כי אנחנו בנים והם הורים | חוה סקליר

 

התרבות המערבית שמה את הילד במרכז, הופכת את הסדר הנכון בין הורים לילדים ומייצרת בלבול בין דורי. נשיאת המבט להורינו מכשירה את הלבבות לנשיאת המבט כלפי שמיא

עוד מימי תנועת הנוער זכורים לי דבריה של אחת המדריכות שלי בשיחה לקראת הימים הנוראים, על כך שאי אפשר לו לאדם לקחת על עצמו לתקן בחודש הסליחות את כל מעלליו. כל אחד ראוי שיבור לו תיקון אחד בכל שנה ומשם יתקדם לשנה הבאה. הרעיון החכם של אותה מדריכה מלווה אותי כמוטו בכל שנה כשאני מכה על חטא אחד ומיוחד כבר קרוב לחמישים שנה. המדובר בחטא "זלזול הורים ומורים". כמדומה שכמעט אין אחד שאינו מגיע בו לידי עברה.

"אשרי מי שלא חמאן (=ראה אותם)", אומר ר' יוחנן בתלמוד הבבלי (קידושין לא, ב). כלומר, אשרי מי שנולד יתום. עד כדי כך קשה מצוות כיבוד הורים. אבל מדוע? מדוע כה מרחיק לכת ר' יוחנן באמירתו? הרי במבט ראשוני כיבוד הורים הוא מצווה מובנת, מתיישבת על הלב והגיונית. הורינו ילדו אותנו, נתנו לנו את חיינו, גידלו אותנו ועזרו לנו להגיע לאן שהגענו. לכאורה, אין סיבה שלא נכבד אותם.

יתרה מכך, אמנם כילדים לא בדיוק הבנו את מהות המצווה וחשיבותה, אבל כבוגרים אנחנו די משתדלים. משתדלים להתחשב בהורים, להיענות לבקשותיהם, לתמוך בהם כשקשה להם ודי מתאמצים לעזור להם. כל אדם מן הישוב יצהיר בפניך שאמנם לא תמיד הוא עושה מספיק ולא תמיד הוא עומד בכל מה שנדרש אבל הוא בהחלט משתדל להיענות לבקשות הוריו, מבין ומשקיע מאמץ למלא את רצונם.

FALASH MURA PASSOVER

צילום: מרים אלסטר

להגיע מלמטה

בגמרא במסכת קידושין מצויה רשימה מפורטת המנחה אותנו כיצד עלינו לנהוג על מנת לכבד את הורינו. ברור לכל אדם כי גם אם נאכיל ונשקה, נלביש ונכסה, נוציא ונכניס, וגם אם לא נסתור את דבריהם ולא נעמוד או נשב במקומם, עדיין ייתכן שלא נגיע לכיבוד הורים, או חלילה אף נמצא עצמנו מזלזלים בכבודם. זאת מפני שלא המעשה הוא עיקר העניין אלא הכוונה, ובמיוחד העמדה שממנה אתה מגיע.

כיבוד הורים אינו מעשה אלא רגש שעליו אנו מצווים. וכמו בהרבה מצוות אחרות גם כאן חז"ל נתנו לנו כלים כיצד להגיע לרגש הזה שנקרא כבוד. על מנת לכבד עליך לשים עצמך מתחת למכובד. לזכור את מעמדך, את מיקומך מתחת להוריך. לא מולם ובוודאי שלא מעליהם.

זה נכון לא רק בשלב שבו אתה צעיר ומנקודת מבטך כילד ההורים הם הגדולים הכול–יכולים, אלא גם כשהתבגרת ואתה מטפל בהם כהורים מבוגרים. זה נכון גם בתחומים שבהם אתה יודע יותר, משכיל יותר, מנוסה יותר ומצליח הרבה יותר. בכל מקרה, היחס שלך אליהם אמור להגיע מלמטה. כי הם ההורים ואתה הבן. עליך לכבדם לא בגלל מי שהם אלא בגלל מה שהם – הם הוריך.

להגיע מלמטה משמע שגם אם אתה יודע יותר אתה לא אומר להורה : "אבא אתה לא מבין, אני למדתי ויודע ש…", אלא "אבא למדתי ש… מה אתה אומר על זה?", ואתה אכן מתכוון לכך. להגיע מלמטה פירושו שגם אם ההורה אומר משהו או עושה משהו שלא מובן לך אתה לא נעלב, נפגע ושופט אותו אלא בודק את עצמך ומנסה להבין. להגיע מלמטה פירושו שאם אבא אומר לך "הניסיון שלי גדול משלך" אתה שותק ומבין שמדובר פה לא רק בניסיון החיים של ההורה, אלא במעמד שלך כבן לעומת אביך שלעולם אינך יכול לעמוד במקומו. לבוא מלמטה משמעו לדעת שההורים הם השורשים שלך ואדם שאינו מתבסס על שורשיו אינו יכול לצמוח כראוי.

העמדה הנכונה מבוטאת באופן ציורי בשני הסיפורים על רבי טרפון ואמו:

רבי טרפון הוה ליה ההיא אמא, דכל אימת דהות בעיא למיסק לפוריא גחין וסליק לה, וכל אימת דהות נחית נחתת עלויה [ר' טרפון הייתה לו אמא שכל אימת שרצתה לעלות על מיטתה היה מתכופף ומעלה אותה, וכל אימת שהייתה יורדת – ירדה עליו] (קידושין לא, ב).

אמו של ר' טרפון ירדה לטייל לתוך חצרה בשבת, והלך ר' טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה [כפות רגליה] והייתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה (ירושלמי, פאה פרק א, מהד' וילנה ג, ב).

משני הסיפורים עולה עובדה תמוהה. הרי ר' טרפון צעיר ואמו מבוגרת. ניתן להניח שהוא חזק ממנה. כדי לעזור לאמו לרדת מהמיטה יכול היה ר' טרפון לתמוך בה, אולי אפילו להרים אותה, ואם בשעה שהיא מתהלכת בחצר חסרים לה עקבי נעליה, הוא גם כן יכול היה לתמוך כדי להקל עליה או אפילו לשאת אותה על כפיו.

אבל מי מרים את מי? מי נושא את מי? מי תומך במי? בדרך כלל הגדול תומך בקטן, היכול במי שאיננו יכול, החזק נושא את החלש. ור' טרפון בחר להתכופף ולשים עצמו כשרפרף תחת רגלי אמו כשרצתה לרדת ממיטתה ובמקרה נוסף לשים את ידיו תחת פרסותיה כשרצתה ללכת. ללמדנו שיש כאן עמדה נפשית – הוא מלמטה והיא מלמעלה.

הילד הפך למרכז

כשמנגסיטו, עולה מאתיופיה, השתתף בשיעור שלי בנושא זה, הוא הגיב בנחרצות: "מה זאת אומרת?! ברור שההורים מלמעלה ואנחנו מלמטה! הרי הם ההורים, היו פה קודם". אבל מה שברור אצל מנגיסטו לא ברור דיו בחברה המערבית. בתרבות שלנו התהפכה הפירמידה המשפחתית. הילדים במרכז, כל חיינו סביבם, ובמקום שהם יפנו מבטם אלינו אנחנו מרוכזים סביבם. וכך הרבה יותר מסובך הן להורה והן לילד להבין שהילד אמור להיות מתחת להוריו ושההורים אמורים להוביל ולהורות את הדרך לילד. זה הגיוני, זהו השכל הישר, הפשוט, הטבעי. "כי הם היו כאן קודם".

בעם ישראל אין מרכז, יש שרשרת ארוכה של דורות. וכמו בשרשרת של אופניים, כשחוליה אחת לא במקומה נוצר פלונטר גדול. כאשר נשכיל לשים את עצמנו במקום הנכון כילדים נדע גם את מיקומנו הנכון כהורים. התפקיד שלנו כהורים הוא לחנך, להורות את הדרך. ברור שמורה הדרך הולך בראש ואחריו הולכים חניכיו הנושאים אליו את עיניהם. אם איננו משמשים מחנכים העומדים בראש הפירמידה אנחנו משנים סדרי עולם תקינים ובמובן מסוים איננו מממשים את תפקידנו כהורים.

יש לתובנה זו השלכה גם על מיקום התלמיד ביחס למורה. תרבות "הפירמידה ההפוכה" התפשטה מעבר לתא המשפחתי גם למערכת החינוך. בכל חדרי המורים מועלית הבעיה ונראה שכולם יושבים על המדוכה והבלבול רק הולך וגובר. עד לפני שלושה עשורים, המורה תיפקד כמורה בכיתה והתלמידים נשאו אליו את מבטם בכבוד, ואפילו ביראת כבוד. כיום המערכת כולה שמה את התלמיד במרכז –המבט ממוקד בו, ובמקביל אותה המערכת "לא מבינה" מה קרה למעמד המורה וכיצד הגענו ל"זלזול במורים".

כל אחד מאיתנו מבין את תפקיד ההורה והמחנך, ומבין שעליו להורות לילדיו או לתלמידיו את הדרך. כל אחד מאיתנו שואף שילדיו ילכו אחריו, ימשיכו את דרכו וילמדו מערכיו. אבל התרבות המערבית הסובבת אותנו שמה את הילד במרכז והופכת את הסדר. במקום שהוא יצטרף אלינו אומרים לנו שעלינו להצטרף אליו. השיבוש הזה בתפיסת המיקום שלנו כהורים ובהעמדת הילד במרכז מכניס אותנו לחששות שמא לא נתנהל כראוי, ובכך מעקר את היכולת הטבעית שלנו להוביל, להראות ולסלול את הדרך הנכונה לילדינו. כשאנחנו חסרי ביטחון בתפקיד הזה, ממילא איננו מצליחים לקיימו כראוי ונוצר בלבול בין דורי שלא מאפשר את המהלך הטבעי שהוא במהות קיומנו. העברת עולם הערכים שלנו מדור לדור וקיום מתמשך והולך של שרשרת הדורות היהודית.

לא בכדי מופיעה מצוות כיבוד הורים בעשרת הדיברות בטור המצוות הימני, הטור שבין אדם למקום. היכולת לראות עצמך במיקום הנכון, היכולת לשאת עיניך כלפי מעלה, אל הוריך ואל מוריך, מפתחת בך את התודעה על מיקומך הנכון בעולם. נשיאת המבט להורינו מכשירה את הלבבות לנשיאת המבט כלפי שמיא. אצלנו כבוגרים כלפי הורינו וגם אצל ילדינו כלפינו כהוריהם.

 

חוה סקליר היא מנחה ויועצת משפחתית וזוגית. מנהלת מרכז "שפר"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' תשרי תשע"ז, 7.10.2016

ֿ

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באוקטובר 2016, ב-גיליון וילך תשע"ז - 1000 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: