למרות שהם עומדים כרקע ליום הדין, בראש השנה איננו מזכירים עוונות ומתחרטים עליהם. אנו שמחים בהמלכתו של הקב"ה, וסומכים על משפט צדקו

בתורה, ראש השנה הוא חג סתום. אין לנו כל הסבר על מהותו, למעט היותו "יום תרועה" תוך ציון מצוות החג המיוחדת: התקיעה בשופר. בדברי חכמים, לעומת זאת, אנו מוצאים כמה פנים של ראש השנה: ראש ותחילה של השנה, יום בריאת האדם ויום הדין. שלושת ההיבטים האלה של ראש השנה כרוכים זה בזה ומפרנסים זה את זה, הן בברכות ובפיוטים המרובים של החג והן במחשבה וברגש שלנו. עם זאת, נראה כי הגרעין המרכזי של ראש השנה הוא, בסופו של דבר, כמשתמע משמו, היותו תחילתה של השנה.

כך נמצא שמצד אחד אנחנו מזכירים ביום זה את בריאת העולם, שהרי ראש השנה הוא התאריך שעל–פיו אנחנו מונים את הזמן; מצד שני אנו עורכים בו סיכום של השנה שהייתה, לקראת תחילתה של השנה הבאה; ומצד שלישי – אנו מציינים אותו כיום הדין, שכן זו מסקנה הכרחית של היותו נקודת הסיכום של העבר ותחילתו של העתיד. כבכל עסק, כשמתחילה שנה חדשה – שנת כספים או שנת עסקים – מתעורר ממילא גם הצורך לסכם את השנה החולפת, בין השאר כדי להחליט אם יש טעם להמשיך בעסק הזה גם הלאה.

איור: מנחם הלברשטט

זמן לסיכומים

ראש השנה הוא גם תחילתם של הימים הנוראים, אלא ש"נורא" כאן איננו במובן של אִיּוּם או יראה אלא במשמעות של "נשגב". צד השגב שבראש השנה מופיע בצורה בולטת ביותר בשלוש הברכות המיוחדות של תפילת המוסף: מלכויות, זיכרונות ושופרות, שכל אחת מהן דנה בחלק אחר של מהותו של היום.

ברכת מלכויות עוסקת במלכות ה' בעולם, שכן יום השנה לבריאת האדם הוא גם יום תחילת מלכות ה' בעולם. לפני היות האדם אמנם יש בעולם דברים רבים, ויש מה שאפשר לכנות בשם ממשלה של הקב"ה – אבל אין המלכה שלו, משום שעיקר עניינה של ההמלכה הוא התודעה והקבלה של המלכות; וזה יכול להתרחש רק כאשר יש אדם. הזיכרונות הם דיון בעבר, שהרי הזיכרון איננו העבר עצמו אלא מה שנשמר ממנו; הדין והמשפט הם, בעצם, הסיכומים בעלי המשמעות של הזיכרונות, משפטו של העולם. והשופרות הם הביטוי הבולט של התגלות מלכות ה' וגדלותו בעולם.

הזיכרונות, הגם שהם יכולים להיות זיכרונות של חטאים ופגמים, כוללים גם את ההבטחה הפנימית או, לכל הפחות, את הבעת הרצון לשנות ולהשתנות. אכן, ראש השנה איננו יום של הזכרת עוונות או של חרטה עליהם, והוא גם איננו יום של בקשת בקשות. בראש השנה איננו מזכירים חטאים משום שהקב"ה יודע את כולם; אך הם נמצאים ברקע של יום זה, שהרי אנו נזכרים בו הן במעשים שעשינו – אלה הטובים ואלה שאינם טובים – והן במה שאירע לנו: בשמחות ובנחמות, בייסורים ובכאבים.

בסופו של דבר אנו יודעים ומבינים כי "המשפט לא–להים הוא" (דברים א, יז); אנחנו יכולים רק לבקש לזכות בסליחה ובמחילה, ולהודות על כל מה שאירע לנו; אבל הדיון, השקלול והשיפוט לא לנו הם. בוודאי שכל אדם יכול להעלות כל מה שירצה בתוך תפילתו; אבל הנוסח הכולל של התפילה איננו מתייחס לחטאים ואף לא לבקשות, משום שבעיקרו של דבר היום הזה מוקדש כולו לעניין מרכזי אחד: המלכת ה' בעולם.

חג של שמחה

המלכת ה' היא מאורע שבעיקרו של דבר אמור לשמח אותנו. בספר נחמיה אנו מוצאים תיאור של חגיגת ראש השנה שנעשתה בזמן עזרא ונחמיה. במהלך החגיגות הללו המנהיגים קראו בספר התורה, ו"בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה" (נחמיה ח, ט) – בני העם מבינים עד כמה פגעו ופגמו עד אז, ופורצים בבכיות. ואז פונה אליהם עזרא בדברי כיבושין ואומר: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדוננו, ואל תֵעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם" (שם, שם י), ואף הלווים מוסיפים ואומרים לעם: "הסו כי היום קדוש, ואל תעצֵבו" (שם, שם יא). ובסיכומו של דבר: "וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם" (שם, שם, פסוק יב).

מכל אלה למדים אנו כי ביום ראש השנה יש לברך לא רק ב"שנה טובה" אלא גם ב"חג שמח"; שהרי אנו סמוכים ובטוחים שאנו קרובים לקב"ה, "אם כבנים, אם כעבדים" (מתוך תפילת "היום הרת עולם") ובעיקרו של דבר – אנו שמחים בשמחתו של המלך.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ז אלול תשע"ו, 30.9.2016