הרעב העצום ללחם, כמו גם לתשומת לב הקהל ולתהילת עולם, עומד במוקד הרומן הראשון של הסופר הנורווגי הגדול שהשפיע גם על יוצרים עברים

רעב

קנוט המסון

מנורווגית: איתמר אבן–זהר

שוקן, 2016, 237 עמ'

קראתי את "רעב" לראשונה לפני שנים רבות ורישומו עליי היה חזק אך גם טורדני. לא יכולתי לשכוח את הדמות הסהרורית שגוועת ברעב פשוטו כמשמעו, אם כי מצליחה לא למות, ולפעמים משיגה מעט כסף המאפשר לה לאכול במשך כמה ימים רצופים עד המשבר הבא. איזה יסוד מייסר אפף את זיכרונותיי מהספר, אבל הזיכרונות עצמם היו עדות לעוצמתו. אני זוכרת רק ספרים שהרשימו אותי מאוד.

"רעב" היה הרומן הראשון שכתב המסון, ופרסומו ב–1890 הקנה לסופר תהילה מיידית, שקצת מזכירה את הפרסום העצום שקיבל גתה הודות ל"ייסורי ורתר הצעיר". בשני המקרים, הספר שבעטיו זכו שני הסופרים לתהילה עולמית אינו הספר החשוב ביותר שכתבו. "רעב" הוא רומן חדשני הכתוב בסגנון לירי, ונחשב לרומן זרם התודעה הראשון. הוא מהדהד את חייו הקשים של המסון כסופר צעיר שעדיין לא זכה שיכירו בגדולתו.

עוצמת הרומן ניכרת כבר במשפט הראשון, המתנגן, שמעמת את הגיבור עם העיר הגדולה ומציב סימני שאלה על מהות העיר ומהות הקשר בינה לבין הגיבור. וכבר חשים במוזרות הגיבור בתוך המוזרות של העיר. ובהמשך, שעון הקיר המתקתק כמו תמונה סמלית בסרט של אינגמר ברגמן, והאנשים שמתרוצצים וההמולה העצבנית, ומיד נכנסים למציאות המחרידה של הרעב הפיסי, וכמה מוזר שהרעב המכוער הזה נמסר במשפטים יפהפיים, אבל זאת דרכה של האמנות.

הרעב הוא תמה דומיננטית אבל אין הוא סתם רעב של אביון מסכן, אלא רעב הנחווה על ידי הגיבור המיוחד של הרומן, המייצג את המחבר עצמו. הספר אינו מסמך סוציולוגי על אודות העוני, אבל יש בו ביטוי למחאה מאוד כאובה, ובעיקר כלפי בורא עולם. הרעב המתואר כל כך מוחשי, שהקוראים חשים אותו בעליל וסובלים עם הגיבור. אולי גם משום שהדברים נמסרים בגוף ראשון ובאופן מאוד אינטימי. פה ושם אפשר לנשום לרווחה באיזה מפנה מקרי, כאשר סכום כלשהו מגיע לידי הגיבור כשכר סופרים או מקדמה. יש גם אתנחתות קומיות מעטות. אבל את האווירה והמעשים קובע הרעב.

למות ממילה קשה

האם רעב הוא נושא ספרותי? הדבר תלוי באופן העיצוב. תיאורי הרעב הפיסי אמנם נקראים כמו מחקר אישי על אודות הרעב כחוויה קיומית, אבל בעיקר מעניינות ההשפעות הנפשיות של חיים ללא מזון. ימים רצופים שבהם הגיבור אינו אוכל כלל! והוא מאוד מאוד קרוב אל המוות, וגם נראה כאיש זקן, מצומק, מדולדל, שאי אפשר לנחש בו את הצעיר השמח שצחק בתיאטרון במחיצת חבריו, הצעיר שמשך את לבה של הבחורה היפה בעלת הלב הרגיש.

ההשפעה הנפשית ניכרת בעיקר ברגישות–יתר חולנית ההולכת ומידרדרת אל גבולות הפסיכוזה. הגיבור מתבטא ונוהג פעמים ללא הקשרים הגיוניים. ממציא סיפורים. מעליב אנשים על לא עוול בכפם. מדבר ומגיב שלא לעניין בכלל ומביע תוקפנות בוטה בשל מחשבה שעלתה בו, שאותה הוא רואה כמציאות גמורה. לפנינו גיבור שכלוא בתוך פנימיותו, וה"עצמי" שלו כבר אינו קוהרנטי אלא סחף של רשמים. יותר כאוס מאשר עצמיות. לעתים הגיבור מדבר לעצמו בקול ולעתים מחמיץ את האפשרות לאכול בשל מניעים מוזרים, החמצות שמתרחשות בשיאים של רעב כבד.

אך הצד האחר הוא היכולת לקלוט ברגישות פרטי מציאות רבים שבמצב רגיל אולי לא היה מבחין בהם. בפגישתו עם "אילייאלי" היפה הוא מנסה להסביר את עצמו: "בעצם, אפשר להיות בעל אופי רגיש ביותר ולא מטורף, טענתי; יש בני אדם שאופיים להיזון מזוטות ולמות כי שמעו מילה קשה; רמזתי לה שאני בעל אופי כזה" (עמ' 175).

תיאורי הרעב הורסים את המיתוס הרומנטי של האמן הרעב בעליית הגג. אכן, הגיבור חי רוב הזמן בעליית גג מחרידה, ישן בבגדיו מחמת הקור, וסופג פגיעה קשה ביכולתו האינטלקטואלית והיצירתית. "אם אין קמח אין תורה", להבדיל אלפי הבדלות, מומחש כאן בקיצוניות.

ייסורים על חטאיו

תלאותיו של הגיבור נגרמות על רקע העיר הגדולה, כריסטיאניה, שהיא אוסלו של תקופתנו, שמתוארת כמקום של ניכור וקשיחות. במומנטים של ויתור על הכבוד העצמי, כאשר הוא מתחנן לסכומים זעירים כדי לקנות מעט מזון, הוא נתקל מספר פעמים בסירוב. יש גם תיאורי נדיבות, אך הם ספורים מאוד בהשוואה למקרים ההפוכים שכל כך מנוגדים למידת החסד הפשוטה.

אבל הדבר שהכי בולט ברומן הוא הפער בין המצב האובייקטיבי לבין תפיסתו העצמית של הגיבור. הצעיר המבריק הזה, שבקיא בפילוסופיה של קאנט ומפרסם מאמרים עיוניים ויצירות ספרותיות, קנוט המסון שעתיד לקבל פרס נובל ב–1920(!), מכיר מאוד בערך עצמו. הערכתו העצמית כוללת לא רק את כישרונותיו ואת רוחניותו אלא גם את היושר, ההוגנות והמצפון. הללו באים לידי ביטוי בכמה סצנות עזות רושם, אך כיוון שרוחו של הבחור מבולעת מרוב סבל, הוא פועל לעתים באופנים שעומדים בניגוד למוסריותו ולכבודו העצמי ומתייסר מאוד בשל כך. הרעב שהוא חווה הוא לא רק למזון, אלא גם להצלחה ולהכרה ואף לאהבת אישה.

למרות מצבו הוא מסוגל לחשוק בנערה שראה ברחוב ואשר עוררה את דמיונו ואותה הוא מכנה "אילייאלי". אילייאלי, ששמה האמיתי לא נמסר, היא אחות לגיבורות אחרות של המסון שיופיעו ברומנים הבאים שלו, ואשר מאופיינות ביכולות נפשיות ונשיות מיוחדות ובמעשים של מרי כלפי מוסכמות החברה וגבולותיה. הגיבור הצעיר שנראה סחוף וצמוק ובגדיו בלים מאוד מסוגל לעורר ריגוש בעלמה יפה, והדבר מצביע על עוצמת האנרגיה הנפשית שלו, שאפילו הרעב אינו מכחיד אותה. הממד הארוטי והרומנטי שבספר מחיה אותו מעבר לתיאורי סבל ורעב, אם כי הרומנטיקה חייבת לקרוס מחמת אילוצי הקיום. מפעים ומרגש תיאור הטיול המשותף עם אילייאלי והתבשמות הגיבור מנשיותה החמה. רבים יזדהו עם רחשי הלב המתוארים בקטע זה (עמ' 132).

השפעה על עגנון

סיום הספר מרשים מאוד, לא פחות מהפתיחה, ומעניק הרגשה של סגירת מעגל, גם על ידי אזכור אלמנטים שמופיעים בפרק הראשון, כמו למשל חנות לתכריכים. הגיבור נפרד מהעיר, והמחבר נפרע ממנה ברומנים אחרים שלו, המביעים שלילה של העיר וחיוב החיים הכפריים והטבעיים.

"רעב" הוא רומן אישי מאוד. בכך יופיו ובכך מגבלתו. בהמשך כתב המסון רומנים שהייסוד הכלל–אנושי הרבה יותר בולט בהם, והטוב מכולם הוא אולי "ברכת האדמה" (1917). המסון הוא סופר מודרני שהשפיע על דור שלם של סופרים באירופה, ובין השאר השפיע מאוד על עגנון הצעיר. מוטיבים המסונים אופייניים מופיעים אצל עגנון ולא נודע כי באו אל קרבו, כי הם נבלעים במהות העגנונית, ועל כך נכתבו מאמרים חשובים על ידי יאיר מזור ויחזקאל מרק. עגנון השפיע כידוע על יצירתו של א"ב יהושע הצעיר, ואולי דרך עגנון התגלגלה גם השפעה המסונית, כפי שהתרשמה כותבת שורות אלה כשגילתה דמיון מפתיע בין סיפור של המסון לסיפור של יהושע.

המסון היה פופולרי בין הקוראים העבריים ויצירותיו תורגמו כבר בסוף המאה התשע עשרה. בלי להכיר נורווגית, התרשמתי מאוד מיפעת התרגום היפה של איתמר אבן–זהר, שנערך מחדש על ידי דנה כספי. רומנים של המסון נכללו, ואולי עדיין נכללים, בתוכנית הלימודים. עובדה קצת מוזרה נוכח התנהגותו של הסופר בעת הכיבוש הנאצי בנורווגיה והעמדתו לדין בעוון הזדהות עם האויב ועידודו המוראלי. המסון נחלץ מעונש כי נתפס כחולה נפש ופגוע מנטלית (ראו גל אורן, "הארץ", 5.11.2010).

דנה כספי, שגם כתבה אחרית דבר מעניינת לספר, טוענת שיצירותיו היפות של המסון נכתבו עשורים רבים לפני האירועים של אחרית ימיו, ולדבריה הוא "העץ הגדול ביותר של הספרות הנורווגית" (עמ' 236). עם זאת, היא אינה מתכחשת לבעייתיות הרבה שבסוגיית הפער שבין אמן ויצירתו, פער שלבש פנים מחרידות באישיותו של המסון.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' תשרי תשע"ז, 7.10.2016