יד זרה נגעה בנו | רבקה שאול בן צבי

נשים כותבות בראשית היצירה העברית המודרנית נאלצו להסוות את מחאתן הפמיניסטית בכתיבה חתרנית. דמויותיהן ויצירותיהן של שלוש סופרות עבריות נחקרות בספר חדש

33

 

תלושות ומורדות

סיפורת נשים בספרות התחייה העברית

הילה–שלומית קינל–לימוני

רסלינג, 2016, 213 עמ'

 

 

מעבר לסיפורים האישיים של שלוש הסופרות המופיעות ב"תלושות ומורדות", מצויה לתחושתי איזו "אידאה אפלטונית" של דמות האישה היוצרת כמי שנאבקת קשות על כתיבתה ואף נאלצת לגבות מחירים כבדים מתחומים אחרים בחייה. שלוש הסופרות הן חוה שפירא, דבורה בארון ואלישבע ז'ירקובה–ביחובסקי שמופיעה בשמה הפרטי בלבד. שלושתן הראשונות שכתבו סיפורת עברית, והראשונה בהן חוה שפירא (1878– 1943), שהייתה ידועה בזמנה, אך לא השאירה חותם בהיסטוריוגרפיה של הסיפורת. אלישבע (1888–1949) התפרסמה בעיקר כנוכרייה הכותבת עברית, על אף שהייתה משוררת וסופרת רצינית ואיכותית, ורק בשנות התשעים החל מחקר רציני ביצירותיה. דבורה בארון (1887–1956) הוכרה כסופרת מעולה בראשית יצירתה, אבל במחיר התכחשות לחלק מיצירתה, כפי שטוענת הביקורת המגדרית. כל זה והרבה דברים נוספים מתוארים על ידי המחברת במחקרה עטור השבחים.

%d7%a8%d7%91%d7%a7%d7%94-3

חוה שפירא. צילום באדיבות ארכיון 'גנזים'

%d7%a8%d7%91%d7%a7%d7%94-2

דבורה בארון. צילום באדיבות ארכיון 'גנזים'

%d7%a8%d7%91%d7%a7%d7%94-1

אלישבע. צילום באדיבות ארכיון 'גנזים'

ילדות, תלישות, רווקות

שתי שיטות דיון עומדות ביסוד הספר: האחת היא היסטוריוגרפיה והשנייה "גינקוקריטיקס" (גינקה – אישה ביוונית) המתייחסת לייחודיות הכתיבה הנשית מהיבטים רבים. אביא דוגמה מהספר הקשורה למושג זה: סיפור חניכה נחשב לסוגה פופולרית החל מסוף המאה השמונה–עשרה, אבל סוגה זאת עשויה לבטא עולם גברי בלבד. שכן גברים למדו, נדדו, נלחמו וחוו את העולם באופן שרק גברים יכלו להרשות לעצמם. והיכן הנשים בתמונה? בסוגה דומה אך שונה, שמתאימה יותר לחוויה הנשית, ומתבטאת בחלק מהסיפורים המועלים לדיון.

שלוש תמות מרכזיות מזוהות אצל שפירא, בארון ואלישבע: ילדות, תלישות, רווקות. דמויות של ילדות מופיעות אצל שלוש היוצרות, גם במסגרת סיפורי נעורים, ובעיקר כדרך להסוואת המחאה הנשית. כמו כן מופיעות בסיפורים נשים תלושות לרוב, ביניהן רווקות, שמגלמות את המחאה ואת השוני מהסדר הקיים, אך גם את המחיר הנפשי, האומללות והאמביוולנטיות. כמובן שאצל כל סופרת צביון אחר לתמות הללו ושוני במשקלן.

לאורך הדיון מתנהל דיאלוג עם השיח הגברי. גם דיאלוג של החוקרת עם סיפורת התקופה, במטרה לזהות את הנרטיב האלטרנטיבי הנשי; וגם דיאלוג של הסופרות עצמן עם גישות ספרותיות רווחות בעיצוב דמות האישה. כך למשל מוטיב התלישות, שהושפע מזרמי התקופה, לובש פנים שונות: אצל הסופרים הגברים התלישות קשורה לעקירה מהעולם הדתי, ואילו הסופרות מבטאות תלישות הכרוכה במעמדן כנשים שמרדו במוסכמות וכוננו אורח חיים מיוחד. דיאלוג מתנהל גם בסיפורים עצמם, בין גישות גבריות בעיצוב דמות האישה, שמופיעות אצל סופרים רבים וביניהם שופמן, גנסין, ברנר ואחרים, לבין האופן הפנימי שבו רואה האישה את עצמה. וגם על כך דברים מעניינים בפי החוקרת.

הסופרות הנדונות לא יכלו להרשות לעצמן להביע מחאות מוקצנות שהיו מסכנות את קבלתן כסופרות. מכאן התופעה של "כפל קול": הסכמה כביכול עם המוסכמות, וחתירה תחתיהן. קשה לדמיין היום, נוכח פריחת הסיפורת הנשית ופריצת המוסכמות של תקופתנו, שפעם החיזיון של אישה כותבת היה מיוחד במינו, ואישה נאלצה להתאים את כתיבתה למקובל. קשה גם לקבל שהשכלה נחשבה לבלתי נשית ולמדנות התחברה לחוסר טיפוח. הניגוד בין החיים והספר, שהיה מוטיב בולט בתקופת התחייה והשפיע גם על ספרות הנשים, אף הוא נראה כקוטביות שאבד עליה הכלח.

גברים מתארים נשים

לחוה שפירא היה מזל גדול, לפחות בנעוריה: משפחתה הייתה אמידה ואמה קראה ספרים ועודדה את בתה לרכוש השכלה תורנית וכללית. סופרים מבאי ביתה סייעו לנערה המוכשרת לחדור לחוג סופרים שהיה נעול בפני נשים אחרות. למרות העולם הפתוח יחסית שבו חיה, נאלצה להינשא בגיל שבע עשרה, והביאה לעולם תינוק בהיותה בת שמונה עשרה. הנישואין לא היו מאושרים והסתיימו בגט ובוויתור על הילד. מכאן ואילך ניתן להבחין באומללות הולכת וגוברת שכרוכה בעזיבת מאהב, בנישואין שניים שנכשלו ובצרות אחרות. חייה הקשים של חוה שפירא באים לידי ביטוי בסיפוריה, וכך גם חייה של אלישבע. התרשמתי שאצל דבורה בארון הקשר בין הסיפורים והחיים הוא עקיף יותר ופחות אישי.

ראוי לציין שחוה שפירא הקדימה את זמנה מבחינת הדיון המגדרי בעיצוב דמות האישה בספרות. עשרות שנים לפני המחקר הגינקוקריטי היא כתבה על העיוות שבהתייחסות הסופרים הגברים אל האישה בבואם לתאר אותה: "יד זרה נגעה בנו" (עמ' 50). כן, הנפש מתמלאת לעתים סלידה מתיאורי נשים בסיפורת, אבל האם הדבר נכון תמיד? האם אפי בריסט, נטשה רוסטובה, מאדאם בובארי, בלומה נאכט ותהילה עוצבו באמצעות "יד זרה"? לטעמי, גדולי הסופרים היטיבו לתאר נשים באופן פנימי.

תמונות אחדות של חוה שפירא המופיעות בספר מרשימות בשוני שעולה מהן: תמונת נעורים בשיער שופע ורך המכסה את גופה כמעט עד ברכיה ומשווה לה מראה של פֵיה יפהפייה. אבל במבטה אין חיוך. אחריה תמונת אישה צעירה יפה ורצינית ושתי תמונות בגיל מבוגר יותר שכמו ממחישות את מהלך החיים העגום.

שונה ממנה דבורה בארון, גם בדרגת כתיבתה וגם בהיותה סופרת מקובלת ונערצת שיצירותיה נחקרו לרוב, והן מככבות כבר עשרות שנים בתוכנית הלימודים. קינל–לימוני דנה בסופרת מבחינת הפן המגדרי, ומתמקדת בניתוח "גניזה", אך גם ביצירות בלתי ידועות ששייכות לתקופה מוקדמת ביצירתה. לדבורה בארון, מסתבר, היו לפחות שני מודלים להתייחסות ושניהם השפיעו על יצירתה: מודל נשי של האם ומודל תורני של האב וגם מודל משכילי של האח. דבורה בארון הייתה אישה חכמה, יפה, מוזרה בהסתגרותה הממושכת. דמותה עוררה את דמיונה של הסופרת עמיה ליבליך שכתבה על אודותיה רומן בדיוני למחצה בשם "רקמות" שזכה להצלחה רבה. בארון הייתה סופרת גדולה שכתבה סיפורי מופת כ"פראדל", "משפחה" ו"שברירים", סופרת אוניברסלית שלא נפלה מסופרים גדולים כיעקב שטיינברג, אורי ניסן גנסין וגרשון שופמן בני תקופתה.

מרד נשי מוצפן

קינל–לימוני מעלה את דמותה של בארון כסופרת שהתכחשה לחלק מיצירותיה, ומנתחת להפליא סיפורים שיש בהם ביטוי למחאה נשית. היא מציינת שהמחקר בעבר התייחס לסיפורים מהתקופה השנייה של יצירתה, ורק בעקבות גילויים חדשים של נורית גוברין החל המחקר לנטות לכיוונים פחות ידועים בחייה וביצירתה. מסתבר שבראשית יצירתה נטתה בארון לכיוון המחאה הפמיניסטית הרדיקלית, ורק בהמשכה גיבשה את הסגנון העדין והמאופק הידוע לנו מיצירותיה הגדולות ושאליו התייחסו החוקרים הראשונים.

לגבי הדמויות התלושות של דבורה בארון, מציינת קינל–לימוני את השפעתם של זרמים רדיקליים ברוסיה, וכן את תרומת החוויות האישיות של הסופרת, שעבדה בנעוריה כמורה פרטית בבתי עשירים, ופיתחה מודעות לפערים חברתיים ולניצול. לכן התלישות המתוארת ביצירותיה קשורה תכופות למצבים ולנסיבות.

ונחתום באלישבע, שהיה לה בעל מסור שייסד עבורה הוצאת ספרים, ופטירתו גרמה לה להידרדרות כלכלית איומה. היא מצטיירת כדמות הטרגית ביותר והתלושה ביותר. בימינו היינו מכנים אותה "דמות היברידית" בהיותה בת לאם בריטית ולאב רוסי, וכן גויה בארץ ישראל שכותבת בשפה העברית. אלישבע כתבה את הרומן העברי הראשון שנכתב על ידי אישה, רומן מצוין בשם "סמטאות". ובנוסף לכך פרסמה שירים, תרגומים, מסה, רשימות וחמישה סיפורים קצרים. גם אצלה קיימת מחאה נשית מוצפנת, והיא אף משתמשת ביסודות רומנטיים ודקדנטיים על מנת להביע את מצב האישה.

"תלושות ומורדות" מפליא לשרטט את המרד הנשי המוצפן ואת עוצמת המחאה של שלוש סופרות שונות שמתארות את עולם האישה מבפנים. עושרו של המחקר במיקודו הכפול – ההיסטוריוגרפי והמגדרי, ובראיית התופעות הנחקרות על רקע תרבותי רחב. ספר עשיר ומעניין שמקנה מידע רב על הסופרות המייסדות של הספרות העברית.

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' אלול תשע"ו, 23.9.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בספטמבר 2016, ב-גיליון כי תבוא תשע"ו - 998, עיון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. קראתי בעניין רב את ביקורתה של רבקה שאול בן-צבי על ספרה של שלומית-הילה קינל-לימוני ״תלושות ומורדות״. ברצוני לתקן פרט אחד לקראת סיומה של הכתבה. הרומן ״סמטאות״ של אלישבע לא היה הרומן העברי הראשון אלא השני שנכתב בידי אשה. הרומן הראשון היה ״אהבת ישרים או המשפחות המורדפות״ של שרה פייגה מיינקין שהופיע בוילנה ב-1881. הרומן מופיע במלואו באנתולוגיה ״קול עלמה עברייה: כתבי נשים משכילות במאה ה-19״ בעריכתם של טובה כהן ושמואל פיינר (2006).
    בכבוד רב,
    מיכל פרם כהן
    אוניברסיטת בר-אילן

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: