כולנו בני אדם | יערה ישורון

כשששים לפטר ולהקיא כל אדם שנכשל אנחנו מונעים את התיקון, ומזמנים בכך את הכישלון הבא. כחברה אנחנו חייבים לקבל את המורכבות האנושית ולאפשר את החזרה בתשובה

בימים האלה, כשלעתים תכופות כל כך פורצת למרחב הציבורי פרשייה נוספת, הלב מסרב לחתוך, לגלות פנים ולהפנות עורף. ולמרות שהדבר הפשוט ביותר הוא להוציא משפטים מהקשרם, להתייחס למילה ולא לרעותיה הצמודות לה, אני מבקשת שנערוך כאן דיון עומק, כמו בבית מדרש. לפניי ולפנים.

זיכני ריבונו של עולם לעסוק בעולמות של תורה, פוליטיקה, ניהול – מחוזות גבריים רבים. רבים מחבריי הטובים הם גברים, אנשים שאני מעריכה ואוהבת, על אף היותם משופמים, שפם בנגלה או בנסתר. זיכני ריבונו של עולם לחיות בדור שבו נשים יכולות להגיע לכל מקום שיחפצו בו (כמעט), ולעולם שבו לא צריך יותר לשתוק. עולם שבו אין סיבה להיפגע, ואם יש פגיעה – יש דרך לתקן ולהביא מזור לנפש עייפה, פגועה וכואבת.

לאחר שנים רבות של השתקה, הדחקה, הסתרה והתעלמות, נושא ההטרדות המיניות צף ועולה, מהמרתף החשוך אל אור השמש המחטא. נפגעות טריות וותיקות יכולות לצאת מעונשה הגדול של שמירת "סוד", להשליך את תחושת האשמה, להוות דוגמה לנשים ונערות שיוכלו לדבר ולעצור את הפגיעה בעוד מועד, או לתקן ולשקם פגיעת עבר על ידי הכרה וטיפול בה. הן לא אשמות ועלינו ליצור אקלים שלתוכו הן תוכלנה לזעוק את כאבן ולרפא את נפשן שנחבלה. והכול כואב:

כמה כאב יש במתלוננת שהעזה לספר, וכמה כאב בכל אלו שצופות בה, אך נותרות בשתיקתן, לא מעִזות לצאת אל האור ואל האצבעות המאשימות. כמה כאב יש בפוגע, שנושא בנפשו סיפור על פגיעתו, מרוחק עשרות מונים מסיפורה של הנפגעת. כמה קשה לפוגע להודות בחטאו מול חבריו הטובים. כמה צער יש בסביבה של פוגע, שמסרבת להאמין שפגע. כמה קשה לראות כשבן משפחה או החבר הקרוב אל ליבך ונפשך נופל. הלב מסרב להאמין. כמה קשה להכיר בכך כשהפוגע עצמו מסרב להודות מרוב חשש ואימה. כמה טבעי לעמוד לצידו.

ULTRA ORTHODOX JEWISH

תשליך, תל אביב 2010. צילום: אביר סולטן

אלכוהול על פצע מדמם

אך כמו אלכוהול על פצע מדמם, השרפה הכרחית והיא כואבת מנשוא. הדף הפגיעה מייצר התייצבות אוטומטית במעגלים המקטלגים בעיוורון: גברים מול נשים, חושך מול אור, צדק מול רשע, כוח מול חולשה, שקר מול אמת, ניצול מול תום לב. כשמוכרז האירוע, כשדולף השם, ההכרעה נעשית ברגע, חדה, ברורה וחד סטרית: אחד או אפס. הלנו אתה אם לצרינו. נפש מול גוף, פגיעה בשם מול פגיעה בגוף, ושניהם נפש. כל מעגל סגור וחתום, אם יזלוג אדם ממעגל זה למעגל אחר, ייערף ראשו. אמירה בעד מעגל אחד מוכרת בהכרח כפגיעה במעגל האחר. האמת והצדק מיטשטשים והולכים, נמוגים אל תוך דיון שטוח ומחנאי.

הכרעת הדין טוטלית: הפוגע טהור וזך כשלג, או חוטא ופושע, ראוי למיתת עזאזל.

החיתוך החד הזה, סופו פגיעה על פגיעה על פגיעה. התקהלות אוטומטית לצד הפוגע מונעת מיידית את תלונת הנפגעת הבאה, ולא עושה דבר על מנת למנוע את הפגיעה הבאה. על מנת לאפשר תיקון חייבים לרווח את השורות שהצטופפו בכל מעגל בנפרד, ולהשאיר מקום לריקוד משותף של שני המעגלים ביחד.

בעומק הימים הנוראים, זועק לנו לוח השנה את התשובה: בעולם הזה יש חטא ויש תיקון, יש אשמה ויש חזרה בתשובה. הפילוג הדיכוטומי הוא החטא שלנו, הקולקטיבי. "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה–טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת, ז, כ). אדם שחטא אינו פסול. הוא חוטא ועליו לשוב בתשובה. הוא נפל, וברצותו יקום.

בעולם שנעשה קצת אפור, כשמה שהיה מותר הפך אסור, אנחנו צריכים לפנות מקום בערי המקלט: "בִבְלִי דַעַת הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלֹא שׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם". הרוצח בשגגה לא רצה ולא התכוון, אך נקרה לידיו. גם אם לא התכוון לפגוע אך מישהו נפגע, הוא מודר מיד מחייו, ונדרש לתיקון. הוא רץ לעבר עיר המקלט: "וחייבין בית דין לכוון הדרכים לערי מקלט, ולתקן אותם ולהרחיבן; ומסירין מהן כל מכשול וכל תקלה, ואין מניחין בדרך לא תל ולא גיא ולא נהר אלא עושין עליו גשר כדי שלא לעכב את הבורח לשם" (משנה תורה, הלכות רוצח פ"ח ה"ד).

מהלך משותף מאחד בין הפוגע למערכות המשפט: הוא בורח, והן מקבלות. הקהילה מושיטה יד לרוצח בשגגה, וקולטת אותו לחיקה למשך זמן בלתי ידוע. הפוגע לא נשאר במקומו וטוען לחפותו. הוא ממהר אל המקלט, משטחים למענו הרים ומגשרים בין גבעות. הוא פורש מחייו כפי שהיו עד כה, והתהליך מהיר ומיידי. אמנם אי אפשר למחוק את מה שפגע, אך הפוגע לא נמחק. הוא מורחק. הוא עורך חשבון נפש, הוא מרגיש בגופו ונשמתו את הצער, הוא חוזר בתשובה שלמה. בסוף הוא חוזר.

לא להשליך את הטועים

עם השלמת עשרת ימי תשובה ובבואו של יום הכיפורים הקדוש, אנחנו צריכים לדבר על כוחה של הודאה, על כוחה של סליחה, על כוחו של תיקון. אדם חוטא לא נמחק מעל פני האדמה. הוא חי ומתקן, פועל ועושה. "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה" (משלי כד). מי שנכשל פעם אחת הוא הרשע. דווקא מי שנופל אך מוצא בתוכו את הכוח לקום ולתקן הוא הנקרא צדיק.

גיבור ישראל שחטא בעריות לא הופך לחייל פשוט. הוא נשאר אדם גדול, עם התמודדות נפשית גדולה שהוא צריך לעשות עליה תיקון. אסור לנו לוותר על הגדלות שלו, ואסור לנו לוותר על התיקון שלו. אסור לו לוותר לעצמו, אסור לו לחשוב שהוא קדוש. הוא צריך להכות על חטא, ולתקן. גדולתו של איש ציבור אינה נמדדת במידת ההכחשה, כי אם במידת ההודאה, החרטה והקבלה לעתיד. יתרה מכך: כשששים לפטר ולהקיא כל אדם שנכשל אנחנו מונעים את התיקון, ומזמנים את הכישלון הבא. אי אפשר לעשות בלי לטעות. הטעות היא לא קודש, התיקון כן.

דווקא איש הציבור, שליח הציבור ביום הכיפורים, מנהיג התפילה שעתיד להביאנו אל עולם של תשובה וסליחה, נדרש להודות אל מול הקהל כולו, רגע לפני כניסתנו לתפילת מוסף: "היה נא מצליח דרכי… ונא אל תפשיעם בחטאותי ואל תחיבם בעוונותי כי חוטא ופושע אני, ואל יכלמו בפשעי ואל יבושו בי ואל אבושה בהם…". בתפילות הלחש כולנו מכים על חטא: חטאים פרטיים, חטאים קולקטיביים. כולנו אשמנו, בגדנו וגזלנו. אנחנו מוכנים להודות בטעות. מתוך יגון הקלקול וענווה המכירה בהיותנו חוטאים נמצא התיקון: "עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי. הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה. יהי רצון… שלא אחטא עוד".

אנחנו, החברה, חייבים ללמוד לאפשר את הסליחה האמיתית עם צער הפוגע, לאפשר חזרה בתשובה עם קבלה לעתיד, לקבל מורכבות אנושית שיכולה להיות גדולה במידות רבות אך מחטיאה באחרות ולכן נופלת, וקמה, גודרת את עצמה ומתאמצת מאמץ אדירים שלא ליפול שוב. אם נשכיל ללמוד מטעויות ולא להשליך את הטועים נצליח לפרק את המעגלים, נוכל להכיל את הסליחה, נצליח לפייס את הנפגעות, למנוע את הפגיעות הבאות, ועם השלמת תהליך התיקון – נזכה לקבל אל עצמנו, קהילתנו וציבוריותנו אנשים גדולים, לא מושלמים, אבל מתמודדים. לא מלאכים, בני אדם.

 

יערה ישורון היא מנכ"לית פורום המדרשות התורניות לבנות ומרכז יהל, חברת מועצת מזכרת בתיה ומנהלת פורום הנשים של מפלגת הבית היהודי

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' תשרי תשע"ז, 7.10.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באוקטובר 2016, ב-גיליון וילך תשע"ז - 1000 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. האם האנלוגיה לערי המקלט רלוונטית כאן ?

    א. לא מדובר על חוטאים בשגגה אלא בפושעים שלרב אינם "נופלים" פעם אחת אלא הם סדרתיים.
    ב. מהי המקבילה של עיר המקלט בימינו ? האם פיטורים והוקעה מהחברה אינם בדיוק מה שעושה עיר המקלט?
    ג.פושעים שחייבים בעונש [מלקות או מיתה] -חזרתם בתשובה אינה פוטרת אותם מהעונש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: