גזירות המן הרוסי | יואל רפל

כשישים אלף צעירים יהודים גויסו במאה ה–19 לשירות צבאי ממושך בתנאים פיסיים ונפשיים קשים ביותר, אך כמעט ולא נרשמה המרת דת מצידם. מסע עכשווי בעקבות הקנטוניסטים

לפני יותר מחמישים שנה פנו מאיר רוזן ואפרים טרי, אנשי לשכת הקשר הישראלית, המוכרת היום בשם ארגון "נתיב", לאלי ויזל, בהצעה לצאת לסיור עיתונאי ברוסיה הסגורה והמסוגרת ולבקר אצל היהודים לקראת חגי תשרי של שנת תשכ"ו (1965). רשמיו מאותו ביקור חשפו בפעם הראשונה בפני הקהל הישראלי את האמת על מצבם של יהודי רוסיה והם התפרסמו בסדרת מאמרים בעיתון "ידיעות אחרונות".

המראות שראה ודברים ששמע באותו ביקור ראשון, ואשר פורסמו גם בחשובים שבעיתוני העולם, הטרידו את מנוחתו של ויזל במשך שנה שלמה ולקראת חגי תשרי של שנת תשכ"ז הוא החליט לבקר פעם נוספת ברוסיה, הפעם רק במוסקבה. שוב ראה כיצד אלפי יהודים מתכנסים בצפיפות ודוחק לתפילות בבית כנסת שיש בו כ–500 מקומות ישיבה בלבד. הוא נדהם והופתע מול המראה המופלא של עשרות אלפי צעירים יהודים הסוגרים בשמחת תורה את הרחוב שבו ניצב בית הכנסת, רחוב ארכיפובה, ומקיימים "הקפות" עם ספרי התורה במשך שעות ארוכות. כאשר מכבה מי שמכבה את האור, הם תופסים גזרי עיתונים והופכים אותם לנרות שיאירו את הלילה עד ששוב יודלקו מנורות החשמל.

מרגע שהמריא משדה התעופה של מוסקבה החליט אלי ויזל כי בצד מאבקו לזיכרון השואה יקדיש את חייו למאבק על חירותם של "יהודי הדממה", כפי שכינה אותם. במשך עשרים וחמש שנים (1965–1990) נאבק אלי ויזל למען אותם מיליוני יהודים שהרוסים ניסו לכתוש ולמחוק את זהותם הלאומית והדתית. שוחחתי איתו על הנושא פעמים רבות והוא תמיד הדגיש ש"לא היה יום בחיי באותן שנים  שלא הקדשתי בו לפחות שעה אחת למען מאבקם של יהודי רוסיה".

כאשר שאלתי אותו מה דחף אותו בעוצמות כל כך גדולות להילחם למען היהודים האלה השיב: "הגרמנים ביקשו והשמידו פיזית מיליוני יהודים. הרוסים רצו להשמיד את רוחם וזהותם של שלושה מיליון יהודים גם מבלי להרוג אותם. את הגרמנים לא הצלחנו לעצור אך את הרוסים היינו חייבים לעצור למען עתידו של העם היהודי".

%d7%a8%d7%a4%d7%9c-2

בית ספר לילדי הקנטוניסטים

גיוס לצורך התנצרות

זמן קצר לאחר פטירתו של ויזל הוזמנתי על ידי ארגון "לימוד FSU" להכין תערוכה על "מורשת אלי ויזל", שנפתחה תחילה במרכז התרבות הישראלי במוסקבה וממנו הועברה לעיר קאזאן, בירת טאטרסטן, הבירה השלישית הרשמית של רוסיה. סיור הבוקר בעיר השוכנת 700 ק"מ ממזרח למוסקבה נפתח בקרמלין 
(מבצר העיר), שבו מבנים מרהיבים של מסגדים וכנסיות, כראוי לעיר שבה מיליון וחצי תושבים, והמתגאה בחיים משותפים של נוצרים ומוסלמים ומיעוט יהודי.

במרכז חצר הקרמלין, שבה ארמון הנשיאות, ניצב בניין ארוך בן ארבע קומות הנראה כבניין משרדים שכל חלונותיו סגורים. המדריכה המקומית טורחת להבהיר כי הבניין הנקי והמסויד בלבן בהיר והבוהק מקרני השמש שימש בימי הצאר ניקולאי הראשון כבית הספר של הקנטוניסטים. דברי ההסבר הניתנים כבדרך אגב מדליקים נורת התעניינות. בתשובה לשאלה היא מבהירה באופן נמרץ: "כן, זהו בית הספר לילדים יהודים שנחטפו לשירות בצבא הצאר". וכיצד יודעים שדווקא קנטוניסטים יהודים היו בבניין הזה ולא בני דתות או לאומים אחרים? על כך היא משיבה: "כאשר גירדו את הסיד מקירות הבניין לקראת סיוד מחודש נחשפו כתובות של מילים עבריות שנכתבו בצבע שחור–פחם ואשר לא נמחקו". מי היו הקנטוניסטים ומדוע הגיעו דווקא לקאזאן המרוחקת?

בשנת 1827, ימי שלטונו של הקיסר ניקולאי הראשון, נקבע ברוסיה חוק גיוס ("רֶקְרוּצ'ינה") ברוטלי ומפלה, ובו הושוו היהודים מבחינת חובת גיוסם למעמדות האוכלוסייה הנוצרית–אורתודוקסית ובני דתות נוספות: הלותרנים, המוסלמים והנצרות הקתולית. המכסה שהוטלה עליהם הייתה ארבעה אנשים על כל אלף יהודים. חוקרים רבים גורסים כי מטרתו של הצאר הייתה לנצר את היהודים בדרך הזו. חיזוק להשקפה זו ניתן למצוא בזיכרונותיו של יחזקאל קוטיק "מה שראיתי" (מהדורת דוד אסף), המעיד: "בדיוק כשמלאו לי שמונה נתפרסם הצו הנודע, שהתיר לגייס נערים בני שמונה לצבא, כדי שניתן יהיה להטבילם לנצרות".

במחקר שפרסם בשנים האחרונות פרופ' יוחנן פטרובסקי–שטרן הוא כותב: "היסטוריונים יהודים בני ימינו חולקים בצדק על הדעה הרווחת (של אטינגר. י"ר) ולפיה ניקולאי הראשון בעל הנטייה האנטישמית, 'המן הרוסי' הזה, החליט לגזול מן היהודים את ילדיהם על מנת לנצרם בצבא". חרף הסתייגותו מהדעה הרווחת מציין פטרובסקי כי מספר היהודים המתנצרים היה גבוה מ–33% (תולדות יהודי רוסיה, כרך ב', עמ' 50–53).

במשך שלושים שנה,  בין 1827 ו–1857, גויסו כשישים אלף צעירים יהודים לשירות של עשרים וחמש שנים בתנאים פיסיים ונפשיים קשים ביותר, הרחק מחיי קהילתם ומחיים יהודיים בכלל. כמה מבין המגויסים היהודים אכן המירו את דתם? קוטיק כותב: "אחוז אחד מבין כל הנערים התנצר וגם זה רק בקושי" (עמ' 213). בהערותיו לטקסט של קוטיק מציין המהדיר דוד אסף כי "אין  נתונים בדוקים על שיעור המתנצרים אך בניגוד לדברי קוטיק נראה שמספרם היה רב ורק מעטים יחסית שרדו בתלאות הצבא ונותרו ביהדותם".

%d7%a8%d7%a4%d7%9c-1

חוטפי הילדים

נוסף על מכסת המתגייסים שכל קהילה נאלצה לספק, גויסו בכוח גם נערים צעירים שהתפרסמו בכינוי "קנטוניסטים". אותם נערים נלקחו לשירות קדם–צבאי במחנות צבא ("קנטונים") ששימשו במקורם בתי ספר לילדיהם של החיילים. הילדים שגויסו חיו בתנאים קשים ותחת משמעת קפדנית ואחר כך חוילו לשירות צבאי מלא של עשרים וחמש שנים. אמנם על פי החוק אסור היה לגייס נערים מתחת לגיל 12 לצבא אך בפועל נחטפו גם בני גיל נמוך יותר, תוך שיתוף  פעולה בין השלטונות לבין פרנסי הקהילות היהודיות שנדרשו למלא את מכסות הגיוס שהוטלו עליהן.

קוטיק מספר בזיכרונותיו כיצד אנשי הקהילה עצמה מילאו, לעתים בתאווה גדולה למדי, אחר דרישות השלטון הצארי. על המצב בעיירה שבה חי הוא מספר: "בקאמניץ היו אז שלושה חטפנים. אחד מהם, אהרן–לייבלה, היה ממש אכזר כרוצח. בלבו לא היה אף שמץ של רחמנות. יחד איתו היו עוד שניים – חצקל ומושקה. תפקידם היה לחטוף ילדים בני שמונה ולגייסם לצבא". מה עושה צבא עם ילד בן שמונה? שולח אותו לפנימייה צבאית שבה באווירה קשוחה וקפדנית מכשירים אותו במשך שנים רבות לשירות צבאי.

יותר מעשרים מוסדות לימוד לקנטוניסטים, לא רק יהודים, הוקמו באותם ימים, וזה של קאזאן הוא מהגדולים והנודעים שבהם. עדותו של קוטיק על שיטות העבודה של חוטפי הילדים מזכירות תיאורים מוכרים מהשנים 1939–1945. כך הוא כותב על הימים שבהם נחטפו צעירים יהודים מעיר אחת כדי למלא את מכסות הגיוס של קהילה יהודית בעיר אחרת:

המראות הללו היו קשים מנשוא, מבעיתים מכל המחזות שנראו בקרב היהודים. החטפנים הגיעו לעיר בלי שאיש ידע על כך. הם התייצבו במשטרה עם אישורים מהשלטון המציינים שהם הם החטפנים. המשטרה העמידה לרשותם חיילים ככל שנדרש ובחצות הליל הם היו מקישים על הדלת. אם הדלת לא נפתחה מיד הם היו מנפצים אותה ואת מנעוליה באמצעות כלים מיוחדים שהביאו עמם. הם נכנסו במהירות, גררו באכזריות גדולה את האיש הצעיר, ועזבו (עמ' 217).

השפעת המעשים האלה על המשפחות הייתה קשה: "אמהותיהם של החטופים מתו לרוב משברון לב, והאבות והנשים נותרו בעלי מום לאחר המאבק בחטפנים. הבכי והיללות של המשפחות הללו עלה עד לב השמים" (עמ' 218). בתיעוד ההיסטורי מסופר על מקרים רבים שבהם הורים לנערים צעירים היו כל כך נואשים עד שכרתו את האצבע המורה של בניהם (שעמה היו אמורים לירות ברובה) בסכין קצבים, כשאחרים ניסו למלט את צאצאיהם באמצעות שוחד.

טראומה קהילתית

בצד המחקר הענף על "הקנטוניסטים" נאספו עדויות רבות. כל עדות חשובה הן מבחינת מקומות המוצא והן מבחינת הסיפור האישי. בספרו "הקנטוניסטים" ליקט יוסף מנדלביץ' עשרות עדויות וביניהן של חיים מרימזון מהעיר וילקובישקי במחוז סובלקי, ליטא. מרימזון נחטף לשירות הקנטוניסטים בשנת 1854, שנתיים לפני ביטול גיוס הקטינים לצבא הצאר, ושירת עשרים וחמש שנה.

יום הולדתי ה–11 חל בערב שבת. אבא החליט לקנות בשבילי עלייה לתורה למפטיר. אמא אפתה עוגת דבש "לקח" ואבי שלח אותי לחנות לקניית משקאות. רצתי לחנות בשמחה. תוך כדי הליכה לחנות פניתי לרחוב ורשבסקי. לקראתי נסעה כרכרה עם צמד סוסים. בעל העגלה היה גוי ליטאי ובכרכרה ישבו שני יהודים מבוגרים. אחד היהודים  שאל אותי: "איפה גר כאן בעל הפונדק?". אמרתי להם שזה בקצה הרחוב ואני הולך בדיוק לשם.

כיוון שהתיישבתי (על העגלה) הם אמרו לבעל העגלה כמה דברים בשפה הליטאית והוא הניף את השוט, והסוסים התחילו לדהור. כשהגענו לפונדק אמרתי להם לעצור, אך הם המשיכו לדהור עד שהגיעו לחורשה. השמש שקעה. האנשים ירדו מהכרכרה והתחילו להתפלל מנחה. פתאום תפסתי שאלו הם החוטפים, "חאפרס", שחוטפים אנשים לגיוס. התחלתי לבכות ולצעוק. ניסיתי להימלט, אך הגוי אחז אותי בכל הכוח עד שהם סיימו את התפילה. שוב עלו לכרכרה ומשכו אותי בכוח. הכרכרה נסעה ארוכות בדרך לא דרך עד שהגענו לבית בודד ודי מוזנח, שם מצאתי עוד ילדים בגילי, שהבנתי שהם גם חטופים. אחר כך החוטפים העבירו אותנו למקום הגיוס לצבא הצאר.

פרשת הקנטוניסטים היא עד היום בגדר טראומה לקהילה היהודית של רוסיה הגדולה. למאמץ השלטוני של אז להביא להמרת הדת בקרב יהודים היו גם הצלחות ויש בו דמיון למאמץ שעשה השלטון הקומוניסטי עד שנות התשעים של המאה הקודמת. יש לאור זאת משמעות רבה לפעילותו של ארגון "לימוד FSU" דווקא בעיר הזאת, פעילות המבקשת להחזיר את הצעירים היהודים אל מורשת העם היהודי ואל הקשר עם ארץ ישראל.

 

ד"ר יואל רפל הוא מחברם של ספרים רבים ביהדות ובהיסטוריה של ארץ ישראל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' אלול תשע"ו, 23.9.2016

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בספטמבר 2016, ב-גיליון כי תבוא תשע"ו - 998 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. פרשיה עצובה. משום מה, לא כתוב על שיתוף הפעולה בין הקהילה או ראשיה על ידי החטפנים והמדינה הרוסית.

  2. דווקא כן נכתב על כך במאמר תסתכל שוב

    פרשייה עצובה ועגומה במיוחד -אגב מלמדים עליה לבגרות בהיסטוריה בתיכונים

    יש לציין שרבנים וראשי הקהילות היהודיות באימפריה הרוסית עשו ככל יכולתם מאמצים לשמור על קשר עם הקנטוניסטים ולא לתת להם לשכוח את זהותם היהודית שניסו לגזול מהם

  3. "חוק גיוס ("רֶקְרוּצ'ינה") ברוטלי ומפלה, ובו הושוו היהודים מבחינת חובת גיוסם למעמדות האוכלוסייה הנוצרית–אורתודוקסית ובני דתות נוספות: הלותרנים, המוסלמים והנצרות הקתולית. "

    חוק "מפלה" בו "הושוו" היהודים לבעלי דתות אחרות?

    למיטב זכרוני החוק לא דרש גיוס של ילדים אלא הטיל מכסת מתגייסים קבועה, ואדרבה מבחינת הצבא הרוסי מסירתו של ילד היתה רק עול מיותר. הקהילות היהודיות, בהסכמה או הסכמה בשתיקה של מנהיגיהן, הן שהגיעו למסקנה שהרבה יותר קל ונוח יהיה לחטוף את ילדיהם של העניים ולמסרם לצאר מאשר לשכנע בוגרים להתגייס.

  4. מה שחשוב הוא שה"חאפרס" התפללו מינחה…

  5. עזי, אכן יש והיו אנשים מנוולים ורקובים שבמצוות של בין אדם לחברו הם בבור תחתית אך במצוות של בין אדם למקום הם מנסים להיות מהדרין שבמהדרין

    ידועים במיוחד היו הסרסורים היהודים מארגנטינה אנשי "צבי מגדל" – החלאות הללו שניצלו נשים יהודיות שפותו על ידיהם להגיע ממזרח אירופה לארגנטינה נודו ע"י הקהילה היהודית והקימו בית כנסת משלהם!

    מעניין עד כמה נפתחו שערי שמיים מבית הכנסת של הקהילה המפוקפקת הזו – אצלם זה לא היה "להתפלל עם העבריינים" אלא כולם היו העבריינים והעיקר היה חשוב להם להתפלל

    והוא רחום יכפר עוון ……

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: