שיפוט מהיר 

שמוּר בתמונה

טלי גבע

עולם חדש, 277 עמ'

עצוב לגלות, אחרי קריאה ברומן הרביעי של טלי גבע, כי לדעת ד"ר גוגל הסופרת וסִפרהּ כמעט אינם קיימים. ביפי הכתיבה, בעושר התיאור, בעסיסיות השפה, בעומק הרגשי, בכנות – ממדים שאינם נחשבים במקומותינו די הצורך, לא בקהל הקונים וגם לא בקהילת המבקרים – בכל אלה מזדקר "שמוּר בתמונה" מעל רוב הספרים הרואים פה אור, גם אלה הנמכרים והנסקרים יפה.

לספר יש בעצם שתי עלילות, ושתיהן למען האמת פשוטות ביסודן. העלילה העיקרית היא עלילה היסטורית: קורות משפחה יהודית מבודפשט, משלהי המאה התשע–עשרה עד שלהי המאה העשרים. השמדת יהדות הונגריה בשואה היא, מטבע הדברים, הציר–המהפך של הסיפור, אף כי, שלא כמקובל ובוודאי שלא כצפוי, שנות מלחמת העולם השנייה תופסות חלק קטן מהעלילה. העלילה נשזרת במפגשיו המקריים של צייר הונגרי מפורסם עם בנות המשפחה, ובקורותיה של תמונת הדיוקן שהוא מצייר לאחת מהן.

עלילה נוספת עניינה סיפור חשיפתה וכתיבתה של העלילה הנ"ל. הסופרת, נועה, אלמנה מבוגרת המזכירה בכמה נתוני מפתח את טלי גבע עצמה, מגוללת את קורות התוודעותה לסיפור המשפחה ההונגרית, ובעיקר את לבטי הכתיבה שלה ואת מאבקה בדחף שלה להתמזג מבחינה רגשית עם אחדוֹת מהדמויות. נועה מקיימת שיח מתמיד עם עברה ועם הביקורת העצמית שלה באמצעות חמשת "המתים שלה" המלווים אותה בדמיונה – בעלה, אהוב נעוריה, העורך שעבד איתה ואחרים, שכולם חיים עוד רק במחשבותיה. הרפלקסיביות הזו של הספר, המתחבט בקול רם איך להיכתב, עשויה להתקבל כשטיק מעצבן, אך היא עשויה היטב ומשכנעת.

הקשר בין העלילות אינו מסתכם בכך שהאחת כותבת את חברתה. שתיהן גם בוחנות במקביל נושאים דומים. כאן טמונים שיאי יופיו של הספר אך גם חולשתו העיקרית. כוונתי לצמד נושאים שדומה כי הפמיניזם הרדיקלי דחק החוצה מן הספרות היפה והרצינית והותיר לספרות הזולה: הקסם הנשי הפועל על גברים, וכמיהתן של נשים לאהבת גבר. טלי גבע מטפלת בהם בעדינות, ברצינות וביופי רב. מפלס היופי בספר גואה ונסוג לסירוגין, וכתיבתה של גבע נעה בין המרהיב לפשוט – אך בקטעים הללו הוא גואה ומרהיב תמיד.

ובכל זאת, במוטיב מרכזי משותף אין די. אפשר היה לצפות לחיבור עשיר יותר בין העלילות, לאיזו השתקפות הדדית ממשית המולידה תובנות. ייתכן שגבע בועטת בכוונה בדלִי–חלב זה של הציפייה ה"בורגנית" למילוי מוסכמות ספרותיות – אך התוצאה היא שבספר היפה באמת הזה, הראוי מאוד, חסר מרכז כובד חיוני.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' תשרי תשע"ז, 7.10.2016