איך נשמור על הגן הקטן? | שלום רוזנברג

האהבה והיראה מאפיינות דרכים דתיות מנוגדות, אך התכלית במזיגה בין השתיים. זוגיות נדרשת בדיוק לאותו איזון

פרשת התוכחה בפרשתנו מתארת פשעים גדולים ועונשים נוראים, חורבן וגלות. אך בתוך הטקסט האיום מסתתר תת–טקסט מפתיע (כח, מז–מח):

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ–לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב  כֹּל, וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ… בְּרָעָב וּבְצָמָא… וּבְחֹסֶר כֹּל.

יען כי לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ–לֹהֶיךָ בזמנים של שִׂמְחָה וּטוּב לֵבָב; השלווה, השפע והחירות לא הספיקו לך – ביקשת גם הפקרות וחופש שלוח רסן. מתוך כך, ימי ה"טוּב לֵבָב", הנחת, הפכו לימי עוני וסבל. עד כאן פשט הכתוב.

אך החכמים שמעו בפסוקים אלה מסר נוסף, הפונה גם למשתדלים להיות נאמנים ליהדות: לא מספיק לצאת ידי חובה במעשים. הקב"ה מצפה מאיתנו לעבוד אותו בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב! לא כאנוסים אלא כאוהבים. ככל אוהב, מבקש הקב"ה את הלב: "רחמנא לבא בעי", או כדברי החכם במשלי (כג, כו): "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי".

בעימות עם היהדות, ראתה הנצרות את עצמה כמרד הרוח נגד החוק, כמהפכת הלב נגד המעשים והמצוות, כניצחון האהבה על היראה. טענתם זו מתקשרת אצלי לדבריו החכמים של רבי נתן הבבלי (על שמו נקראת מסכת "אבות דרבי נתן") שעליהם שמעתי בפעם הראשונה מפרופ' שושני:

כתוב אחד אומר וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ–לֹהֶיךָ וכתוב אחד אומר אֶת ה' אֱ–לֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד. עשה מאהבה ועשה מיראה. עשה מאהבה! שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עשה מיראה! שאם באת לבעוט אין ירא בועט (ירושלמי, סוטה כה ע"א).

זה זמן רב שאינני רואה סרטים, אך מזיכרוני רוצה אני לדלות שתי דוגמאות המאיירות את דברי רבי נתן. זוכר אני שני סרטים המלמדים משהו על שתי תרבויות. מצד אחד סרטים איטלקיים, שבהם הדת ונציגה – הכומר הקתולי, תופסים את הכול בצורה קלה והומוריסטית. מצד שני אני זוכר סרט שוודי, ובו הדת נתפסת ברצינות עילאית, כאילו מעטה של עצבות מכסה עליה ועל נציגה הלותרני. שתי הגישות, אהבה ויראה, מאפיינות דרכים דתיות מנוגדות. ואנו, בני ישראל, מחויבים להגיע למזיגה בין השנים. ה"תפארת" בלשון הקבלה, שהיא מזיגת ספירת ה"חסד" עם ה"גבורה". ואגב, הדבר נכון גם בזוגיות: כדי שזוג יחזיק מעמד זקוק הוא ליראה כדי להימנע מן הבעיטה – הרס הנאמנות; ומצד שני נדרשת שמירה על האהבה, שחסרונה הורס את משמעות החיים.

שירת הלויים

אך נחזור לפסוק שבו פתחנו. ניסינו לחשוף את משמעות הפסוק המסתתר בתוכחה: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ–לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב". והנה, כאילו כדי לסתור את דברינו, הופך הבבלי את הפסוק למקור של ציווי חדש (ערכין יא, א): "רב מתנה אמר… איזו היא עבודה שבְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב? הוי אומר זה שירה". בהתאם לכך, משמעות הפסוק תהיה: נאמנים הייתם, אך חסרה הייתה לכם המוסיקה! הסוגיה התלמודית מפתיעה ומקשה: קיימות הלוא אפשריות אחרות? אולי מדובר בדברי תורה, שעליה נאמר (תהילים יט, ט) פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב? הרי, כידוע, מסוגל לימוד התורה להשכיח מהאדם את סבלותיו ולהביא לנפשו שמחה רבה. הלוא בגין כך אסור הלימוד בימי אבלות. אולם הגמרא דוחה פירוש זה. מדובר דווקא בשירה: התורה נקראת מְשַׂמְּחֵי לֵב, עונה הגמרא, אך לא טוּב לֵבָב, שהיא האמוציה שהמוסיקה חייבת להוסיף לאדם, אף אם הוא עוסק בתורה.

נחזור כעת למרד הנוצרי כנגד מצוות היהדות ונשאל, האם לדעתם המוסיקה היא לב או מעשים? האם צומחת היא באופן ספונטני או נזקקת להשקיה – ונלמדת בתהליך חינוכי ארוך ומתיש? המוסיקה היא אכן הוכחה מרשימה שההבחנה בין לב למעשים שהנצרות מנסה ללמד היא בלתי אפשרית. כי המעשים פועלים על הלב והלב פועל על המעשים. מעתה, מתקשרת המילה עָבַדְתָּ' שבפסוק עם עבודת הלויים, שפיתחו את המוסיקה הדתית בבית המקדש: "בַּשִּׁיר בֵּית ה', בִּמְצִלְתַּיִם נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת לַעֲבֹדַת בֵּית הָאֱ–לֹהִים עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ, אָסָף וִידוּתוּן וְהֵימָן" (דברי הימים א כה, ו).

לפי סברות מסוימות, אולי נכונות, השפיעה שירת הלויים על המוסיקה הדתית בתרבויות שונות, בדיוק כמו שמזמורי התהילים טבעו את שפת התפילה של עמים רבים. אך לא רק הלווים, גם אנו מחברים מוסיקה. החיים הם טקסט שאנו כותבים במעשינו, טקסט שאליו מתלווה הלב במוסיקה פנימית – האמוציות שבתוכנו המהוות יחדיו מערכת אחת בלתי ניתנת להפרדה.

שמירת האינטימיות

ונחזור לרבי נתן, והפעם בדיון על הלכות כוסות:

רבי נתן אומר: שלא יהא אדם שותה בכוסו ומשתמש בכוס חברו. "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" –  (במדבר טו, לט) מכאן אמר רבי נתן: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר" (ילקוט שמעוני, תשנ).

דבריו הם כידוע אלגוריה ברורה ליחסי אישות. הקטע הראשון, שבו אדם משתמש בכוס חברו, מתייחס לניאוף. הקטע השני – לניאוף שבמחשבה. ברגע הקשר האינטימי ביותר חושבים הוא או היא על מישהו אחר, אולי בהמלצת תרפיסט/פסיכולוג מאסכולות מסוימות, להרהר בשעת מעשה בכוכבי צמרת. רבי נתן פסל זאת לחלוטין. על כך נאמר "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם!". דרישה עצומה. המעשה לכאורה כשר, אך הוא נפגם מניאוף שבלב. הבנים שייוולדו יהיו לפי תוספת של רבי לוי "בני תמורה". ואולי בימי חודש אלול, ימי הקדם–תשובה, נצליח להתגבר על ההרהורים, למען כל השנה. וכדברי רבי נתן, אנא שמרו באהבה וביראה על הגן הקטן שקיבלנו.

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' אלול תשע"ו, 23.9.2016

 

 

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 בספטמבר 2016,ב-גיליון כי תבוא תשע"ו - 998, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: