רגשות האשמה הברוכים | שלום רוזנברג

לא בכדי שרים בקהילות ישראל את נוסח הווידוי – אשמנו, בגדנו. על קולה הנואש של התשובה, ועל התשליך שבנפש

הימים הנוראים הם בעצם חגי המצפון, שגריריהם של המוסר והאמונה בלבו של האדם, המייסרים אותו ברגשי אשמה וחרטה. המקרא מתאר רגשות וייסורים אלה בביטויים שונים. הנפוץ ביותר הוא כמובן "מוסר כליות", אלא שבעיניי ביטוי אחר מופלא במיוחד: "וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ" (שמואל א כד, ה; שמואל ב כד, י). ביטוי זה – "הכאת הלב" – מעניק משמעות עמוקה למנהגנו להכות "על חטא". בפועלה זו אנו יוצרים מעין תמונת ראי. כשאנו מתוודים "אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ…" לא אנו מכים את הלב, הלב מכה אותנו, על כל פנים כך הוא אמור לעשות, ואנו מנסים "לעזור" לו.

בימים הנוראים עדים אנו לתופעה מתמיהה. ממזרח וממערב שרים מניינים את הווידוי בניגונים ערבים: "אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ…" או "חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ, רַחֵם עָלֵינוּ". האמנם?! כקהלת חייבים אנו לשאול את עצמנו "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה"? אכן, רוצה אני להצדיק את השמחה. שירה זאת היא תופעה מופלאה המבטאת עובדה פרדוקסלית, שאליה חייבים אנו להיות מודעים.

לא טומטם לבי

בדורות האחרונים, ודאי מאז ניטשה, הסתערו הוגים ופסיכולוגים על האשמה כדי למגר אותה. האמנם צדקו? לדעתי, כן ולא. בעיניי, דומה האשמה לרעב. אוכלוסיות שלמות סובלות מקללת הרעב, המפילה חללים רבים מדי. אולם החברה המערבית נפגעת לא מרעב אלא מעודף שובע. היא אוכלת לא כדי להישמע לקולו הבריא (על פי רוב) של הרעב, אלא כדי להשביע את העיניים, הריח והטעם, הנשמעים לפיתויים בקלות רבה מדי. אבדה תחושת הרעב. אכן, יכול הרעב להיות "פתולוגי", תופעה ההורסת חברות, אך אבדן הרעב מעיד על חברה הסותמת עורקיה, הורסת לבה ופוגעת במוחה מעודף שובע.

כרעב, כאשמה. אמנם כן, קיימת אשמה פתולוגית, הפוגעת באדם, ועל כך עמדה בצדק הפסיכולוגיה, ומעניין – גם החסידות, שטענה שיש אשמה שמקורה ביצר הרע. הדוגמה הטרגית ביותר של אשמה פתולוגית מעין זו היא, לדאבון ליבנו, תגובתם של ניצולים חפים מפשע, המרגישים אשמה על כך שהם ניצלו, בעוד שאחרים, ובייחוד בני משפחתם, לא. אך החברה המודרנית איבדה כל כבוד לרגש האשמה, כאילו המצפון לא היה אלא "דיבוק", שד בלתי חוקי שהוברח לפנימיותו של האדם, ועלינו לגרשו. שגריר המוסר שבתוכנו אבד. אין כבר מי שינזוף בנו על מעשינו, על השגגות, ודאי על הזדונות והפשעים.

כל זה מתרחש בתוך נפשנו, דבר שבצורה מוזרה אולי מעלה בי את זכר השפעת הקשה שתקפה אותי. במשך ימים איבדתי כמעט כל תשוקה לאוכל, עד שבוקר אחד קמתי רעב. הודיתי לקב"ה על רעב זה שייצג את ההבראה המתקרבת. כרעב, כאשמה. באים הימים הנוראים, ואני מרגיש אשם, קצת או הרבה. האשמה קשה, אבל לבי שמח. לא לחלוטין טומטם לבי, לא נאטם מוחי, לא קהו רגשותיי. רוצה אני אז לשיר: "אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ… חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ, רַחֵם עָלֵינוּ!".

חטא העקביות

או אז, נדמה לי שאני שומע את פנייתה המיואשת ביותר של התשובה, הפונה אליי מן המעמקים, אולי מקו ההגנה האחרון שלה, ואומרת לי: אולי לא תוכל לשנות את מעשיך, חובות לא יקוימו, עברות לא יימנעו. אבוי לי, אך אנא, אל תוסיף "בגדנו" ל"אשמנו" – אל תבגוד בי בגידה נוספת, אל תטהר שרצים, אל תהפוך חולשות לאידיאולוגיות. אל תורה לעצמך היתרים. על כל פנים, אנא, בינך לבין עצמך, הצטער על הטהרה שאיבדת ואל תרדים את הביקורת העצמית שקצת ממנה אולי עוד שרדה בקרבך. תודה: "אשמנו!'. ומכל משמר שמור על אשמה זו ועל ייסורי המצפון, מצפון האומר לי: אתה יכול עוד לקבל את שריד השכר שבאמתחתי. אלה הם ייסורים של אהבה שיורו לך את הדרך.

וכאן מוסיפה התשובה לדבר אליי בפנייתה האחרונה: קראת את רשימת ה"על חטא". לאור הביוגרפיה שלך, חייב אתה לפרש את המילים שברשימה. אתה הלוא מודע לעברות ולשגגות שעשית, ולמחדלים שבהם חטאת. אך אל תשמע לעצתו של היצר הרע המכריז בחוצפתו "הכול או לא כלום!". החטאים שחטאת לא נותנים לך רשות להמשיך ולחטוא חטאים נוספים. מנין לך הזכות ליוהרת העקביות?

לפעמים דווקא אי–העקביות היא הברוכה. אי עקביות זאת בנתה את הישראליות המודרנית על ידי אותם יהודים אשר הרגישו בתוכם ניצוצות קדושה למרות שכבר לא קיבלו על עצמם את מצוות היהדות בכללן. אי עקביות זאת היא לעתים הבסיס לפעולתו המוסרית של אדם החושב שבעצם "לית דין ולית דיין". זאת אי העקביות הברוכה המביאה את האדם להיות מוסרי למרות שקרא את ניטשה. כאן אומרת לך התשובה: אל תהיה עקבי! אי עקביות זאת מתירה גם לך לעשות מצוות אף אם הן שוכנות איתך בתוך טומאתך, ודאי בתוך סתירותיך. תשמור על כל גחלת שאתה מסוגל לשמור, היא אומרת לנו.

ועתה, הבן את משמעות טקס התשליך שבו תשתתף בראש השנה – השלכת העוונות שעשית. מיכה הנביא אמר (ז, יט): "יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם". אך היזהר, העוונות ייעלמו אם תרכז אותם בביוב של רוע והתשובה תמחק אותם. ואולי, להיפך. הם ייעלמו אם תדלל את המארה ואת הממאירות של החטאים בים של מעשים טובים. או אז יש סיכוי שידלל הקב"ה את חטאותיך במצולות הים הטהור של החסד המוחלט, החסד האינסופי אשר לו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ז אלול תשע"ו, 30.9.2016

 

Advertisements

פורסם ב-30 בספטמבר 2016,ב-גיליון נצבים תשע"ו - 999, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: