס (ט, יא–טו): "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת…  וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם … וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת … וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם".

מהותה של השמחה

חג הסוכות הוא סמל לתחיית האומה, אך הוא מסמל גם את אחדות האנושות, את הפיוס שבין ישראל לעמים. אומות העולם ייגאלו איתנו, כדברי הנביא זכריה (יד, טז): "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם… וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְ–בָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת". כאן המפתח להבין את סוכות. בעולם שטרם נגאל, זקוקים אנו להגנתם של חומות הבית, של מנעול ובריח, של גדרות הפרדה ושל הסמל העיקרי של הבית – הגג. בעולם שנגאל, המיוצג על ידי סכך הסוכה, אנו מצפים להגנתם של ענני הכבוד.

כיצד יכול חג העתיד להשפיע עלינו כאן ועכשיו? בהרבה דרכים. אחת מהן קשורה במצוות החג, במהות השמחה. התורה דורשת מאיתנו ששמחת החג תהיה משותפת לכולם, לחזקים ולחלשים: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יד). כי אין גאולה  ללא אחריות חברתית! ובינתיים על מה אנו שמחים? ממה מותר לנו לצחוק? על מה מותר לנו ללעוג? כדי לענות על כך חייבים אנו להוסיף לשמחה קצת מהמרירות של קהלת (ב, ב): "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה".

אכן, אין ספק בעיניי שהגאולה עלולה להציב את האדם בפני בעיות חמורות מנשוא: איך ייראו הקולנוע והטלוויזיה באחרית הימים? איך תיראנה הסדרות בעידן האידיאלי שבו "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם" (תהילים קד, לה), שבו לא יהיה פשע ולא מלחמה, לא זיוף ולא ניאוף. כיצד ייתכנו תוכניות הומור אם לא נוכל לפגוע בבשר החי של בני האדם? מי יודע? אולי ברחמיו הרבים על מעצמות התקשורת האלקטרונית דוחה הקב"ה את הגאולה עד שתהיינה ערוכות ללוח המשדרים החדש.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 באוקטובר 2016, ב-גיליון האזינו תשע"ז - 1001, מילה לסיום / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: