מהברית לגיוס | חבצלת פרבר

 

השמחה של הורים ישראלים על לידת בן מהולה בחרדה כלפי העתיד בצבא. מחקר, שבדק פלח מסוים באוכלוסייה, מצביע על השלכות הפחד על בניית האישיות הגברית

3

 

מהאולטראסאונד לצבא

המסלול הלאמודע של הגבריות הישראלית

חני מן–שלוי

רסלינג, 2016, 344 עמ'

 

 

 

חני מן–שלוי היא פסיכואנליטיקאית ובמרכז עיסוקה הפסיכואנליזה של הזוגיות והמשפחה. ספרה עוסק בהתמודדות ההורית עם גידול בנים, בידיעה שיצטרכו ביום מן הימים לשרת בצבא ולסכן את חייהם. נושא שלטענתה "החברה הישראלית נמנעה מלגעת בו בפורומים אקדמיים וקליניים". חן–שלוי משתמשת בארגז הכלים של מקצועה על מנת לחקור את הנושא החשוב הזה מכל היבטיו ולאורך ציר הזמן של חיי הבן, ההורים, הזוגיות והמשפחה – מן ההיריון ועד הצבא והחיילים המשרתים בו.

הספר, שכתוב מצוין ובאופן קריא גם למי שאינו בעל מקצוע, מרשים מאוד וגם מעורר דאגה. שלישיית המילים "הוא יהיה חייל" מגלמת בקרבה את כל היבטי החיים, הערכים, אופני החינוך והדאגות שכרוכים בגידול הבנים באוכלוסיות הרלוונטיות בישראל. המחקר של מן–שלוי, שהוא מחקר חלוצי בנושא ובשיטת המחקר שלו ונעשה כעבודת דוקטורט שמוגבלת מטיבה בזמן ובהיקף, מתבסס על ראיונות עם מספר קטן יחסית של זוגות מרואיינים, בנקודות ספציפיות ומשמעותיות במעגל החיים: לקראת סוף ההיריון של הבן, לפני כניסתו לכיתה א', לפני הבר–מצווה, וזמן קצר לפני הגיוס. כל הזוגות משתייכים לרובד חברתי משותף: מבוססים כלכלית, משכילים ורהוטים, בעלי מקצוע חופשי או עמדות גבוהות בארגונים שונים, וגרים ביישובים "איכותיים".

PURIM

פורים בחברון. צילום: יונתן זינדל

שיהיה מוזיקאי מצטיין

ד"ר מן–שלוי ניגשת לנושא מן ההתחלה. היא מעידה שהצטרפה למומחית לאולטרה–סאונד שבדקה נשים בהיריון, והציגה את עצמה כחוקרת המתעניינת במחשבות הראשונות שעולות בהן כשנודע להן מין העובר: "לא סיפרתי שאני מתעניינת דווקא בהורים לבנים וכמובן לא בעניין הגיוס העתידי של אותו עובר… אצל עשרת הזוגות שרואיינו, הגברים שתקו והנשים הזכירו שני אירועים כמדאיגים: זה כיף שיש בן, אבל הוא ילך לצבא". אחרת אמרה: "מה שעולה לי ישר זה הברית והגיוס". שלישית אמרה בפירוש: "רציתי בת. אין לי כוח להתמודד עם בנים, בעיקר עם הגיוס לצבא. זה מפחיד".

מתברר שבין לפני הלידה ובין בשלבי החיים השונים, כל האירועים החשובים בחיי הבן מעוררים התייחסות לנושא הגיוס. "חרדת האבדן העתידי" חודרת לשמחת הלידה של תינוק זכר, וגם לשמחת הכניסה של בן לכיתה א' (ההורים, ובייחוד האמהות, משווים בין הניתוק מאמא והמסגרת ה"ממשטרת" כאן וכאן – בבית הספר ובצבא). עבור כל המרואיינים גידול בנים הוא מקור תמידי לחרדה: כשהם נשאלים על הרגשות שמלווים אותם בגידול ילדיהם, אומרות האמהות מיד: "הייתי רוצה להגיד שהכי חזק זה השמחה… אבל אני מתחילה דווקא עם הדאגה… הבן שלי עוד מעט יתגייס לצבא!!!". לחרדה הזאת, שהחוקרת מזהה בה מרכיבים שנובעים מן המציאות הישראלית (מלחמות, אינתיפאדה וכו') ומתודעת השואה שחלחלה אל זרם הדם היהודי–ישראלי, יש תוצאות מעשיות, והן מדאיגות.

תחת הכותרת "התוכנית האִמהית הסודית" כותבת החוקרת: "חייל בעל יכולות פיזיות טובות מגויס ליחידה קרבית וזוכה לסטטוס חברתי גבוה לעומת… ג'ובניק. כדי שהבנים לא יהיו חיילים קרביים מצד אחד ולא ג'ובניקים מן הצד השני, מצאו האמהות פתרון: לכוון לחֵילות המחשבים ו/או המודיעין, שאינם בסיכון ועם זה הסטטוס שלהם… גבוה…". פתרון אחר הוא לשרת כמוזיקאי מצטיין או לקבל פטור מהצבא מטעמי מצפון. לשם כך שולחים את הבן לבתי ספר לאמנות, "שאין שם אף חייל אחד… או שנותנים (שם) דוגמה אישית ולא מתגייסים לצבא…".

החינוך הזה מתוחזק בבית: "מהרגע שהתחיל לזחול, הכנסתי לו את החשש. אני לא רוצה שיהיה אמיץ מדי וילך לדברים מפחידים מדי… אפילו כשהוא מטפס על עץ אני מפחידה אותו… אפשר ליפול, זה יכאב…". חרדתיות–היתר של ההורים וההתערבות היתרה בחיי ילדיהם מצטרפות לפינוק ואי–הצבת גבולות. חלק מהאמהות אמרו ש"מאחר שאין להן שליטה על מוות של חיילים" – עליהן "לבנות לבניהן עולם שיש בו רק טוב". "מין חממה כזאת, להגן על הילדים מהעולם",  להקיף אותם בהרמוניה והנאה, חוויות, טיולים, ועדיף שהאֵם תהיה המקור שלהם. רקפת, למשל, "אימצה גישה שהחיים זה סוג של משחק, וכל אחד יכול להחליט כמה הוא רוצה לשחק את כלליו… היא מוותרת להם על כל דרישה שאינה גורמת להנאה…". אין ציפייה מהבן להישגים, לא להתמודדות עם מאמץ ואי נוחות ולא שאיפה למצוינות – וכמובן לא שירות קרבי.

 לא מוכנים לקרב

בחלקו שני של הספר עוסקת מן–שלוי בהשלכות ממצאיה על אודות חינוך ה"פיטר פן" הזה על בניית האישיות הגברית. היא מתייחסת להיבטים שונים של תלותיות וקושי בבניית אוטונומיות אישיות ועוסקת בין השאר בהרחבה בהשלכות על הצבא. החוקרת מצטטת ראיונות עם שני חיילים צעירים, מועמדים לקצונה, שיצאו זה עתה מהלחימה בעזה:

אחד הנושאים ששניהם ביטאו היה ההשלכות הקשות שיש לפינוק ולהתערבות ההורית (גם כשהבן בצבא) על החייל ואופן לחימתו… עידו זיהה את המקור לזהירות היתר של הצבא בבעיית משמעת שקיימת אצל החיילים ובידיהם הכבולות של המפקדים… דברים שמתורגלים תיאורטית (ולא "על חם"), מיושמים במלחמה בפעם הראשונה – (מה ש)עלול לעלות לחיילים בחייהם… זהירות היתר הזאת נובעת מכך שלא סומכים מספיק על החיילים באימונים, וגם בגלל שהורים דואגים ומגנים מדי על הילדים שלהם. כאשר המפקד הישיר לא מעניש חייל כי הוא לא רוצה להיענש בעצמו בגלל תלונה של ההורים, החייל לא מבין איפה הוא נמצא והוא נשאר לא ממושמע… העובדה שהיום הם חיילי שמנת יוצרת מצב שהחבר'ה לא באמת מוכנים לקרב, וכשמגיעים לתכלס אתה אומר: אני לא רוצה להיות עם האיש הזה בקרב כי אני חושב שלא יוכל לעמוד בעומס…

אולי שני המועמדים לקצונה מקצינים את הדברים. אבל, כפי שכותבת מן–שלוי, השירות הצבאי מציב לא רק דרישות מקצועיות ופיזיות מפליגות. אופן הגידול המגן והמפנק לא מכין את הבנים גם להתמודדות עם דילמות מוסריות שכרוכות לעתים בשירות הצבאי ובמלחמה. בגלל "המורכבות הרגשית (והקושי) לפגוש מציאות זו כהורים לבנים – ההורים מתעלמים מכך… (ומשאירים) את הבנים/החיילים לבד עם הדילמות הכל–כך מסובכות וההשלכות הרגשיות לאחר מעשה…".

למזלנו, הזוגות שאותם ראיינה מן–שלווי אינם מייצגים את כלל הציבור הישראלי–יהודי. אין כאן חרדים, כנראה גם לא דתיים–לאומיים ומתנחלים ולא יוצאי רוסיה או אתיופיה. ונראה שמבחינה פוליטית (שרלוונטית לנושא הצבא) המרואיינים אוחזים רובם בעמדות מן המרכז שמאלה. מצד שני, הם משתייכים לרובד החברתי שמיוצג מאוד בתקשורת ומהווה גורם רב–השפעה על החברה הישראלית ועל צה"ל, כך שהנזק הפוטנציאלי שלו גדול.

אלא שלעומת זאת, חובת הגיוס והשפעות המציאות הישראלית והסביבה הצבאית – שבה מיתוס הגבורה, הקשיחות והיכולת לעמוד במאמץ הם מרכיבים מרכזיים – עדיין מהווים גורם מאזן שמעודד התפתחות של אישיות גברית בוגרת. כך שלמרות הפער הגדול בין תרבות הבית לתרבות הצבאית, רוב המתגייסים עוברים את תהליך ההתחיילות בשלום ומוכיחים את עצמם כגברים מתפקדים. אבל האם הם אכן בוגרים ומתפקדים, שואלת מן–שלוי בחלק השני של הספר, בנהיגה, בטיול הגדול לחו"ל, בחיי הנישואים?

זהו ספר חשוב שמציב אורות אזהרה רבים ונושאים קריטיים שדורשים התייחסות, לא רק במערכת החינוך אלא אולי גם בפיקוד הגבוה של צה"ל, כדי להבטיח שהחברה הישראלית כולה תהיה בריאה, בוגרת ומתפקדת, כנדרש מהאתגרים שלפניה.

 

 

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' תשרי תשע"ז, 7.10.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באוקטובר 2016, ב-גיליון וילך תשע"ז - 1000, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: