מתנתקים מן החיים | אור גיל

קהילות תורניות שאינן מסכימות לקבל אל תוכן את דור ההמשך ההולך בדרך שונה מייצגות תפיסה שאינה טבעית לציבור הדתי–לאומי, המובילה לנוקשות ומכחישה את הרגשות הבריאים של החיים

לפני כארבעים שנה הוקמו ברחבי הארץ יישובים תורניים רבים במגוון צורות התיישבות. חלק לא מבוטל מהם אינם יישובים קהילתיים פתוחים, אלא בעלי ועדות קבלה. תפקידן של אלו הוא לשמור על אופיו של היישוב ועל כיוונו האידיאולוגי: לקלוט אך ורק משפחות המקפידות על ההלכה ומבקשות חינוך תורני. מאפיין נוסף הוא שבראש הנהגת היישוב עומד רב, שהכרעתו התורנית קובעת לא רק בענייני רוח אלא גם בצדדים המעשיים של חיי היישוב.

לאורך שנות קיומם וביסוסם של היישובים התורניים, נולד וגדל בהם דור בנים מופלא. חלק ממנו ממשיך את הדרך התורנית של ההורים, אך חלק ממנו מאמץ אורח חיים אחר – דתי מסוג אחר או חילוני. כיצד מתמודד יישוב אידיאולוגי–תורני כאשר בני גידוליו שאינם "תורניים" מבקשים לחיות במקום ילדותם? ישנם יישובים אשר אינם מאפשרים לעשות זאת, בשל השונוּת של חיי הילדים מצורת החיים של דור הוריהם. בני היישוב חוששים שקבלת הילדים תפגע באופי היישוב ובדרך החינוכית שבה הוא מנסה להוביל את הדור הצעיר. אך האמנם דרך זו נכונה?

AMONA

צילום: הדס פרוש

אובדן הביתיות

המהפכה התורנית של לפני כארבעים שנה יצרה דור של בני ישיבות, שמבחינות רבות עזבו את הוריהם ה"בעלי בתים" הדתיים, וביססו את ה"תורניות" לאור "התורה הגואלת". מהלך זה יצר בנפש חוויה סמויה של גֵרות, מעין חוזרים בתשובה מבית דתי (שאליהם התקבצו גם חוזרים בתשובה מבתים לא דתיים). בכך נוצרה במשך עשרות שנים אלו חברה "מהגרת" נפשית, שאיבדה את התחושה הביתית שלה. התפתחה תרבות תורנית הנושאת שליחות עצומה, אך אינה המשך לתורה מבית אבא. בית אבא נחשב לעתים רבות, בעיני רבים מדור זה, לא תורני דיו.

ראוי לציין כי איבוד הביתיות בקרב בני עדות המזרח אף היה חריף יותר. הם איבדו בכור ההיתוך של התורה הגואלת או בזרם של הציונות הדתית ובהוויה האשכנזית שלו את מסורת האבות. רבים מאוד מבני המזרח חשים שציבור זה מתנכר להם ולעתים אף מזלזל במסורת שלהם – דור שלם של חכמים, מנהיגים, בעל תרבות של מוסיקה וספרות מיוחדת.

ייתכן שמאחר שלציבור המכונה דתי–לאומי או חרד"לי יש חוויה של "מהגרים" שנבנתה על יציאה מהביתיות ועל גבורה אידיאולוגית–תורנית, יש לו יכולת נפשית לצאת כנגד טבע החיים המשפחתי ולקרוע מתוכו את בניו, שאינם הולכים בדרכו המוצהרת. במקום זאת, הקהילות התורניות "מייבאות" מחוצה להן כוח אנושי אידיאולוגי חדש, שישמר את המצב התורני–אידיאולוגי של הקהילה.

בעתות מצוקה, כאשר הציבוריות הישראלית פנתה עורף אל הציבור האמוני ואל הציבור הדתי–לאומי ובאה להחריב יישובים, נזעק ציבור זה מקהילותיו אל הרחובות. אך הקריאה "יהודי לא מגרש יהודי" לא נכנסה אל הלבבות של המוני ישראל. אנשים אמוניים יזמו מבצע "פנים אל פנים" – פנייה אל אלו שמחוץ לקהילות כאל אחים. אך הציבור ברובו חש את חוסר האותנטיות של פעילות זו. ייתכן כי בתת ההכרה חשו האנשים זרות ואולי גם התנשאות. קשר של פנים אל פנים חייב להתקיים בממשות של החיים. אהבת ישראל לא מתבטאת רק במבצע איסוף אוכל לנזקקים או בכל פעילות חסד אחרת. היא שאלה של חיים ביחד. כך גם אחדות העם אינה סוגיה שנלמדת רק בבית המדרש, אלא מציאות ממשית של חיים בצוותא.

אפשר ורצוי והכרחי לחיות בקהילה אחת עם דור הבנים והבנות לכל גוניהם. הליכה בדרך החרדית, שאינה טבועה בנפש הציבור הדתי–לאומי ואף החרד"לי, מובילה לנוקשות ולתוקפנות וכך מתבססת שיטה של הכחשת הרגשות הבריאים והטבעיים של החיים. החשיבה סגורה בפרדיגמה אידיאולוגית והיחידים החיים בקהילה כזו מאבדים את התחושה של זהות עצמית אישית וזהות עצמית דתית. האותנטיות האישית מוכחשת על ידי הישענות על מנהיגי האידיאולוגיה ועל ידי הצורך להיות נאמנים לאמת הדתית. תחושות עמוקות של חוסר שביעות רצון ואף מצוקה בקרב אנשי הקהילה מתפרשות בתפיסתם העצמית כפגם באמונה או במעמד התורני שלהם, וכך, מבלי משים, הם מצדיקים את הפרדיגמה אשר מרחיקה את בניהם ובנותיהם מהישוב שבו הם חיים. אך מהלך זה לא יכול לפעול לאורך זמן, כי למציאות יש דרך להתעקש שקולהּ יישמע.

דיאלוג מכבד

ככל שעוסקים בתביעה לצניעות הלבוש, בדרישה ליישם את הכבוד הראוי, כך הכבוד והצניעות מתרחקים. היחס המצַווה וההיררכי של הורים ושל ראשי הציבור התורני יוצר חוויות של כאב ושל התנגדות אצל הצעירים המתבגרים ואצל הבוגרים אשר מפַתחים את דרכם. אך חוויות אלו רק מרחיקות אותם הלאה מהתורה וממסורת ישראל. עם זאת, יש בנים שמזהים את הערכים המעולים שספגו בקהילה שבה נולדו וגדלו, כגון: אהבת העם והארץ והמדינה, אהבת החקלאות וערך גבוה לעבודה ולחריצות, יד אחת אוחזת בנשק ויד שנייה תומכת בחלש וחומלת, מוסריות, רעות ואחווה, עזרה, חמלה, כבוד האישה וכבוד למסורת. לכן, למרות שאינם "תורניים" הם חפצים לחיות ליד הוריהם ביישוב שגדלו בו.

החיים ביישוב אשר מרחיב את הגדרותיו הבסיסיות לחברה מגוונת, ולוּ רק לבניו ובנותיו השונים, מעוררים חרדה ודאגה: איך יתפתח צביון החיים, איך נסתדר יחד בחינוך, בשבילים, בתרבות. אכן, קשה וכואב מאוד לחיות במציאות שבה הפנטזיה האידיאלית נאלצת להתמודד עם מציאות שפועלת אחרת. אך עובדה היא שמציאות זו נמצאת איתנו כבר מזמן. אנו יכולים להמשיך לשמר את התקנות, יכולים ליצור מציאות שבה הקריטריונים של הקליטה ליישוב אינם משתנים לאורך השנים. ניתן להמשיך להחזיק באידיאולוגיה ולהתייחס למציאות כמסוכנת ושיש להישמר מפניה, ואפשר להמשיך להרגיש צדיקים ותמימים לפני ה' ולא להתחשב במה שמתרחש עם הבנים והבנות ועם כלל החברה. אפשר לומר שיש לאהוב את הבריות אך בפועל להרחיקם וליצור קהילה נפרדת. אבל בסוף מה שיקרה הוא שהנוקשות האידיאליסטית–תורנית המתלבשת בכלים חרדיים תישבר ותקרוס אל עצמה.

יש להקשיב אל קולותיה של המציאות, לשמוע את התחדשות החיים הפנימיים המפעמת בתוך כל תהפוכות הזמן והדורות של שיבת ציון, ולהוציא מתוק מעז. יש להסכים ברכּוּת, מתוך שיח עם המציאות. יש לקיים דיאלוג מכבד, רב שיח לא היררכי ולא מניפולטיבי, כדי לפתוח דרך חיים של כל הדורות ביישוב אחד, במגוון אנושי, דתי ועדתי אלו לצד אלו, איש באמונתו ובסגנון חייו.

 

אור גיל הוא בוגר ישיבת מרכז הרב וכולל מר"ץ ותושב רמת הגולן. דרמתרפיסט ואיש חינוך

 פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' אלול תשע"ו, 23.9.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 בספטמבר 2016,ב-גיליון כי תבוא תשע"ו - 998. סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. לדעתי, ביחס לבני עדות המזרח המצב דווקא יותר טוב ביחס לבעיה המתוארת. דווקא בגלל שהמציאות החדשה נתפסה בעיניהם כ"אשכנזית" (למרות שכפי שמתואר בגוף המאמר עצמו היא אינה אלא בעיטה אחת גדולה במסורת האשכנזית האמיתית) דווקא משום כך, בני עדות המזרח שמרו מקום גם למסורת אבותיהם. אמנם כמשהו מנותק מהחברה והאווירה בישיבה אך עדיין הזהות העצמית שלהם שמחוברת למסורת התקיימה. אצל האשכנזים זוהי אבידה שכמעט ולא ניתן להשיב ושרבים בקושי מודעים אפילו למה שהם איבדו

  2. גם הורים זכאים ל'ביתיות''

    בס"ד מוצש"ק ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך תשע"ו

    לאור גיל – שלום רב,

    הצעירים שבשמם אתה מדבר, מזהים לדבריך את רמת הערכיות הגבוהה של החברה בה צמחו, ערכי אהבת העם והארץ, שמתוכם הלכו ההורים ל'חור' נידח כדי להפריח את שממותיו; ערכי עבודה וחריצות הכרוכים באהבת חסד ודאגה מסורה גם לחלש ולנזקק – אלא שיש ביניהם להוריהם הבדלי השקפה ביחס להקפדה על כללי הצניעות שבהלכה.

    וכאן אני שואל את מר גיל: מי שמך שופט ו'מחנך מחדש' להוריך? האם דיבורים מתנשאים על 'חיים בפנטזיה' ו'ניתוק מהמציאות' מתיישבים עם ערכי 'כבוד האדם' בכלל וכיבוד הורים בפרט? ולמה אתה צריך להכאיב להוריך ו'לרדותם בתוך ביתם' בזלזול מופגן בערכיהם – הלא יכול אתה לעשות כמותם: להקים לך קהילה משלך שבה תפתח חברה המתאימה לערכיך?

    כשמתבוננים במציאות בפרספקטיבה קצת יותר ארוכת טווח – היא נראית הרבה יותר אופטימית. היו ימים שהחילוניות הגאה כבר הספידה את 'האדוקים החשוכים'. מי צריך, כך אמרו, את כל המצוות והמנהגים המיושנים? הרי הקמנו כאן חברה של צברים גאים, חלוצים לוחמים מלאי חופש וקידמה..לעומתם, הדתיים היו 'כחגבים בעיני עצמם', בהרגשה של 'מי אנו ומה חיינו' לעומת 'גיבורי התהילה' החופשיים, והיו בבחינת 'פוחת והולך'..

    מזה כמה עשרות שנים ש'הדיסקט הוחלף'. הציבור הדתי התמלא בתורה, ישיבות תיכוניות וישיבות גבוהות, ישיבות הסדר מכינות ומכונים תורניים, אולפנות מדרשות ומכללות, שבוגריהם ובוגרותיהם משולבים ומובילים בכל מערכות החיים, חינוך ומדע, התיישבות וכלכלה, מדיניות וביטחון – המוכיחים בעליל שאמונה ומחוייבות לתורה רק מחזקים את העשייה הציונית.

    וכנגדם אף בחברה שהורחקה ממורשת אבותיה, מוסיפה והולכת מגמת ההתקרבות מחדש ליהדות. יש שמתעניינים ביהדות כתרבות וב'ארון הספרים היהודי', יש המחפשים להתקרב למסורת ולחיי בית הכנסת, ויש, בפרט בני עדות המזרח, השואפים 'להחזיר עטרה ליושנה', להחיות את מורשתם האמיתית של יהודי המזרח שהיתה רווייה בכבוד תורה ובאמונת חכמים והקפדה על קיום המצוות ע"פ ההלכה.

    בציונות הדתית יש שילוב מלא של אשכנזים ובני עדות המזרח. החל בהנהגה הרוחנית והמדינית, שבה תופסים עמדה דומיננטית מנהיגים מעדות המזרח – ודי להזכיר את הרב שבתי סבתו, ראש ישיבת מצפה יריחו, אחיו הרב חיים סבתו, מראשי ישיבת מעלה אדומים, הרב ברוך גיגי ראש ישיבת הר עציון, הרב אליהו זייני, ראש ישיבת 'אור וישועה', הרב אורי שרקי, מראשי 'מכון מאיר', הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, והרב שמואל דוד, רבה של עפולה ורבים אחרים

    בכל מוסדות החינוך הדתי והתורני, לומדים ומלמדים בני כל העדות יחד; בני כל העדות נישאים זה לזה, וכמעט בכל משפחה בציבור הדתי לאומי יש חתן או כלה מעדה שונה. בכל יישוב דתי ותורני יש בתי כנסת ספרדיים ומזרחיים תוססים, המשמרים את המסורות הייחודיות של העדה. שילוב העדות המלא במערכות החינוך וביישובים – הוא שסלל את הדרך לשלב הבא: הגרעינים התורניים, בהם מתחבר הציבור התורני-לאומי עם בעלי הברית הטבעיים שלו, בני ערי הפיתוח המחוברים בגאווה למורשתם ומסורתם.

    אף אנו נלמד מהם להעריך את מורשתנו. אחת מהדרכים לכך היא הלבוש המכובד והצנוע, המעצים בלובשיו את תודעת המכובדות המחייבת, מה שז'בוטינסקי קרא 'הדר'. כך בכל אדם שנברא בצלם אלקים, על כמה וכמה בני ישראל שחיבה יתירה נודעת להם כבנים למקום – שילבשו לבוש מהולם את העמידה המתמדת לפני מלך מלכי המלכים, המכבד את עצמם ואת הסובבים אותם. ו'מבחן בוזאגלו' פשוט: ראית גבר המכבד את עצמו הולך ברחוב עם חולצה ללא שרוולים?

    בברכה, ש.צ. לוינגר
    :

    • מחשבות על דרכים מעשיות לפתרון

      אינני מכיר את המצב ביישובים עליהם מדבר מר גיל, אך אציע כמה כיווני מחשבה שאולי יכולים לעזור:

      גם ל'דור ההורים' אמור להיות עניין במגורי הדור הצעיר בסמוך להם. דווקא באותם שנים של התלבטות וחיפוש עצמי. שמירה על קשר הדוק עם 'בית אבא' בתקופה מכרעת זו – עשויה להיות לברכה לטווח הארוך, למרות הפערים הגדולים בהווה.

      לכן כדאי לענ"ד להגמיש את הדרישה כלפי צעירים רווקים הרוצים לגור ביישוב, ולהסתפק בדרישה שלא יחללו שבת בפרהסיא ולא יילכו ברחוב היישוב בלבוש של שפת הים וכיו"ב., אלא בלבוש סביר, גם אם אינו במאה אחוז כהלכה. כך ראוי לנהוג גם לגבי הורי חברים, שזקנתם ומצב בריאותם מצריכים מגורים בסמוך לילדיהם.

      לעומת זאת, זוג נשוי הרוצה להקים את ביתו ביישוב ולהיות שותפים מלאים בעיצוב דמותו של היישוב – כאן צריך לבדוק היטב את ההתאמה לדרכו של היישוב. כיישוב קהילתי דתי, צריכה להיות מחוייבות להלכה. אם מדובר ביישוב גדול בן מאות משפחות, ניתן אולי לחשוב על קיום ביחד של ניואנסים שונים. אך ביישוב קטן ערעור 'מנהג המקום' – עלול ח"ו להפוך את דור ההורים לזרים בביתם.

      לגבי יישובים מרוחקים, מתווסף השיקול שמה שמושך אוכלוסיה צעירה ליישוב כזה הוא במידה רבה הצד האידיאולוגי והרצון לתת לילדים את החינוך המתאים לערכיהם הייחודיים, כשבית הספר ותנועת נוער מתחילים לנטות לכיוון החברה המעורבת – נותנים בזה 'גט כריתות' לאוכלוסייה מעירה תורנית, וגם את זה צריך להביא בחשבון.

      יכול להיות שכיוון הפתרון הוא הקמת כמה שכונות ביישוב, שכל אחת תתפתח בכיוון שונה במקצת, כך שיהיה ביטוי לניואנסים השונים. כך למשל יכולה להיות שכונה לבנים ממשיכים, ולצידה להקים מוסד תורני שסביבו תתפתח שכונה של אברכים ובוגרים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר, כוכב-השחר

      • לש.צ. לוינגר
        הצעתך של ישוב גדול עם מספר שכונות בעלות אופי שונה זה הפיתרון העדיף. גם ישובים קטנים צמודים צריכים להפוך לשכונות בישוב מאוחד גדול ולכן חזק.
        לצערי ישוב קטן ולכן חלש עלול להחרב ודור ההורים יהפכו לזרים מחוץ לביתם.

  3. למרות שלא גדלתי בישוב הומוגני אלא בת"א ואני גר בישוב מעורב של דתיים וחילוניים אני כן מצליח להבין את אלו החפצים בישוב קהילתי הומוגני בו הם יכולים לחיות באווירה קהילתית שמתאימה להם

    זה קיים לא רק בציבורים הדתי והחרדי אלא גם במושבים וקיבוצים וישובים קהילתיים חילוניים שמעוניינים בקהילה בסגנונם ואין פסול בכך -אני אישית פחות מתחבר לזה אבל אני מבין את מי שכן בוחר בדרך החיים הזו

    אני מסוגל להבין צעירים שגדלו בישוב מסויים ומבחינתם הישוב הוא לא "אידיאולוגיה" "חזון" וכד' אלא הבית באופן הפשוט ביותר ולכן אם הם לא בדיוק בראש של הישוב בכל מיני אספקטים זה מציק להם שהם יתקשו או לא יהיו יכולים להתגורר בישוב כשיקימו משפחות אבל מצד שני כמו שאמר נכוחה ש.צ זה לא רק הבית שלהם אלא גם של הוריהם שייסדו או באו ליישוב במיוחד בגלל האופי שלו שהם רצו ועם יש מוסכמה של רוב התושבים שהאופי של היישוב יהיה X אז אי זה לא יהיה הוגן לשנות את אופי הישוב בגלל כמה שנולדו בו אך האופי שלו כבר לא מתאים להם

    כמו שבני זוג שנישאים לא ממשיכים לגור בבית הוריהם אלא הם מקימים בית חדש כך באותה מידה אנשים לא חייבים לשאוף לגור דווקא במקום שהם גדלו בו ויהי מה

    לאחר שהתחתנתי לא הייתה הווא אמינא לי ולאשתי [לפחות עד הודעה חדשה ] שנגור בעיר מולדתי ת"א מסיבות שונות למרות שאני אוהב את העיר אבל סיבות אלו ואחרות גרמו לנו להבין שכנראה לפחות בינתיים אם לא לתמיד ת"א כנראה לא תהיה המקום שלנו -רוב מוחלט של חבריי מת"א מאותם סיבות שלי לא המשיכו לגור בעיר לאחר שהתחתנו ,זה לא אסון וכנ"ל לגבי דתל"שים או דתיים לייט ילידי ישוב תורני זה לא אסון אם הם יבינו שכנראה המקום בו הם גדלו לא מתאים להם זו לא טרגדיה ולא אסון וגם ההורים של אותם בנים עזבו את קהילות המוצא שלהם מהבורגנות הדתית בשביל להקים ישובים שיותר יתאימו להם וכנ"ל צעירים תורניים יותר שמחפשים דווקא ישוב תורני והם עוזבים את קהילות הולדתם מסיבה זו ממש

  4. מה שכן אעיר שיש ישובים תורניים שנמנעים מלקבל אליהם רווקים וזו טעות חמורה

    יש רווקים שהם תורניים מאוד והם מה שמכונה "חרד"ליים" שבאופן טבעי כבר הגיעו לשלב שהם כבר לא מוצאים את עצמם אצל ההורים או בקהילות שבהם הם נולדו ומצד שני אין להם מה לחפש ב"ביצות" בקטמון וגב"ש וכיו"ב והמקום הטבעי להם ושיכול לקדם אותם מבחינה רוחנית וקהילתית ובמציאת זיווג זה דווקא ישוב תורני

    מדובר בחבר'ה פוטנציאלים למגורים ארוכי טווח בישובים לאחר שיזכו להקים בית ושבישוב תורני הם גם יכולים למצוא זיווג שמתאים להם יותר בקלות ולא מדובר בחבר'ה שיעשו בישוב אווירה של קהילת רווקים "ביצתית"

    ההימנעות מלקבל אותם היא טעות מדרגה ראשונה ולא ברור לי מדוע יש מקומות שפועלים כך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: