כשהדמיון הופך לאישה אמיתית | בכל סרלואי

 

חבורת גברים משכילים אך תמימים כבחורי ישיבה מתחרים על לִבה של נערה דמיונית, עד שיפגשו בזו הממשית. סיפור שאוהב את גיבורותיו לא פחות מאת גיבוריו

34

 

 

קתלין

כריסטופר מורלי

מאנגלית: יהונתן דיין

תשע נשמות, 2016, 115 עמ'

 

 

 

"עושה רושם שזה מכתב שכתבה נערה אחת לבחור באוניברסיטה. כשמצאתי אותו שם, שכוח וחשוף, לא יכולתי לעמוד בפיתוי וקראתי אותו. זה מכתב מקסים, לא אישי במיוחד, אבל עתיר ביישנות וצניעות בתולית מעוררת תיאבון. ואז עלה במוחי רעיון כביר. למה לא לקחת את האנשים שהוזכרו במכתב ולהשתמש בהם בתור דמויות לסיפור שלנו? אנחנו יודעים שהם אנשים אמיתיים; אנחנו יודעים את השמות הפרטיים שלהם; זה כל מה שאנחנו יודעים עליהם. השאר נתון לכושר ההמצאה של העקרבים".

הם – העקרבים, חבורת סטודנטים לספרות באוקספורד, אנשי העולם הגדול בעיני עצמם הנפגשים אחת לשבוע לקריאת מסות ושירה; היא – קתלין, נערה צעירה וחמודה הכותבת מכתב מלא חיים וחיבה לג'ו, שבו היא מזכירה את משפחתה וחייה; והמכתב –  שנמצא באקראי על ידי אחד מהעקרבים, שכוח על מדף בחנות ספרים. המכתב הזה הוא ראשיתו של סיפור שמתקיים בראש ובראשונה בראשיהם של העקרבים: הם ממציאים סיפור על קתלין וחייה שמופיעות בו אך ורק הדמויות המוזכרות במכתב. למעשה הם בונים עולם בדיוני שלם המבוסס על מילותיה של נערה אמיתית אחת שאותה הם אינם מכירים, והם מתאהבים בה – כולם.

%d7%91%d7%9b%d7%9c

מוזה מן החלומות

יהודה עמיחי כתב פעם: "אֲנִי מַכִּיר אִישׁ שֶׁעָשָׂה לעַצְמוֹ אִשָּׁה אִידֵיאָלִית מִתְּשׁוּקוֹתָיו". אותו גבר הרכיב לעצמו את איבריה של אישה מושלמת לפי המראות שסביבו: "אֶת הַשֵּׂעָר לָקַח מֵאִשָּׁה שֶׁעָבְרָה בְּחַלּוֹן אוֹטוֹבּוּס/ אֶת הַמֵּצַח מִדּוֹדָנִית שֶׁמֵּתָה בִּצְעִירוּתָהּ" וכן הלאה. התאהבות היא השלכת החלום הדמיוני על בן המין השני, שתכליתו היא הגנה מפני חוסר הניסיון והתמימות של האוהב והמעריץ.

העקרבים לוקים אף הם במחלה המצערת הזו, ובוראים לעצמם את קתלין המושלמת, שאישיותה המתוקה והקסומה קונה את לִבם ומוחם מרגע לרגע. כאותם משוררים מימי הביניים שהקדישו את כל שירתם לגבירה רבת חן שלא פגשו מעולם, וכפיגמליון שפיסל לו את גלתיאה, האישה המושלמת, והתאהב בה, היא נעשית להם אידיאל שבעקבותיו מוכנים העקרבים לצאת למסע אחר המושא והמוזה של חלומותיהם.

כתובתה של קתלין ידועה להם מהמעטפה, ולאחר כמה שבועות של כתיבת מכתבים מאת דמויות שאינן קיימות ותולדות חיים בדיוניים של הנערה שאיש לא פגש, הם מקדישים את ימי החופשה שלהם למשימה תחרותית תמימה ופשוטה: על חברי הקבוצה לאתר את הנערה האמיתית וליצור עמה קשר, והמנצח הוא זה שיזכה להזמין וללוות אותה לתצוגת התכלית של הגבריות הבריטית: שַׁיִט בסירה על נהר באוקספורד.

כל אותם חוקרי ספרות לעתיד מטילים עצמם ברצון לרומנסה המתפתחת במהירות לקומדיה. התוצאה, הכוללת תככים מתככים שונים, נערת מטבח מוזרה, שוטר וטכנאי גז ערמומי, אב חוקר תרבויות קדומות וחבורת צעירים המונעים בכוח העז מכול – אהבה –  מצחיקה עד דמעות.

מסרבת לכיבוש

אם הרישום הוא אמנות הצמצום, מורלי הוא רב אמן: בכמה קווים בודדים הוא מצליח לשרטט דמויות מלאות ועשירות. מקנת פורבס המוצא את המכתב ומתחיל בהרפתקה ועד למשרת הקולג' הטרחן ושמונת חברי העקרבים, הבריטיים כשקיות תה. מעל כולם בולטת דמותו של ג'וני, האמריקאי היחיד בחבורה, שכמו מחבר הספר זכה במלגת רודז ומקדים בחשיבתו את חבריו ליבשת הישנה, כפי שהמערב מקדים את השמש השוקעת.

בחריפות מחשבה שהתמימות זועקת ממנה מחפשות הדמויות את שאהבה נפשם, ולקורא לא ניתן אלא להתפעל מהיכולת המופלאה של הסופר בעיצוב דמויות על רקע זעיר. בעולמו הספרותי של מורלי, שהקורא הישראלי התוודע לו זה מכבר בזכות היצירה המקסימה "פרנסוס על גלגלים", חיות דמויות אנושיות מאוד, שעל אף פגמיהן והמשגים שלהן איננו יכולים שלא לאהוב אותן.
לא פחות משאוהב מורלי את הגיבורים שלו, הוא אוהב את הגיבורות שלו. אולי בלא שנתכוון לכך כתב כריסטופר מורלי נובלה פמיניסטית מאוד. אותה חבורת עקרבים, התופסים עצמם כגברים משכילים ומתוחכמים, בורים ותמים כבחורי ישיבה בכל הקשור לבנות המין השני והליכותיו, ונאלצים ללמוד שיעור או שניים על ההפרש בין אישה דמיונית לזו האמיתית בעת המפגש שלהם עם קתלין.

מורלי כתב נובלת חניכה רומנטית: חבורת נערים הנעשים לגברים דרך המאמץ שלהם לזכות בלִבה של אישה, אלא שאישה זו מסרבת להיות כיבוש שדגל לבן מונף עליו. קתלין הנערה עולה בהרבה על הציפיות, באופן שיש בו מן האכזבה – נראה שהסיפור יכול היה להיות משעשע אף יותר לו הייתה מתגלה כאישה בגיל העמידה או טבחית.

שיעור במציאות

כריסטופר מורלי, מן הסופרים שבורכו בכישרון שאינו פחות מהיקף הכתיבה שלהם, הוא מהסופרים הבודדים שבאמת אהבו נשים. במסתה "חדר משלך" תוהה וירג'יניה וולף על הפער בין דמויותיהן הכבירות של נשים אשר "דלקו כאבוקות" בדרמה היוונית לבין חייהן בפועל, שהיו קרובים במעמדם החוקי לרכוש חומרי או עבד. ההפרש בין אישה שבחיי הממש "אך בדוחק ידעה קרוא וכתוב והייתה קניינו של בעלה" לדמותה המרשימה והגדולה בטרגדיה מוקצן לשיא  בתיאור של דמותה כ"תולעת אשר לה כנפיים ככנפי נשר; תמצית החיים והיופי המקצצת שומן קשה במטבח".

את הפער הזה, שבין תפיסת המשוררים להיסטוריונים, היא מתרצת בכך שהספרות מתארת את האישה כמושא ולא כנושא: הגברים הכותבים עליה מפארים אותה כחלק מעולמם הכביר, כדמות שתפקידה לשקף את דמותם – קטנה או גדולה מהם, ולא מתוך התבוננות בה עצמה; מקומה האמיתי בין דפי ההיסטוריה היה צנוע, לא נוח ברובו, והתרכז ברובו במרחב שבין המטבח לחדר הילדים.

ה"עקרבים" אינם מכירים ממש נשים, שכן האוניברסיטאות באנגליה נעלו היטב את שעריהן בפניהן. רק בסוף המאה התשע–עשרה נפתחו השערים קמעא קמעא על ידי הקמת קולג'ים נפרדים לנשים, אשר שימרו את ההפרדה בין המינים כדי לא לפגוע בתומתן של נשים שעה שהן עוברות בשערי האקדמיה. ב–1920, שנת פרסום הנובלה, לנשים באנגליה כקתלין –  שהן רווקות, אינן בעלות רכוש ומתחת לגיל שלושים –  אין אפילו זכות בחירה.

מורלי מציב את העקרבים שלו מבחינה פסיכולוגית בשלב שבין אהבת האם והאחות לאהבת אישה, והמרדף אחרי קתלין מאפשר לגלי הדמיון שלהם להתנפץ על חופי המציאות של אישה ממשית, אך עמוק מכך – הוא מציב את דמותה הספרותית והאנושית של קתלין רגע לפני שהפמיניזם יאפשר לצייר נשים בשר ודם. מורלי, שעיצב את דמותה החביבה והפמיניסטית של הלן ב"פרנסוס על גלגלים", אהב את הגיבורות שלו כיוון שהכיר וכיבד אותן לא פחות מאשר את הגיבורים שלו; לקתלין הממשית עוד אין אולי זכות בחירה, אך היא בהחלט בוחרת מה ברצונה לעשות. הסופר מלמד את גיבוריו שיעור במפגש עם אישה אמיתית, שההיכרות איתה היא בסופו של דבר חוויה אנושית מלאת חום והומור, והתוצאה – מעבר להיותה מענגת ספרותית – מאפשרת קריאה רצינית יותר של ספר שבו האישה הדמיונית היא הכוח המניע, אך האישה הממשית חזקה הרבה יותר.

טעות תהיה לתפוס את הספר רק כקומדיה של טעויות וכרצף כמעט פיקרסקי של מעשי משובה של חבורת נערים צעירים. החבורה, שעליה כתב כריסטופר מורלי את סיפורו הקטן והשנון, מגלה כי המושא הרומנטי הוא לא רק כוח מניע לעלילה בסיפורי האבירים של ימי הביניים אלא חי הנושא את עצמו. במונחים של ספרות אירופאית אפשר לומר כי רומן האבירים והטרובדורים הגיע לבסוף לבגרות: דון קיחוטה פגש באמת את דולצינאה שלו, וגילה שהיא נפלאה ומסעירה יותר מכל אישה שדמיין.

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' אלול תשע"ו, 23.9.2016

 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בספטמבר 2016, ב-גיליון כי תבוא תשע"ו - 998, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. בתור עקרב מובהק – קתלין היא האישה הקטלנית בעבורי.
    בכל, נשמח שתצטרפי לבוקלאב שלנו.
    ישראי 0544678152

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: