תגובות לגיליונות קודמים – 998

בתגובה ל"מצוות השמיטה והיובל – חוק יסוד?" מאת בנימין פורת, גיליון פרשת כי תצא

התורה לא העניקה זכויות אלא חובות

שמחתי למקרא מאמרו של ד"ר פורת בעניין "חוק יסוד: זכויות חברתיות", אולם נראה כי נפלו בו מספר כשלים ערכיים:

א. חוק זה עוסק בחובותיה של המדינה, אולם בתורה אין התייחסות לחובת המדינה לעשות צדקה עם האזרחים. התורה מטילה את המצוות החברתיות על הפרט, לפי מידת קרבתו לנזקק. גם החובה המוטלת על הקהילה להפעיל קופת צדקה ולכפות על חבריה לתרום לה אינה אלא חלק מדיני כפיית המצוות על הפרט.

ב. מאמרו של פורת מבוסס על "שיח הזכויות" – מערכת מושגית חדשה שאינה עולה בקנה אחד עם מערכת המושגים התורנית. התורה לא העניקה לאיש זכויות, אלא הטילה עליו חובות. רק בחשיבה חילונית קיימת משוואה בין חובתו של פלוני לבין זכותו של אלמוני. המצוות החברתיות ביהדות הן חובות של האדם כלפי הקב"ה ואינן יוצרות זכות מקבילה אצל הנזקקים.

ג. ההלכה אמנם מגדירה את הצרכים הכלכליים שיש לספק לעני, אולם לא קבעה מי חייב לממן זאת. היקפן של מתנות העניים לא נקבע על פי צורכיהם של המקבלים אלא על פי יכולותיהם של הנותנים – בין עשירית לחומש מנכסיהם. וזאת מפני שהמוקד הוא חובתו של הנותן ולא זכותו של המקבל.

ד. אכן רווחתם של העניים לא אמורה להיות בעלת תוקף משפטי נחות לעומת זכות הקניין. אולם התיקון צריך להיות לכיוון השני. תורת ישראל מכירה ברכוש הפרטי, אולם אינה נותנת לו "מעמד על". להיפך, הריבוי הגדול של המצוות המחייבות את האדם לתת מרכושו – לקב"ה או לזולתו – ממתן את תודעת הבעלות על הרכוש וממיר אותה בתודעת אחריות להשתמש בו למימוש ייעודו של האדם.

לכך אני מבקש להוסיף כמה טענות מעשיות:

א. המרחב שבו מתנהל הדיון על "זכויות" הוא בית המשפט. חוק זה יגביר עוד יותר את מגמת ה"משפטיזציה" של החיים במדינה, כאשר המגמה צריכה להיות הפוכה.

ב. יש הטוענים שדווקא כאשר הנזקק לא מובטח במימוש זכויותיו יש לו יותר מוטיבציה לקחת אחריות על מצבו. לא נכון יהיה להכריע בשאלה כבדת משקל זו באמצעות חוק יסוד קשיח.

ג. הצורך להגביל את שיקול הדעת של השלטון נדרש במשטר מלוכני. אולם במשטר הדמוקרטי יש במערכת הפוליטית די איזונים כדי ליצור מדיניות חברתית שקולה.

יהי רצון שדיון זה יתרום תרומה נוספת לגיבושה של משנה תורנית סדורה למדיניות חברתית למדינה היהודית.

 

עזריאל אריאל

הרב עזריאל אריאל הוא רב היישוב עטרת וראש תחום חברה ומשפחה בארגון "חותם"

 

 

איילת שקד, מני מזוז והשכל הישר

צודק בנימין פורת בהציגו את חידושה הגדול של התורה בהפקעת חוקי השמיטה והיובל מן המלך הריכוזי במסופוטמיה, אבל אינו צודק בטענו כי התורה העבירה אותם אל ה"חוק". כי הקורא את דיני השמיטה והיובל אינו מוצא שם את ה"חוק" אלא את הקהילה (ובנוסח אחר, את החברה האזרחית), וזו אכן מהפכה.

יהודי מאמין אכן ראוי לו להסתמך על החוק, ולפחות 613 כאלה מצויים בתורה. אבל שמא נסתם לבנו כשהפכנו, ודווקא בדברים שבין אדם לחברו, למכונת חוק, ואיבדנו את השכל הישר, את האינטואיציה הבריאה, וגם את הקהילה. וכאשר פורת מתייסר בשאלה האם רצוי לחוקק חוק יסוד ("חוק על") שיכניס את העזרה לזולת לרגולציה נוקשה, כנראה שגם אליו התכוונה שרת המשפטים השקדנית שלנו לאחרונה ב"נאום החירות" החלוצי שלה בכנס הארצי של המשפטנים, שבו פנתה – ודווקא כממונה על החוק במדינה – אל חברי הכנסת ודרשה מהם, בקול צלול ונמרץ, לחוקק פחות חוקים, כדי להשאיר את חיי הציבור והיחיד באחריות הקהילה והשכל הישר. ולא צריך להיות אנרכיסט דתי (כמוני, למשל), כדי להצדיק את איילת שקד.

אבל ישנה סיבה טובה נוספת מדוע לא לחוקק בנידון חוק–יסוד. חוק כזה היה עשוי להיות חוק סוציאלי מתקדם במדינה מתוקנת, אבל הוא עלול להיות חוק דרקוני במדינה שבה מערכת החוק הופכת בשיטתיות משפט למספח, וצדקה לצעקה. כאשר עבריינים פלשתינים משתלטים בכוח על אדמה יהודית פרטית, ובעליה היהודי, החוקי, מתייצב בבית הדין ושטרו בידו, משלח אותו בית הדין לעזאזל, והשופט העליון מני מזוז אף מציע למדינה להפקיע את האדמה מידי בעליה היהודי, והחוקי, ולתיתה במתנה לפולשים הערבים, העבריינים. ואותו בית משפט עצמו פוסק הפוך, כהיפוכו של הרע מן הטוב, כאשר העותרים הם פלשתינים, וכפי שנחשף בפרשת עמונה–עפרה: גם אם הבתים נבנו על ידי המדינה בתום לב, וגם אם המדינה עצמה מבקשת מבית הדין את השארתם, וגם אם הפלשתינים הטוענים לקרקע, כביכול, כלל אינם לפנינו, וגם אם המדינה מציעה שאם הללו יופיעו הם יקבלו אדמה חלופית, טובה מזו שלפנינו – גם עכשיו שולח בית המשפט העליון לעזאזל את היהודים, ומצווה על גריסה, דריסה והריסה של בתיהם. לקרוא, לבחון, ולא להאמין.

במדינה לא–מתוקנת כזאת, כל חוק סוציאלי–לאומי נוסף ינוצל בצורה דורסנית על ידי אויבי המדינה: לטובת פולשים, עבריינים ורוצחי דרכים, אלה שדתם המוסלמית מכשירה, בתור שכזאת, בעיני בית הדין הישראלי, כל שרץ. והטוען שיש גוזמה בדבריי שיבחן בבקשה שוב את סיפור עמונה–עפרה.

על כן ייאמר לידידנו בנימין פורת, מה שכבר נאמר למלך כוזרי בחלומו: "כוונתך רצויה, אך מעשיך אינם רצויים". ב"ארץ עמונה ועפרה" יש לצמצם, ולא להרחיב, את כוח ההרס הניתן לבג"ץ לשם ביצוע מהלכים בלתי צודקים בעליל. על כן, שב ואל תעשה בחקיקה סוציאלית–לאומית – עדיף (אלא אם כן החקיקה מכוונת ישירות לצמצום כוח ההרס של בג"ץ, ולהשארת מעשה השפיטה לקהילה, לשכל הישר ולצדק).

 

אמנון שפירא

פרופ' אמנון שפירא הוא מרצה במחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל

 

 

ערבוב מיותר / ד"ר בנימין פורת משיב:

 

אני מודה למגיבים על הנקודות המעניינות שהעלו. מפאת קוצר המקום אתייחס רק לקצתן. אמנם צודק הרב עזריאל אריאל כי מערכת המושגים ההלכתית נטועה בשיח החובות, אך קשה לקבל שחובות אלה אינן מכוננות זכויות נגדיות. עני אשר באופן אישי מופלה לרעה על ידי קופת הקהילה יוכל לתבוע בבית דין את הגבאי לקבלת יחס דומה לשאר העניים. גם אם המילה "זכות" אינה מופיעה כאן, זו המשמעות המשפטית של יכולתו של העני לתבוע את הקופה לממש את חובתה כלפיו.

הטענה שחובת הצדקה היא מצווה שבין אדם למקום אינה טענה פשוטה. יש לא מעט סיבות להניח שמדובר במצווה חברתית מובהקת, בין אדם לחברו. כך למשל, על פי הרמב"ם לא רק שכופים את סרבן הצדקה לשלם אלא אף יורדים לנכסיו ליטול מהם צדקה. כמו כן הרמב"ם קובע כי אף שהשוטה פטור מן המצוות בכל זאת רכושו חייב בצדקה. אופייה החברתי של מצוות הצדקה קשור בקיומה של זכות נגדית של העני לקבלת סיוע מן הקהילה.

ברם, מטעמים אחרים דעתי כדעת הרב אריאל, כי שיח החובות שכוננה ההלכה יפה לתחום החברתי–כלכלי יותר מאשר שיח הזכויות. אם במאמרי משבוע שעבר טענתי כי במדינה יהודית ראוי שהאחריות החברתית כלפי השכבות החלשות תעוגן בחוק יסוד, על כך יש להוסיף כי טוב יותר שחוק יסוד זה ינוסח במילון שיח החובות מאשר באוצר המילים של שיח הזכויות.

קשה לקבל את טענתו של ידידי, פרופ' אמנון שפירא, כי התורה מפקידה את השמיטה, היובל ושאר המצוות החברתיות בידי החברה האזרחית. הקביעה מתי החובות יישמטו או אילו דברים יושבו לבעליהם ביובל אינה נמסרת לאספת החברים של הקהילה, אלא נקבעת בצורה קשיחה מראש ובלתי ניתנת לשינוי. כיצד ניתן לכנות תופעה זו אם לא "משפטיזציה" של תחום הצדק החברתי?!

עוד טוען פרופ' שפירא כי כאשר בג"ץ מוציא תחת ידו פסקי דין הפוגעים בהתיישבות ביו"ש אין מקום לחקיקה חברתית יהודית. אני סבור כי כל אחד משני מאבקים אלה ראוי שיתנהל בפני עצמו בלא ערבוב מיותר ביניהם. הרי זה מעין מה שאמרו חז"ל: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני".

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' אלול תשע"ו, 23.9.2016

 

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 בספטמבר 2016,ב-גיליון כי תבוא תשע"ו - 998, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: