לא פחות משהתפילה היא עבודה שבלב, היא עבודה שבשפה. על הכוח הפועל של המילים ועל הסליחה שאנו מבקשים בפתח התפילה

לפני תפילת מעריב מקדימים אנו פסוק מספר תהילים (עח, לח): "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ". כבר העיר ישעיהו ליבוביץ' על המוזרות של אמירה זאת, בציינו שמיד במוצאי יום הכיפורים – עוד לא התחלנו לחטוא, וכבר מבקשים אנו סליחה?!

ליבוביץ', כדרכו, סבר שעובדה זאת מתאימה עם עמדותיו הדתיות הרדיקליות. אלא שישנו פתרון אפשרי אחר לשאלה זו, המתחזק כשמעיינים אנו בשני הפסוקים הקודמים. בפסוק זה מבקשים אנו סליחה, כנראה על התפילה עצמה, ואף על התפילה שעוד לא התחלנו להתפלל. ועל איזה עוון? והפסוקים עונים: "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ". העוון נעוץ בחוסר הכנות המלווה את התפילה, בפער שבין הלשון והנפש, הפה והלב.

כן ולא! אכן חז"ל מגדירים את התפילה כ'עבודה שבלב" המבקשת מאיתנו את הכוונה. אולם היא גם "עבודה שבשפה". מצד אחד היא מצפה מאיתנו למחווה שבלב ומאידך דורשת היא מאיתנו גם ביטוי בשפה ואפילו בקטעים שאנו קוראים ושעדיין אין אנו מבינים אותם במלואם. גיבושו של מצב פרדוקסלי זה מצוי בסידור היהודי.

הדרישה ל"עבודה שבשפה" הייתה בלתי מובנת לפילוסופיה, ולפעמים אף לפילוסופיה הדתית. רק בדורות האחרונים פנתה הפילוסופיה לטפל ב"שפה", ואפילו תוך כדי התלהבות קיצונית. לסידור, לעומת זאת, היה אמון בכוחה של השפה הרבה קודם. לדעתי, הכיר הסידור תופעה מופלאה – האפשרות להניע בני אדם על ידי מילים. כנראה שמעמקי הנפש האנושית הבלתי מודעים לנו רגישים במיוחד לשפה. למילה, קל וחומר לסמל, יש עוצמה ואנרגיה.

המרקסיזם רצה לשכנע אותנו שהמהפכות מתרחשות רק בגלל הצרכים הבסיסיים והקיומיים של האדם. אולם, היום, בדיעבד, למרות כל מה שניסו ללמד אותנו, יכולים אנו לומר שאולי נאומיו של המהפכן היו לא פחות חשובים ומשפיעים מאשר צרכיו האמיתיים של העם – המצב החברתי והכלכלי האיום שזעק לשינוי. העובדה שאפשר להניע בני אדם על ידי כוחן של המילים אינה טריוויאלית כלל וכלל וזה נכון גם לגבי הסידור. אנסה להסביר זאת.

שלוש התפילות

נדמה לי שלא נטעה אם נקבע שיש שלושה דגמים של תפילה. הראשון הוא דגם החליל. באמצעות התפילה האדם מבטא את רגשותיו. התפילה הופכת לחליל שדרכו האדם מנגן את המנגינה הנוצרת בתוכו ומבטאת את עולמו הפנימי. תפילת החליל היא המנגינה של התפילה הספונטנית, האינטימית והאמיתית, הנשגבה בפשטותה ובאה מעומקי הנשמה: "זִבְחֵי אֱ–לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ–לֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תהילים נא, יט). אלא שסידור התפילות שנשאר לכאורה מיותר אומר לנו דברי מוסר: לפעמים עלול החליל שלנו לבטא אגואיזם גס ובוטה, ופעמים מרובות את קוצר הראות שלנו שכאילו יודע מה טוב לנו באמת. או אז, הופכת קבלת תפילותינו לא לשכר אלא לעונש. לכן, המסורת היהודית הוסיפה הסתייגות לתפילה, ומבקשת מהקב"ה שימלא את משאלות לבנו לטובה.

כעת, נעזוב לרגע את הדגם הראשון ונעבור לשני. האדם הופך את עצמו לחליל של מנגינה המנגנת בו ודרכו. הסידור מנגן בנו. משל למה הדבר דומה? למקהלה, שבה המשתתפים הופכים לכלים של המנגינה, כל אחד בחלקו. פעמים רבות אין השרים יכולים לקלוט את המנגינה כולה, בהיותם ממוקדים בחלק שלהם. בתפילת המקהלה, מתפללים אנו את תפילת הציבור. ואכן, פעמים רבות מה שהיה כתוב במקור המקראי בלשון יחיד משתנה בנוסח הסידור ללשון רבים.

אך קיים דגם שלישי של תפילה שאותו ניתן לתאר כ"תהודה". האדם הוא אכן כלי למוסיקה, אלא שהמוסיקה המוצלחת מתאפשרת רק כשנוצרת תהודה והתאמה בין הניגון החיצוני לבין המוסיקה העצמית של הכלי, כלומר של האדם המתפלל. הסידור אינו רוצה להפוך אותנו לכלי נגינה פסיביים. הסידור מנגן דרכנו את נגינתו הוא, אך הוא מצפה לעורר בנו מנגינה פנימית המתאימה לזו שבאה ממנו. כך מתאפשר דו–שיח בין האדם להקב"ה.

האם הזכרנו את תפילות הבקשה? הן עדיין מהוות פתח תקווה, אף על פי שהמדע המודרני המאמין בשלטון המוחלט של חוקי הטבע סגר לכאורה בפנינו את כל שערי התחינה והבקשה. אולם במידה מסוימת משמשת עדיין תפילת הבקשה פתח למהות חשובה לא פחות – עצם קיומה של תקשורת בין האדם לריבונו של עולם. כמו שפעמים רבות אנו נכנסים לשיחה זה עם זה לא מפני התוכן הקומוניקטיבי שבה, אלא בגלל עצם הקשר שהיא יוצרת בינינו.

הד לעולם הפנימי

הבה ננסה להבין את התפילה הקיומית הזאת תוך התבוננות על זרם תודעתנו הפנימית והאינטימית. זהו עולמנו הפרטי, רשות היחיד, שאין זרים יכולים להיכנס לתוכו. אנו נוכחים בעולמנו הפנימי, בכל חלק וחלק שבתודעתנו, בתחושת "אני", אך אנו גם "פוגשים" או מדמיינים דמויות שונות, כאלו שיכולות לעזור לנו או להפריע לנו, ביחסינו אל העולם הריאלי. בעולם פנימי זה מתנהל גם דו–שיח נוסף, מתמיד, בין האדם לקב"ה, דרך השתקפות דמותו של הקב"ה המצויה בתוכנו, המוענקת לנו על ידי הסידור בהד שהוא יוצר בנו.

יש אנשים המורדים בתורה. רבים מהם תוך התמודדות עם הביוגרפיה הטרגית שלהם. לכאורה הם הופכים אתיאיסטים, אולם חלקם עדיין מאמינים: הם "ברוגז" עם הקב"ה, הם מלאים טענות נגדו, למרות שלכאורה הם מכריזים שוב ושוב שאין הוא קיים כלל. זוהי דוגמה חשובה של התודעה הדתית. שם, בעולמנו הפנימי, מתקיימת התפילה העמוקה ביותר, דו–שיח מתמיד בין האדם לא–לוהים, הממשיך למרות הכול: "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני" (תהילים כז, י).

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' תשרי תשע"ז, 7.10.2016