לשון הרע דבר נורא | אלישיב רייכנר

האם לעיתונאי דתי אמור להיות קוד אתי שונה, מה יתפרסם ועל איזה סקופ יוותרו, והאם אפשרי בכלל לשמור על הלכות לשון הרע? ארבעה אנשי תקשורת התכנסו כדי לדון בשאלה האם העיתונות עולה בקנה אחד 
עם שמירת מצוות

את הדיון על "הלכה ועיתונות הילכו יחדיו" קיימנו בחדר הישיבות של מערכת "מקור ראשון" כשמולנו, על הקיר, תלויה תמונה גדולה של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, הידוע בכינויו "החפץ חיים", כשם הספר שכתב על הלכות לשון הרע. התמונה, איור אילוסטרציה מפורסם שלו, מתנוססת כבר שנים בכניסה לחדר, ומעלה את השאלה מה היה אומר הרב שבתמונה לנוכח ישיבות המערכת שמתקיימות שם לעתים תכופות.

ואולי זו השאלה שביקשנו לשאול בדיון, שהתקיים לקראת יום הכיפורים באווירת חשבון הנפש של הימים הנוראים. סיבה נוספת להתכנסות הייתה הספרון "מיקרופון, מקלדת והמקורות – חמישים ערכים על עיתונאות ויהדות", שהוציא לאחרונה עמיתנו לעיתון אריאל כהנא. הספרון החדש נועד להתמודד עם השאלה כיצד המלאכה העיתונאית עולה בקנה אחד עם שמירת מצוות, ובפרט עם הלכות לשון הרע.

%d7%a9%d7%99%d7%91%d7%99-1

מימין לשמאל: שרי רוט, אריאל כהנא, אורלי גולדקלנג, אלישיב רייכנר, אבישי עברי. צילום: הדס פרוש

לא בר יישום

כהנא הוא עיתונאי מזה עשרים שנה, בוגר ישיבת ההסדר "אור עציון", שידר בעבר בערוץ 7 ובשנים האחרונות הוא הכתב המדיני של "מקור ראשון". את העיתון ייצגה גם אורלי גולדקלנג. גולדקלנג, עיתונאית ותיקה ופובליציסטית בכירה, החלה את דרכה בעיתון "נקודה", כיהנה במשך חמש שנים כעורכת משנה של מוסף "יומן" במקור ראשון, חמש שנים נוספות כעורכת "דיוקן", ובשנתיים האחרונות היא סגנית עורך העיתון. את העיתונות החרדית ייצגה בדיון שרי רוט, גם היא כבר עשרים שנה בעולם העיתונות. רוט, בעברה הרחוק מחנכת בבית יעקב ומתכנתת מחשבים, החלה את עבודתה בתקשורת בעיתונים "משפחה" ו"בקהילה", הייתה כתבת פוליטית של האתר "בחדרי חרדים", ולפני כשנתיים הקימה עם בעלה, דוד, את האתר "חרדים 10", שבו היא משמשת היום גם כתבת פרלמנטרית. לאחרונה אף נבחרה לנציגת ציבור במליאת מועצת העיתונות.

את הרכב הפאנל השלים אבישי עברי, שמתעקש שלא להגדיר את זהותו הדתית. עברי, בוגר ישיבת ההסדר "מדברה כעדן" במצפה רמון והמכינה הקדם–צבאית בעצמונה, החל את דרכו העיתונאית כמבקר מוזיקה ותקשורת, היה עורך תוכן באתר הסאטירי "לאטמה", כתב טורים פובליציסטיים במספר עיתונים וכיום עובד בחטיבת הדיגיטל של תאגיד השידור הציבורי.

יאיר שרקי אמר לפני חצי שנה בריאיון לעיתון זה: "אני מתקשה להאמין שיש דבר כזה עיתונאי שמחויב להלכה באופן מלא. אי אפשר להיות עיתונאי טוב ולשמור את החפץ חיים". תגובתכם.

אורלי גולדקלנג: "באותה מידה אפשר לומר שאי אפשר לחיות במאה ה–21 ולשמור על החפץ חיים. איסור לשון הרע הוא גם על השומע, ואפילו בקבוצת ווטסאפ משפחתית אפשר להיחשף לדברים לא רצויים. גם תופעת השיימינג לא עומדת בשום קנה מידה הלכתי. ובכל זאת, המכשולים שעומדים בפנינו לא נועדו לגרום לנו להסתגר ולהינעל. אנחנו אמורים להתמודד איתם, להתגבר עליהם ולעבוד מולם יותר נכון. יהודי טוב הוא לא זה שמסתגר ולא מדבר עם אף אחד, אלא זה שיודע שמצוות התוכחה אומרת שהוא צריך להסתנכרן עם מי שמקשיב לו. אין ספק שלעיתונאי האתגר גדול יותר מאשר לאדם פשוט, כי העיתונאי מחזיק מידע שאפשר לחשוף וגם שואלים אותו על המידע הזה. הפיתוי להעביר את המידע הלאה גדול יותר ולכן האתגר גדול יותר, אבל אפשר וצריך להתמודד איתו".

אריאל כהנא: "הספר חפץ חיים נכתב לפני קצת יותר ממאה שנה. בואו נשאל בצורה עדינה – ממתן תורה ועד שנכתב הספר הזה, מה עשו היהודים בכל הדורות? האם הם באמת לא שמרו על הלכות לשון הרע, והאם זה התרגום היחידי של הלכות לשון הרע לחיי המעשה? הספר של החפץ חיים תמיד היה בלתי ישים. כשהייתי בחור ישיבה תיכונית בבית אל היינו קוראים בכל יום כמה סעיפים בהלכות לשון הרע, ואני זוכר את ההרגשה שזה לא בר יישום. אני אדם שמשתדל לשמור הלכה ואת החפץ חיים מאוד קשה לשמור.

"אבל אם בכל זאת נתרגם את העיקרון המרכזי בספר לחיי המעשה, הרי שמבינים שאסור לדבר לשון הרע, אבל יש נסיבות שהדיבור הוא לתועלת, ואז דווקא צריכים לדבר, כי זה חיוני. בספרון שלי אני מזכיר שיש איסור לאדם לכבוש את עדותו כדי שלא יאבד את ממון חברו. אדם צריך לספר כדי למנוע נזק מחבר.

צריכים לזכור שהחפץ חיים נכתב לאנשים שחיו כאנשים פרטיים או כפרטים בקהילות שלהם, ואנחנו נמצאים במדינה. יש לנו היום מדינה יהודית לנהל וצריך לדעת לנהל אותה. הספרות ההלכתית לא מספיק מפותחת בהלכות לשון הרע. היא מפותחת יותר בתחומים כמו רפואה והלכה וקצת צבא והלכה, אבל בתחום התקשורת אין כלום. לכן ברור שאי אפשר לקחת את החפץ חיים ולתרגם אותו לחיים מודרניים במדינה יהודית מודרנית. בסופו של דבר, מול הבעיה של לשון הרע צריכים להזכיר את התפקיד החשוב של העיתונות במניעת עוול ובביעור הרע. זה העיקרון, ומשם צריך לרדת לפרטים".

%d7%a9%d7%99%d7%91%d7%99-2

"רוב הרעש הציבורי לא היה קיים אם לא הייתה תקשורת". צילום: קוקו

לוותר על אייטם

שרי רוט: "לגבי מה שאמר יאיר שרקי, בערוצי הטלוויזיה זה נראה לי באמת קשה. אני לא בטוחה שאפשר לעבוד בערוץ 2 ולשמור על החפץ חיים, כשעובדים אצל מישהו שלא מחויב למה שכתוב בו. לעומת זאת, כשאתה כותב בעיתון כמו מקור ראשון או באתרים חרדיים, אני בטוחה שאתה שוקל דברים קודם, ולא תפרסם ידיעה רכילותית סתם. את רוב הדברים שאנחנו מפרסמים מותר לפרסם על פי ההלכה כי הם כבר ידועים לשלושה אנשים. אני מניחה שעיתונאים בערוץ 2 חווים דברים שאנחנו לא חווים. אמנם אני רואה שסיוון רהב מאיר מצליחה לעבוד שם, אבל יכול להיות שהיא לא מטפלת בנושאים מסוימים. אני מניחה שיש אייטמים שהיא מפספסת ומעבירים אותם לכתבים אחרים. אולי זה פוגע בכמות הסקופים שלה. אני מניחה שאם הייתי עובדת בערוץ 2 הייתי צריכה לוותר על אייטמים מסוימים, מביאה פחות סקופים מאחרים, ואולי אפילו מפוטרת בגלל אי יכולת לספק את הסחורה".

גולדקלנג: "גם בעיתון זה לא פשוט, לא רק בטלוויזיה. למשל כשאתה כותב טור ומכסח בו את הצורה לאדם מסוים. מבזה אותו ויורד עליו. לא היית עושה את זה אם לא היית עיתונאי. אבל כשמדובר באיש ציבור, חובתך לכתוב עליו. ולא תמיד אתה בוחר במילים הענייניות ביותר, בלשון המעטה. זו דילמה קשה".

רוט: "אבל זה תפקידך כעיתונאי. אין לך בררה וזה בסדר. אנשים שוגים וחושבים שהחפץ חיים אמר לא להגיד שום דבר רע על בן אדם. אם אתה יודע על מישהו שעושה מעשה רע והזהירו אותו והוא מודע לכך ומתעקש, מצווה עליך להודיע ברבים שהוא עשה את זה. אני לא יודעת מה החפץ חיים היה אומר, אבל אני מכירה לא מעט עיתונאים ששאלו רבנים אם ללכת לעבוד בתקשורת ונענו בחיוב. יש הנחיה גורפת לפרסם מעשים רעים של אנשים. אם הייתי יודעת שפוליטיקאי מסוים אחראי על חילול שבת בפרהסיה בזדון ובכוונה תחילה, זו מצווה לבזות אותו. אפילו אם ח"כ משה גפני מהמפלגה שלי יעשה משהו לא בסדר כמו להעביר כסף למקוואות של רפורמים, אני אצא נגדו בביקורת. גם על חרדי שעשה מעשה מגונה אני חייבת לכתוב כי מחר הוא יעשה את זה לעוד אנשים. ולאנשים שאומרים לי 'אבל יש לו אישה וילדים בבית', אני עונה שהוא היה צריך לחשוב על זה קודם".

אבישי עברי: "כשלמדתי בישיבה שמעתי סיפור על החפץ חיים שמצא את בנו קורא עיתון ושאל אותו מה זה. הבן אמר לו שהוא רוצה לדעת מה קורה בעולם. החפץ חיים סגר לו את העיתון ואמר: 'אני אגיד לך מה קורה בעולם. בעולם הזה יש בעיות. אתה יכול לחזור ללמוד'. זה סיפור שהיו מספרים בישיבה כדי להסביר למה לא צריך לקרוא עיתונים, ואני די נוטה להסכים איתו. לגבי השאלה אם אפשר להיות עיתונאי ולשמור על החפץ חיים, בשביל זה צריכים להגדיר מה זה עיתונאי ומה זה אומר לשמור על החפץ חיים. האם עיתונאי הוא מי שכותב בעיתון? האם גם רכילות וספורט הם עיתונאות? ומה עם מי שלא עובד בעיתון וסתם כותב בפייסבוק? הרי היום לכל אחד יש יכולת לשדר לכל העולם מכל מקום, ולכן אם אפשר להיות סתם בן אדם ולשמור על החפץ חיים, אפשר גם להיות עיתונאי ששומר.

"אגב, קראתי את החפץ חיים די בעיון לפני הרבה שנים ואני לא זוכר שקראתי שם משהו בלתי אפשרי, אבל התפיסה הכללית שלי את ההלכה והתורה היא שהציבו לאדם מערכת של כללים מוסריים לשאוף אליה, והוא מתנהל מולה. לדעתי באותה מידה אפשר לומר שאי אפשר לעמוד גם בכל הלכות שבת. אני זוכר שבישיבה הביאו לנו הרצאה בנושא כשרות ירקות והרב שהרצה אמר שאי אפשר לאכול כרובית. מה שבעצם הוא אמר זה שהקב"ה בתורתו הקדושה ציווה לא לאכול כרובית. מבחינתי האישית, באותו רגע הבנתי שכל נושא כשרות הירקות הוא עצבנות דתית וברור לי שזו לא התורה. להגיד על הלכות מסוימות שאי אפשר לעמוד בהן זו אמירה מנותקת מהוויה דתית רוחנית של בן אדם שיש לו ערכים רוחניים והוא רוצה לעמוד בהם. לומר שאי אפשר להיות עיתונאי דתי זה כמו לומר שאי אפשר להיות רופא דתי או כל מקצוע אחר. אפשר".

יש לו אלוהים

האם לעיתונאי דתי אמור להיות קוד אתי שונה?

כהנא: "לא. כי ההלכה מחייבת את כולם. גם את החילונים. התפיסה שמחלקת את העולם לדתיים ולא דתיים היא אנכרוניסטית ולא משקפת את המציאות. תורה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה לטול יבוא וייטול. התורה מיועדת לכל אחד, ומבחינתי היא מחייבת כל אחד".

עברי: "אני לא יכול לענות על שאלה כזו כי אני הולך בלי כיפה ומסרב להגדיר את עצמי. החלוקה הזאת ישנה, מזיקה, וגם לא יהודית. אני לא דתי ולא חילוני והמילים הללו זרות לי. גדלתי בכפר אדומים ואני לא מכיר את המושגים האלה".

אתם עונים לי תשובה סוציולוגית. אני שואל אם עיתונאי שמגדיר את עצמו כדתי מקבל על עצמו קוד אתי שונה.

גולדקלנג: "זה יפה שהתורה פונה לכולם ומחייבת את כולם, אבל המציאות ידועה. יש תפיסה עיתונאית מסוימת שלפיה עיתונאי אמור להיות כזה ש'אין לו א–לוהים', ושבשביל סקופ טוב הוא ימכור הכול. אני גם מכירה עיתונאי שאמר לי פעם שבגלל זה הוא לא הלך להיות עיתונאי ביהודה ושומרון. הוא אמר שכל מה שהוא יודע הוא מפרסם ומכיוון שביו"ש זה עלול לעלות בחיי אדם, הוא לא מוכן להיות שם עיתונאי. אצל עיתונאי שמחויב להלכה ויש לו א–לוהים, זה אחרת. בעיתון שלנו לא יפרסמו רכילות למרות שזה מוכר. אין לנו מדור רכילות על סלבס, אין לנו כתבות על דוגמניות וגם לא מדור הורוסקופ כי אנחנו לא מאמינים בזה וזה נוגד את התפיסה האמונית שלנו. כשיחסי ציבור שולחים תמונות של נינט יורדת מהארץ אצל כולם זה מתפרסם, ואצלנו לא".

כהנא: "הדוגמאות שהבאת לדברים שלא יפורסמו ב'מקור ראשון' נובעות מסטנדרט עיתונאי שקיבלנו על עצמנו והן לא קשורות לחפץ חיים. גם עיתון 'הארץ' לא יפרסם דברים מסוימים. אין ספק שהעולם הערכי, הישיבתי או האולפניסטי שבו התעצבנו משפיע על עבודתנו העיתונאית וכך זה צריך להיות, אבל לבוא ולומר שאני כותב כך או אחרת בגלל שמישהו הורה לי כך בהלכה, זו לא אמירה אמיתית. אנחנו לוקחים את הסך של מה שאנחנו ומתרגמים את זה לעיתונאות יומיומית".

גולדקלנג: "צריכים להבחין בין 'יש לי א–לוהים' ל'יש לי רב'. כשאמרתי שאני לא עיתונאית שאומרת 'אין לי א–לוהים' לא התכוונתי שהרב שלי לא מרשה לי, אלא שיש לי א–לוהים. זה הבדל גדול".

שרי, לאתר שלך יש גם רב, ולא רק אחד, אלא ועדה רוחנית.

רוט: "נכון, אני לא מתביישת לומר שיש לי רב ושיש לי ועדה רוחנית שאני הקמתי מבחירה חופשית שלי. ערכי החינוך שעליהם גדלתי כוללים את זה שאני צריכה שיהיה לי רב ושהאייטמים שלי ייבנו אחרת מהאופן שבו הם נבנים בתקשורת חילונית, וכל זה מבחירה שלי. אף אחד לא כפה עליי. אני בפירוש מצנזרת דברים בהתאם להשקפת עולמי, שמשתקפת בהוראות של הוועדה הרוחנית שאליה אני כפופה. זו ועדה שאני מושפעת ממנה גם בחיים האישיים ושההוראות שלה מלוות אותי מאז שאני קמה בבוקר ועד שאני הולכת לישון. בפועל, זה מתבצע על ידי אחד הבנים שלי שלקח על עצמו להיות בקשר עם רבנים מסוימים, כשכל רב מומחה בעניין מסוים.

"כמות השאלות בתקופת עליית האתר הייתה הרבה יותר גדולה. הייתה למשל שאלה בנוגע לקיום פורומים באתר. לבעלי, שהקים בעבר את פורום 'חדרי חרדים', הייתה חשובה הפלטפורמה של הפורום שבה כל אחד כותב את אשר על לבו בעילום שם. הוא רצה שיהיו פורומים גם באתר החדש שהקמנו. שאלתי רבנים ולא קיבלתי לכך היתר כי לא יכולתי להתחייב שבכל שעות היממה יהיה מישהו מטעמי שיפקח על כל מילה שתיכתב שם. עם הזמן השאלות שלנו פחתו כי אנחנו כבר יודעים מה הקווים ומה העקרונות, אבל עדיין כשמגיע פרסום של משרד הביטחון על נתוני גיוס חרדים לצה"ל הוא לא יעלה לאתר בלי שנקבל אישור. היו גם מודעות שנפסלו, כמו למשל מודעה של 'ובזכותן', המפלגה של הנשים החרדיות שהתמודדה לכנסת בבחירות האחרונות. זה נוגד את ערכי הרבנים שלנו".

הקוראים עברו שינוי

מה תעשו כשיגיעו לפתחכם פרשיות של פגיעות מיניות מהסוג שמגיעות לפתחו של פורום תקנה?

כהנא: "כמראיין צעיר בערוץ 7 ראיינתי בעבר הרחוק את שלי יחימוביץ, שכעיתונאית הובילה אז קמפיין בנושא אלימות במשפחה. שאלתי אותה האם היא לא חושבת שעצם העיסוק בנושא הזה מעודד אלימות ושיש פה ניפוח של תופעה שבמציאות היא בהיקפים לא גדולים. היא ענתה שלא, והיא חד משמעית צדקה. זה נכון גם לגבי השאלה הזאת. הציבור הדתי בטיפולו בנושאים של פגיעה מינית היה בפיגור אחרי הציבור החילוני והיה לו מה ללמוד. עם כל הקושי צריך לטפל גם בכך".

ואם פורום תקנה פונה אליך ומבקש שלא תפרסם?

"אם יש חשיבות ציבורית אז אפרסם בכל זאת, אבל אצטרך להפעיל שיקול דעת בכל מקרה ומקרה וגם לבחון איך ומה כותבים. לצערי אני מכיר הרבה מקרים שבהם רבנים לא הבינו את חשיבות הפרסום. במקרים שצריך, עם כל הכבוד וההערכה שלי לרבנים ואנשי תורה, ולמרות כאב הבטן, אפרסם".

עברי: "בעיניי זו בכלל לא שאלה. אם אני חושב שצריך לפרסם, אז אפרסם. ראש הישיבה שבה למדתי חושב עד היום שמשה קצב חף מפשע ושהוא יושב בכלא רק בגלל שהשופט שהרשיע אותו היה ערבי. אם הסיפור שווה פרסום אז מה שהרב יגיד לא רלוונטי, ואם הסיפור לא שווה פרסום אז גם אם הרב יגיד לפרסם לא צריכים לפרסם".

גולדקלנג: "'מקור ראשון' עבר התפתחות בנושא הזה, והוא לא נמצא במקום שבו הוא היה לפני חמש שנים. בעבר היו מקרים, כמו בפרשת הרב אלון, שלעיתון היה נוח שהדברים יתפרסמו קודם במקום אחר, ושהוא לא יהיה הראשון לפרסם אותם אלא רק יגיב אליהם לאחר פרסומם. זה נבע מתוך מחשבה שהסובלנות של קוראי העיתון לא תכיל את זה שהוא יצא ראשון עם הפרסום. בשנים האחרונות גם הקוראים שלנו עברו שינוי. אם בעבר הם היו כועסים ואומרים 'למה היה דחוף לכם לטפל בזה', או 'האם בשביל זה עשינו מינוי', היום הם ישאלו למה לא כתבתם על זה".

את אומרת שאם הפרשה הזו הייתה מתפוצצת היום, ב"מקור ראשון" היו כותבים עליה גם אם הם היו הראשונים?

"יכול להיות. למרות שהיום לא מחכים עם חשיפות לעיתונות המודפסת, בטח לא כשהיא שבועית. כשהפרשה עמדה אז לפתחנו היה קשה לחלק מהנהגת העיתון להיות חתומה על פרסום ראשוני בנושא, ואני חושבת שהיום זה כבר פחות קשה, כי החשיבות של הפרסום הפכה להיות יותר ברורה. ואגב, יש כמובן הבדל בחשיבות הפרסום בין מישהו שעדיין משמש בתפקידו הציבורי לבין מישהו שכבר לא, כמו למשל בפרסום התחקיר של 'עובדה' על רחבעם זאבי. חשוב לי להוסיף שכשהגיעו לפתחו של אחד הכתבים שלנו פרוטוקולים של עדויות נגד הרב אלון שכללו תיאורים מפורטים, סירבנו לפרסם אותם והם פורסמו ב'ידיעות אחרונות'. זה דבר שהיינו עושים גם היום ואני שלמה איתו, כי יש הבדל בין לפרסם את הסיפור או לכתוב שיש עדויות מפורשות שמלמדות דברים מסוימים, לבין פרסום של עדויות שיש בהן תיאורים מפורטים".

רוט: "אם יבוא אליי רב שאני סומכת עליו ויגיד לי לא לכתוב את השם של האדם או פרטים מזהים, אני אשמע לרב ולא אפעיל את שיקול דעתי, כי אני לא חושבת ששיקול דעתי מול דעת תורה של רב הוא משהו שנחשב, ואני לא מתביישת להגיד את זה. מצד שני, אם מדובר בפוליטיקאי והאדמו"ר שלו מתקשר אליי למנוע פרסום רק כי הוא לא רוצה שיפורסם שבחסידות שלו הייתה פאשלה, אז לא אשמע לו. לא מזמן כתבתי על התככים שהיו מאחורי הקלעים של חתונת חסידות גור כשהרב שטיינמן הגיע אליה, ובחסידות לא אהבו את זה.

"אני לא עיתון 'המודיע'. אני אתר אינטרנט ואני רוצה שאלו שגולשים אצלי לא ילכו לגלוש באתרים חילוניים. זה היה ההיתר המרכזי והבסיסי להקמת האתר שלנו. אמנם אנחנו מחנכים את הילדים שלנו שלא יגלשו באינטרנט, אבל בפועל יש ציבור חרדי שכן גולש, חלקם לצורכי פרנסה וחלקם פרחחים שלא מסוגלים ללמוד ולשמור את חוקי הדת. זה מיעוט שהולך וגדל והתפקיד והייעוד העיקרי של האתר שלנו הוא להציל אותם ולתת להם חומר מעניין וצבעוני קצת יותר מזה שנמצא ב'המודיע'. אם באופן תיאורטי הציבור החרדי יפסיק מחר לגלוש באינטרנט, אסגור את האתר ואלך לעסוק במקצוע אחר".

 

לעבוד מתוך שליחות

כהנא: "בשנים הראשונות שלי כעיתונאי שאלתי רבנים איך צריך לפעול וגיליתי שאין כמעט ספרות תורנית בנושא, והמעט שיש לא רלוונטי למציאות העיתונאית של ימינו. מהמקום הזה אני מעז לבוא ולנקוט עמדה בנושאים הללו גם נגד רבנים. הייתי שמח שכמו שיש יועץ משפטי לעיתון, יהיה גם יועץ הלכתי שמבין גם בחשיבות השיח התקשורתי וגם בהלכה. כיוון שזה לא קיים וכיוון שרבנים נמצאים בעולמם ולא תמיד מצויים בעולמות אחרים, אנחנו העיתונאים הם אלו שצריכים לסגור את הפער שהרבנים לא תמיד יודעים לסגור".

רוט: "אני יושבת יחד עם חגי סגל בוועדה שהקימה איילת שקד למלחמה בתופעת השיימינג. אנחנו מנסים למצוא פסקים והתייחסויות לנושא ואתה רואה שגם השופטים לא מבינים את היקף הבעיה. אפילו השופט אליעזר ריבלין שנחשב לאביר חופש הביטוי דיבר בוועדה באופן שונה לגמרי מרוח הפסיקות שלו, בגלל שדברים השתנו מאז שהוא כתב את פסיקותיו. גם בתחום המשפטי אין מספיק דברים שנכתבו כי התפתחות התקשורת בעשר השנים האחרונות היא מדהימה".

עברי: "את האמירה הבאה שלי אני אומר כיהודי שמעורב ביהדות שלו, אוהב אותה ואת התורה, ומשוקע בדבר שנקרא עם ישראל. התורה נמצאת בבעיה, ומי שאוהב את התורה ועוסק בה מודע לכך. התורה היא נכה".

רוט: "אני למשל לא הייתי מפרסמת משפט כזה".

עברי: "התורה לא מסוגלת להדביק את התחייה המופלאה של עם ישראל ושל העולם במאתיים השנים האחרונות. בתחומים כמו רפואה וצבא נעשה מאמץ בקרב חלקים מהעם שזה מעניין אותם ויש שם התקדמות קטנה, אבל בגדול, כחיים של עם, ברור שלתורה יש אלפי שנים להשלים. ואני לא מאשים את הרבנים אלא את כולנו. כולם צריכים לעסוק בזה. ההלכה לא נקבעת על ידי רבנים אלא על ידי עם ישראל. הלכה זה מה שעם ישראל עושה".

עיתונאות של דתיים אמורה לבוא דווקא ממקום של שליחות?

גולדקלנג: "עיתונאי צריך לעבוד מתוך שליחות כי העיתונות בהגדרתה נועדה להיות שליחות, ובנקודה הזאת לא משנה אם אתה דתי או לא. לצערנו האווירה היום היא כזו שרבים מהצעירים רוצים רק להיות מפורסמים, וזה מחלחל גם למקצוע העיתונות. יש עיתונאים שרוצים להביא סקופ רק כדי להתפרסם ולא בשביל לתקן משהו. אם אתה כותב רק בשביל שהשם שלך ילך ויגדל והשם שלך הוא הסיפור, אתה פוגע בשליחות העיתונאית וחוטא למקצוע שבבסיס שלו נועד לעשות טוב בעולם.

"אחרי מלחמות השבת האחרונות, רביב דרוקר אמר שאם לא הייתה תקשורת חרדית החרדים בכלל לא היו יודעים על העבודות שנעשו בשבת וכל הרעש היה נחסך. בעיניי זו שערורייה שעיתונאי במעמדו של דרוקר אומר שאם לא הייתה תקשורת חרדית לא היו מלחמות על השבת, כי זה הרי משפט שאפשר לומר על העיתונות כולה. הרי רוב הרעש הציבורי לא היה קיים אם לא הייתה תקשורת. חלק מהשליחות של העיתונות הוא לממש את זכות הציבור לדעת. איך ייתכן שיו"ר התנועה לחופש המידע ירמוז שלציבור החרדי אין הזכות הזו?".

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' תשרי תשע"ז, 7.10.2016

 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באוקטובר 2016, ב-גיליון וילך תשע"ז - 1000 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. עיתונאי זהיר - עיתונאי מצליח!

    בס"ד י"ב בתשרי ע"ז

    לענ"ד דווקא עיתונאי ההולך עם 'חפץ חיים' צמוד – הוא שיצליח במלאכתו, שכן הצלחת העיתונאי תלויה בראש ובראשונה באמינותו.

    אדם שיודעים שאינו מונע משיקולים של עשיית כותרות ופירסום 'סקופים' בכל מחיר; אדם שאינו שואף להתכבד בקלון אחרים אלא כוונתו להגיע לאמת – יברר היטב בכל דבר היוצא מעטו, האם הוא מדוייק במאה אחוזים? האם לא החסיר פרטים מסויימים המשנים את התמונה מחובה לזכות? אדם שיודע גם להודות ברבים שטעה – הוא שיזכה לאמונם של קוראיו.

    מי שחפצו באמת בתיקונו של עולם, לא יסתפק בביקורת על השלילה, אלא יידע גם לציין לשבח יוזמות ומעשים טובים כדי לעודד את עושיהם. אף ביקורתו, ככל שתהא שקולה וזהירה, מציגה את התמונה השלימה לכל צדדיה, ותיאמר בצורה מכובדת. 'איזהו מכובד – המכבד את הבריות'. בית הלל ניצחו במחלוקתם מפני שהקדימו להציג את שיקולי בני פלוגתם ונתנו לטיעונים אלה מענה הולם – ביקורת שקולה ומכבדת – היא המתקבלת!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • שאלת הכניסה למקצוע

      עם זאת, אין להתעלם מהבעייתיות בעובדה שמסגרות תקשורת רבות אינן פועלות לפי גדרי הזהירות הראויים, ובהן לא יחזיק עיתונאי מעמד אם לא יצטרף לזרם של חיפוש 'סקופים' שערורייתיים והתמקדות בשלילה – כאן יש שאלה גדולה האם יש טעם להיכנס למסגרת כזאת? האם יוכל אדם ששמירת לשונו יקרה לו 'להשפיע מבפנים' לשיפור הנורמות, או שמא יש לחוש שהוא עצמו ייסחף בזרם העכור?

      לענ"ד גם מי שחושב שאופיו חזק ויצליח לשמור על צלמו המוסרי ולעמוד בנסיונות הרבים העומדים בפני העיתונאי – כדאי שהעיתונאות לא תהיה עיקר פרנסתו, ותהיה בידו גם 'אומנות נקיה וקלה' אחרת, לבל תתפתח אצלו תלות גמורה במעסיקיו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • נכות או בריאות? (לדבריו של אבישי עברי)

      בס"ד עש"ק תזל כטל אמרת תשע"ז

      אבישי עברי טוען שהתורה המכבידה בסייגיה על העיתונאי, היא 'נכה'. אדרבה, הקפדה על הלכות לשון הרע מביאה למבט שלם על העולם, מבט שאינו מתעלם מהבעיות והכשלונות, אך ניגש אליהם בתקווה ובמחשבה איך ניתן לפעול לתיקון?

      'יש בוטה כמדקרות חרב', ובעיניו העולם שחור וקודר, מלא אסונות ופגעים, רשע ופשע. עולם רקוב ללא תקווה ותקנה. ולעומתו 'לשון חכמים מרפא', הרופא מודע לתחלואים ולפגמים, אך הוא יודע גם להתוות דרך לתיקונם. וכדברי המשורר ווהעיתונאי נתן אלתרמן: 'אל תרכיבו משקפיים לא קודרות ולא שמחות, הסתכלו נא בעיניים פקוחות… את הרע צריך לראות כדי להילחם בו, את הטוב צריך לשמור כדי להתנחם בו'.

      ההקפדה הלכות לשון הרע, שיסודן בדברי חז"ל, שנתבארו בדברי הרמב"ם בהלכות דיעות, ונתפרטו בספר 'חפץ חיים' – יוצרת עיתונות בריאה, שגישתה לחיים אינה צינית ומייאשת, אלא 'לשון חכמים מרפא', מייסרת אך גם מעודדת.

      בברכת מועדים לשמחה, ש.צ. לוינגר

  2. סתם הערה קטנה,

    מה שעברי דיבר על קצב-

    לי יש מניסיון אישי-

    של אדם הקרוב אלי-

    חוסר אמון במערכת הפרקליטות והמשפט,

    ומבחינתי-יתכן באמת שמשה קצב חף מפשע,

    ואני לא מתנצל על זה…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: