לכרוע על חוף הסליחה | אביבה זרקה

 

האם עיקר פעולת הסליחה מוטלת על כתפי הפוגע או הנפגע, הנדרש לסלוח? קובץ מאמרים עוסק בשאלות אלה ומציג מודלים טיפוליים וקריאה במקורות היהדות והאסלאם

1

 

על הסליחה הביןאישית

אביבה זריהן ויזמן, חיה קורן וצבי איזיקוביץ'

רסלינג, 2016, 287 עמ'

 

 

 

 

 

הסליחה היא א–לוהית, אומר הפתגם הידוע. למה? כי כובד המשקל בה מוטל אחרי הכול על כתפי הקרבן, על הסולח. מי שנפגע, ואמור לאחר מכן להתעלות מעל עצמו, מעל לפגיעתו, ולהיות חנון ורחום בקבלו את בקשת הסליחה.

שני המאפיינים הייחודיים בקובץ המאמרים המרתק "על הסליחה הבין אישית" הם כנותו ונקודת המבט הייחודית העולה ממנו. ראשית, הוא מכיר בכך שיש קושי בהגדרת פעולת הסליחה. האם היא פעולה חד צדדית? סלחתי וזהו? האם היא דיאדית, במובן זה שהיא מחייבת מגע עם התוקף והכלה של החרטה שהביע. ואולי היא תהליך של התמודדות ושינוי שחל בשלה ובהשפעתה, ולא רק פעולה מבודדת בציר הזמן.

כך או אחרת, על פי הקובץ המחקר מכיר באלמנטים המרכזיים הבאים בפעולת הסליחה: אני תופס את שעשה לי הפוגע כלא מוסרי ולא הוגן; אני חש מגוון של רגשות ומחשבות בעטיים של הדברים: כעס או פחד, עוינות או אובדן ההערכה כלפיו; אני מבקש להגיב על שעשה לי: לנקום או להימנע מחברתו; ועל אף זאת, על אף זכותי לכעוס ולהתרעם, מתגבשת בי לבסוף ההחלטה, "להפסיק את הדחייה ואת השיפוט השלילי של האחר" (עמ' 15).

%d7%90%d7%91%d7%99%d7%91%d7%94

טרין סיימון, מזכר הבנה בין ממשלת קמבודיה לממשלת אוסטרליה בנוגע ליישוב פליטים בקמבודיה, פנום פן, קמבודיה, 2014 
מתוך התערוכה "ניירת וכוח ההון" המוצגת במוזיאון תל אביב לאמנות, באדיבות גלריה גגוזיאן, ניו יורק

טוב לסלוח

עניין אחרון זה מתקשר לתחושת חוסר הצדק שבמידה רבה נקשרת לפעולת הסליחה, שבה הקורבן חווה סבל בשנית. כי אחרי שנפגע ממעשיו של התוקף, עתה, אם ברצונו לסלוח לו, עליו לעבור שוב מסכת ייסורים לא פשוטה. מדוע? כי בסופו של דבר פעולת הסליחה היא פעולה תוך–אישית, כפי שמגדירים זאת עורכי הקובץ, והיא תתקיים רק אם ייאות לה הקרבן בלבו פנימה, וזאת, אחרי שורת חיבוטים והתחבטויות. בנזימן (29) מנסח את הפרדוקס בפעולת הסליחה כך: "ככל שהעוול גדול יותר, כן יש יותר על מה לסלוח. אולם ככל שיש יותר על מה לסלוח, כן יש פחות טעם לסלוח, בשל עוצמתו של העוול".

לכן מרבית המאמרים ב"על הסליחה הבין אישית" עוסקים בנקודת מבטו של הקרבן, ולא של הפוגע. כמו למשל: "כשאת אומרת סליחה למה את מתכוונת: סליחתן של נשים בצל אלימות אינטימית" (אביבה זריהן ויצמן וצבי איזיקוביץ'). או "האם אפשרי לחיות בלי לשכוח ולסלוח" (טובה בנד–וינטרשטיין, צבי איזיקוביץ' וחיה קורן). וגם "נכונות של ניצולי שואה לסלוח" (שירה הנטמן). עורכי הקובץ, אביבה זריהן, חיה קורן וצבי איזיקוביץ'. צמד החוקרים אלווין לנדר וורד סלונים נבו הגדילו לעשות, ובמאמרם “לקראת סליחה: מבט תיאורטי וטיפולי“, הציגו בין היתר מודל לעבודה דמיונית עם פוגע שאינו חלק מהטיפול (וולטון, 2005). כאילו אמרו שאין זקוקים לו אפילו פיזית על מנת לסלוח.

מאמר זה מבקש ללמד אותנו איך לסלוח. וליתר דיוק: מציג שורת מודלים טיפוליים, שהסליחה בהם היא דרך לשיקום רגשי ובין אישי של המטופל, הנפגע. מודל Reach למשל הוא מודל שבו האחרון בונה בשלבים את פעולת הסליחה. כל אות בראשי התיבות במודל מסמלת שלב אחד. בשלב הראשון (Recall), הנפגע נזכר בפגיעה המסוימת שאירעה לו. בשלב השני (Empathy), הוא בונה אמפתיה כלפי הפוגע, תוך כדי ניסיון להבין מה האחרון חשב או הרגיש כשעשה את שעשה. בשלב השלישי (Altruistic), הסולח מגבש אט אט תשתית לסליחה, כאשר הוא נזכר כיצד חש הוא עצמו בשעה שאדם אחר סלח לו. בשלב הרביעי (Commitment), הנפגע מצהיר בפני עצמו או אחרים על נכונותו לסלוח. ובשלב החמישי (Holding), הנפגע מנסה לגרום לכך שמצב הסליחה ישרור לאורך זמן.

הסליחה, כפי שעולה מקריאת הקובץ, היא דבר טוב ורצוי. אף כי קשה כקריעת ים סוף. נתחיל עם הסיבות לקושי, והן רבות ומגוונות: ישנה פגיעה שהתחוללה והיא כרוכה בעוול ובחוסר צדק. פעולת הסליחה מתעלמת במידה רבה ממאפיינים אלו, הואיל והיא כרוכה בהיבטים של שכחה או הכחשה. לכן אנשים עצמאיים בעלי דימוי עצמי גבוה יתקשו בה. ואנשים המתאפיינים בהלקאה עצמית יצטרכו תחילה לסלוח לעצמם, על שבאו כלל במגע עם התוקף, לפני שיסלחו לו עצמו.

אז למה בסופו של דבר כן לסלוח? משום שלפעולת הסליחה יתרונות רבים. רווחה נפשית, בריאות, יכולת להפנות משאבים ואנרגיה להמשך החיים הלאה, פיתוח יכולות האמפתיה והרחמים ואולי גם התגבשות ההכרה שאלו שפוגעים בנו במיוחד הם למעשה היקרים לנו ביותר, ואיך נוכל להמשיך את חיינו הלאה בלעדיהם. בהקשר אחרון זה הלב נרעד בקריאת המאמר "כשאת אומרת סליחה למה את מתכוונת: סליחתן של נשים בצל אלימות אינטימית". הואיל והוא מספר לנו שאישה מוכה לא ממש סולחת, אלא יותר מכחישה. הן את תחושת הכעס שלה נוכח האלימות שבן זוגה הפגין כלפיה והן את האירוע האלים עצמו. ופעולת הכחשה זו נובעת מחוסר יכולתה להבין אירוע זה או לעבד אותו.

סולחה ופתיחת הרחם

יחד עם זאת, אי אפשר ולא צריך להתעלם מחלקו של הפוגע בתהליך הסליחה. שני מאמרים בקובץ עושים זאת ומנקודת מבטן של שתי דתות: האסלאם והיהדות. ובמובן זה השניים מתבלטים בכך לטובה מיתר מאמרי הקובץ. מאמרו של זאהר חאג' יחיא, עובד סוציאלי, קצין מבחן למבוגרים ודוקטורנט לעבודה סוציאלית – "הסליחה, הלכה למעשה, מנקודת מבטו של האסלאם" – פורע את השטר המתחייב מכותרתו. הוא מלמד אותנו שבאסלאם שני סוגי סליחה: של הא–לוהים לאדם ושל האדם לאדם.

הסליחה האחרונה איננה רק תיאורטית אלא טקסית וקונקרטית ממש. לאמור, הסולחה: מכלול של  טקסים שתפקידם להשיב את כבוד הנפגע ולשקם את שמו הטוב. ולא זו בלבד, גם את חלקו בחברה. שכן כל פגיעה בבריות ובאחדות הבריאה הנגזרת ממנה היא לא פחות מאשר פגיעה בא–ל. וכדי שהפוגע ימשיך לשמור על אחדות זו, עליו על פי האסלאם לערוך "תאובה", חזרה בתשובה, ולחוש חרטה על מעשיו. מה שמסביר את פומביותה של הסולחה. כגודל פומביותה כך גודל החרטה שחש הפוגע. כך או כך, חאג' יחיא מציין כי "האסלאם אינו מחייב את הנפגע לסלוח, הוא מתיר לו לגמול על הפגיעה בו במידה שווה, אם כי ממליץ לו לסלוח" (עמ' 59). "התגובה לפגיעה היא פגיעה שווה לה, אך כל הסולח ומפייס, שכרו בידי אלוהים. אלוהים אינו אוהב את הרשעים" (סורת אלשורה).

מאמרו המרתק של הרב בני לאו, "לכרוע על חוף הסליחה – מהלך הריצוי והצדק המאחה במקורות ישראל", אף הוא לא שוכח זאת, שהרי "את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה: 'מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו' – עברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה מסכת יומא פרק ח).

המאמר מציג אפוא את השלכות פעולת הריצוי והפיוס של בקשת הסליחה על פי המקורות, ואת התנאים המיטביים להתרחשותה על פיהם. לאו כותב כי היא כמו פותחת את הרחם ומביאה חיים חדשים לעולם, כפי שאירע בהשפעת תפילתו של אברהם אבינו בעבור אבימלך, שכמעט לקח את שרה בשוגג, ועל אף זאת סלח לו אברהם. לאו מוסיף כי בקשת הסליחה משחררת את האדם מחסימות ופותחת את תפילתו בפני הא–ל. היא גם מאפשרת קיומו של עולם שבו אנו נוהגים לפנים משורת הדין, שהרי אם נבקש סליחה, ויסלחו לנו, במובן הסימבולי הנפגע יפרוץ את חומת הדין. כלומר, את מה שצריך לעשות על פי השכל הישר – לכעוס, להעניש וכיוצא בזה. ומשנפרצה החומה הזאת מבחינתו, הוא יוכל להבחין בפנים – פניו של אדם כמותו.

המקורות מציגים דרכים שונות שהפוגע יוכל לנקוט בהן, על מנת שמכלול מעשי הנס הללו יתרחשו הלכה למעשה. ולא רק זאת: להפגין שיקול דעת ותבונה בדרך המיוחלת אל חוף הסליחה. מצד אחד, המקורות מציינים כי מרצים את הנפגע באופן מיידי, "אל תיתן שינה לעיניך" (משלי ו, ד), שחלילה לא ימשיך כדור השלג של העוול והכעס להתגלגל. אבל מצד שני, אם הנפגע כועס ביותר, מחכים. משום ש"אין מרצין אדם בשעת כעסו", אדם שעדיין איננו פנוי רגשית לקבל את סליחתנו.

המתקדמים ינקטו כדרכו החכמה של רבי זירא, מחכמי ישראל שנולד בבבל במאה השלישית לספירה ועלה לישראל. כשהיה לו סכסוך עם אנשים היה חולף ומשנן משנתו לפניו, וממציא עצמו, כדי שיבוא ויוציא עצמו מדעתו (בבלי, יומא פז, א). כלומר, סובבים וסובבים סביב הנפגע, כפי שרבי זירא עשה, ולא משכיחים ממנו את קיומנו, וליתר דיוק, את רצוננו בקיום זה שוב לצידו. עד אשר לבו נפתח אלינו בשנית, ועד אשר שני אנשים חוזרים כך להיות מהות אחת.

 

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' תשרי תשע"ז, 7.10.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באוקטובר 2016, ב-גיליון וילך תשע"ז - 1000, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: