לחיות לצד נביאה | יאיר שלג

היא חשה אחריות לעתיד החברה הישראלית ללא התחשבות באינטרס סקטוריאלי ונאבקה נגד כל מי שנראה לה כפוגע באחריות הלאומית. על החיים הציבוריים, ומעט על אלו האישיים, לצדה של במבי

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

(שאול טשרניחובסקי)

 

 

במבי, אהבת חיי, נפרדה מאיתנו ביום י"א באב – בדיוק בבוקר שאחרי ימי "בין המצרים", שהסתיימו השנה בצום (הנדחה) של י' באב. היא תמיד שנאה את ימי "בין המצרים" ובכל שנה הייתה נדרכת מחדש בעוינות כלפיהם, והימים האלה אכן חפפו השנה את ימי דעיכתה שוברת הלב; ימים שבהם האדם הקרוב והחשוב לי ביותר הולך ודועך לנגד עיניי, וקצרה ידי מלהושיע.

משך זמן רב התקשיתי להבין את פשר שנאתה לימים האלה. הרי תמיד הייתה לה תודעה היסטורית מפותחת. חורבן המקדש אמנם לא ממש הטריד אותה; אדרבה, הרעיונות של כינונו מחדש בימינו רק העלו לה את הסעיף ("בזה אתם מתעסקים"?). אבל אובדן הריבונות, הגלות וכל האסונות שהגלות הביאה בכנפיה בהחלט היו חלק מתודעתה היומיומית, ולכן תהיתי מדוע כל כך הסתייגה מימי האבל עליהם. עד שהבנתי: זה היה חלק מהעוינות הכוללת שהתגבשה אצלה למשטור מכל סוג שהוא, כולל משטור האבל.

שנאת המשטור, ועוד יותר מזה שנאת הדיכוי, מכל סוג שהוא, הייתה בעיני התכונה היסודית ביותר של במבי, זו שבאה לידי ביטוי במגוון של ביטויים. החל מן העובדה הפשוטה שהיא לא ענדה שעון ובאופן קבוע איחרה כמעט לכל פגישה או אירוע, – ועד הלהט המוסרי שלה, שגם הוא התבסס בסופו של דבר על שנאת הדיכוי: דיכוי נשים, דיכוי עובדים, דיכוי מגזרים חברתיים מסוימים, דיכוי בני אדם באשר הם.

התוקף המוסרי הוא שנתן לה גם את האומץ שלא לפחד משום גורם, וגם לא לחפש את אהבת הקהל, בדרכה להיאבק בדיכוי. גם המאבק התקיף שלה בממסד הדתי ובחרד"לות, מאבק שקומם עליה רבים בציבור הדתי, נבע בסופו של דבר מאותה שנאת דיכוי. מהדיכוי בשם התורה היא סלדה במיוחד, דווקא משום שראתה בתורה את "היסוד הפנימי ביותר של היהודים".

הלהט המוסרי, והאומץ להיאבק בכל עוול, התעצבו בה כבר מילדות. סיפור מכונן שאהבנו לחזור ולספר נוגע לאירוע שהתרחש בילדותה הרחוקה, בצ'ילה: היא שיחקה עם אחיה הצעירים, כשלפתע רץ ילד לעברו של אחד מהם וצעק: חודיו, חודיו (יהודי!). בלי להתבלבל, במבי החלה לרדוף אחרי אותו ילד, בצעקות משלה: קתוליקו, קתוליקו! גם ההזדהות עם הסובל והחלש הוטמעה בה מילדות. אבא שלה, אדם אמיד, נהג להסיע מדי בוקר את ילדיו לבית הספר, ויחד איתם גם את הקבצן השכונתי, מביתו למקום עבודתו בקרן הרחוב.

copy-of-%d7%a9%d7%9c%d7%92

צילום: סיגל קרימולובסקי

תיקון היחסים בין בני האדם

כבת למשפחה יקית, עם שני הורים שמשפחותיהם ניצלו בעור שיניהן מגרמניה הנאצית, השואה הייתה מוטמעת עמוקות בתודעתה. היא ראתה בה אירוע שאמור לכונן מחדש את כל הזהות היהודית והאנושית. מבחינה אנושית, היה ברור לה שהלקח החד–משמעי מן השואה הוא הצורך למקד את התודעה ואת המאמץ האנושי בתיקון היחסים בין בני האדם, כלל בני האדם. כלי הביטוי העיקרי שלה היו טקסטים, אבל הטקסטים שלה הקפידו להדגיש את בכורת המחויבות לבני האדם הממשיים על פני המחויבות לטקסטים, ובכלל זה טקסטים תורניים והלכתיים. המודל שלה היו התנאים– אלה שפירשו מחדש את התורה לפי צורכי זמנם. גם מחכמי דורנו תבעה לפרש מחדש את התורה לפי צורכי זמננו, ולא להתקבע על ההלכות שעיצבו התנאים.

ומצד שני, גם הלקח הלאומי של השואה היה חלק בלתי נפרד מזהותה. עיקרו ההכרה בפלאיות הנס ששמו מדינת ישראל, והעמדת האחריות לעתידה של המדינה והחברה הישראלית בראש סדר העדיפויות, ללא התחשבות בשום אינטרס סקטוריאלי או אפילו מחויבות אידיאולוגית קודמת. היא לא הייתה "ימנית" או "שמאלית", אלא בעיקר "לאומית": מי שהאינטרס הלאומי עמד בראש מעייניה. לא במקרה, רצח רבין היה לגביה קו פרשת המים, מבחינה אידיאולוגית ומקצועית גם יחד. בעקבות הרצח היא נפרדה גם מתפיסת העולם הימנית, שבתקופות קודמות הייתה פעילה מובהקת למענה, וגם מפעילות עיתונאית סקטוריאלית, בעיתון הילדים "אותיות".

אבל בו–בזמן, היא נשארה פטריוטית עד לשד עצמותיה. במיוחד לא יכלה לשאת את הטפות המוסר של הקהילה הבינלאומית כנגד מדינת ישראל.   בשלב מסוים, כאשר הביקורת האירופית כנגד ישראל כבר גדשה מבחינתה את הסאה, במבי  החליטה שבמקום להקשיב למה שיש לאירופים לומר לישראל, היא תיזום גיליון מיוחד של "ארץ אחרת", באנגלית, שבו יאמרו הישראלים לאירופים מה דעתם עליהם. הגיליון נקרא "מכתב לאירופה", והוא יצא בשיתוף פעולה ובסיוע של משרד החוץ, תוך התלהבות רבה של שגרירויות ישראל באירופה. באותה רוח היא נפגשה באותו זמן עם שגריר שוויץ בישראל, וגם לו לא היססה לומר ש"אתם לא נמצאים בפוזיציה המוסרית שמאפשרת לכם לתקוף את ישראל".

ככלל, אחריות הייתה מילת המפתח בעולם המושגים שלה. היא נאבקה בעוצמה, ובלי שום חשבון של עלות–תועלת, נגד כל מי שנראה לה כפוגע באחריות הלאומית והחברתית: מתנחלים משיחיים ושמאלנים פוסט–ציונים; טייקונים ופוליטיקאים "העושים לביתם" במקום לדאוג לחברה שבתוכה הם חיים; מו"לים ועיתונאים שתאוות הרייטינג מניעה אותם במקום האחריות לעתידה של החברה. להרצאה האחרונה שנתנה – בפני צוות בית–הספר מנדל למנהיגות חינוכית, מקום העבודה האחרון שלה – כשלושה שבועות לפני פטירתה, וכשהיא כבר מותשת מן המחלה, קראה: "משבר התקשורת ובגידת האליטות" – אותן אליטות שהיו אמורות לשרת את טובת החברה והפכו לכאלה המתמקדות בהבטחת עושרן ומעמדן.

כתבת ענק על קשת

בצבא שירתה במבי בגרעין נח"ל של בני–עקיבא. כך הגיעה למושב קשת שבגולן, שבו נתקלה לראשונה בעולם החרד"לי, ונחרדה מעוצמת הדיכוי. לימים הכינה בגיליון ה–100 של העיתון "נקודה" כתבת ענק על קשת, שבה הביאה לידי ביטוי מטלטל את עוצמת הקושי האנושי שיצרו אינסוף האיסורים והמגבלות. לקראת סוף השירות הצבאי קיבלו בנות הגרעין (הבנים עדיין היו בעיצומו של השירות) בקשה להצטרף למקימי היישוב עצמונה שבפתחת רפיח, ובמבי הייתה בין הנענים לכך, וחיה בעצמונה במשך חצי שנה, וגם חזרה אליה להשתתף בשלבים האחרונים של המאבק כנגד הנסיגה מסיני.

במבי אהבה את הלימודים האקדמיים, וגם הצטיינה בהם; היא למדה היסטוריה של עם ישראל וספרות אנגלית. פרופ' ישראל ברטל אפילו הציע לה לשמש עוזרת מחקר שלו. לו הסכימה, זו הייתה בוודאי תחילתה של קריירה מופלאה. אבל החיידק העיתונאי כבר תפס אותה, והוא התאים ללהט מתקן העולם שלה הרבה יותר ממגדל השן האקדמי. במשך השנים, במיוחד בתקופות שבהן העבודה העיתונאית גבתה ממנה מחיר כבד, היא תהתה אם עשתה נכון כשבחרה בעיתונות. אבל לאמיתו של דבר, לא יכלה לבחור אחרת.

עיתונות בוטיק

גם בעיתונות היה לה מסלול ייחודי משלה: היא תמיד העדיפה מסגרות קטנות, עיתונות בוטיק – נקודה, אותיות, ארץ אחרת –  גם כשקיבלה הצעות מפתות בכלי תקשורת גדולים.  היא תמיד רצתה להשמיע את הקול הייחודי והעצמאי שלה, ותמיד חששה שהקול הזה ייבלע ואולי אף יושתק במסגרת עיתונאית גדולה.

כלי התקשורת הגדולים אהבו את קולה הייחודי, ובמשך רוב שנות עבודתה כעורכת כתבה במקביל גם טורים בכלי תקשורת גדולים: חדשות, מעריב, ידיעות, חדשות 10 וקול ישראל. אלא שלבחירה במסלול הזה היה גם מחיר כפול: כלי התקשורת הקטנים שבהם עבדה תמיד רעדו מבחינה כלכלית, ואילו בכלי התקשורת הגדולים שבהם התארחה תמיד היה קל יחסית לפגוע בה ולהשתיק אותה, כשקולה הפסיק לנשוא חן בעיני הבעלים, משום שלא נהנתה מקביעות. "ארץ אחרת" כבר היה הגשמת חלום של עיתון משלה, חלום שעליו שמעתי עוד בראשית היכרותנו. בפועל, כנראה שנדרשה טראומה בסדר גודל של רצח רבין כדי שבמבי תאזור בעצמה את הכוחות לצאת לדרך הייסורים של הקמת העיתון. העיקרון היסודי שהנחה את "ארץ אחרת" היה זה שבמבי ניסחה לימים במשל הפיצה שלה, שכבר הפך למותג: הצורך של הגורמים החשים אחריות לכלל החברה לשלב ידיים ולהיאבק במשותף בקצוות של המגזרים השונים ובתקשורת המסחרית, המקיימת ברית בלתי קדושה עם הקצוות לצורכי העלאת הרייטינג של עצמה.

ברוח זו, היו במערכת של "ארץ אחרת" נציגים של כלל המגזרים הבולטים בחברה הישראלית. אבל האמת היא שהיו במערכת לא רק נציגי מגזרים אלא גם אנשים שנבחרו בקפידה על–ידי במבי כראויים מצד עצמם, ולמעשה גם נציגי המגזרים היו צריכים להיות ראויים בעיניה ברמה האישית, ולא להופיע רק כ"מייצגים".

מה שעוד אפיין את "ארץ אחרת" היה כמובן התפיסה העיתונאית התובענית: לא עיתונות שנועדה לעשות לקורא "נעים בגב" אלא לתבוע ממנו התעמקות בתחקירים ובמסות מעמיקות. לזה נלווה להט ללא פשרות לתיקון החברה. התוצאה הייתה גיליונות נושא שעסקו במגוון סוגיות מפתח של החברה הישראלית ומשמשים גם היום מקור התייחסות רציני לנושאים שבהם עסקו: הפרטת בתי הסוהר, מצבה של הקהילה האתיופית (גיליון שבמבי סיפרה לי שערכה אותו בדמעות), החברות לייעוץ אסטרטגי, ועוד ועוד. ההישג היה עצום: קודם כול, בעצם קיומו של כתב–עת כזה לאורך שנים רבות – 12 שנים בדפוס, ועוד כשנה וחצי כאתר אינטרנט.  מעבר לכך, "ארץ אחרת" בלט בקידום שיח ציבורי מעמיק במגוון של סוגיות, לגבי חלקן הרבה לפני שהן העסיקו את השיח הציבורי הכללי.

"ארץ אחרת" והמאבקים החברתיים

בשל אופיו המעמיק והתובעני, "ארץ אחרת" כמובן לא הפך מעולם לעיתון להמונים. אבל בקרב קהלים שמחשיבים טקסטים מעמיקים הוא זכה במשך השנים למעמד מיתולוגי. מכינות קדם–צבאיות, תנועות נוער, המכללות בצה"ל, סטודנטים וגם סתם קוראים משכילים הקפידו לאסוף את כל הגיליונות ולשמור אותם במדפים מיוחדים עד עצם היום הזה, משום שהעיסוק המעמיק שלהם במגוון של סוגיות החוזרות ומגיחות לפתחנו הפך אותם אקטואליים לשנים רבות. "ארץ אחרת" הפך גם הבסיס לפעילות הציבורית של במבי: מאבקים חברתיים – כמו המחאה החברתית ב–2011, או מאבק מתווה הגז בשנתיים האחרונות; הרצאות אינספור, כולל בתקופת המחלה. בשלב מסוים, רבים מהאנשים שהתלהבו מהרצאותיה, מתביעתה לאחריות ומהלהט שבו דיברה הציעו לה להיכנס למערכת הפוליטית. היא שקלה את הרעיון בכובד ראש, אבל בצדק החליטה שלא להתפתות לו: הלהט והנחישות שלה הסתירו תמיד אדם רגיש ופגיע, שאינו מתאים לרוח התככים וההכפשות שמאפיינת את המערכת הפוליטית.

גם בלי הפוליטיקה, "ארץ אחרת" עצמו תבע ממנה מחיר הולך וגדל: מאבק סיזיפי על עצם קיומו ומימונו. בעניין הזה היא ניהלה ויכוח מתמשך עם הקרנות שמימנו את העיתון, לגבי כל התפיסה הדורשת מנתמכי הקרנות להוכיח בכל שנה מחדש את "יעילותם", למרות שמעצם חשיבות הפרויקט השתכנעו כשהחליטו לראשונה לתת את הכסף. במבי לא קיבלה את הצורך להשקיע כל–כך הרבה מהאנרגיות שלה בעמידה בכל מיני קריטריונים, שהשתנו ותפחו חדשים לבקרים, ועוד יותר התקשתה לקבל את ההיגיון המקובל בקרנות להפסיק את התמיכה בארגון לאחר כמה שנות "יציאה לדרך", כאילו שארגונים מסוגו של "ארץ אחרת" אמורים או יכולים להיות רווחיים ולהחזיק את עצמם.

מאבק הקיום של "ארץ אחרת" נעשה קשה במיוחד ב–2010, כאשר המממנת העיקרית, קרן "אבי חי", הפסיקה את השתתפותה במימון, כחלק ממדיניות עקרונית שלה לסיים בהדרגה את כלל פעילות הקרן. הדבר אילץ את במבי להתאמץ עוד יותר בגיוס מקורות מימון. היא הצליחה בכך עוד שנתיים נוספות, ואז התייאשה מהיכולת לממן את מהדורת הדפוס היקרה יחסית. היא המשיכה לעבוד עוד שנה ללא משכורת, כדי לגייס כסף למימון מהדורת אינטרנט, והצליחה בכך לעוד כשנה וחצי.

אבל בסופו של דבר היא עצמה הרגישה שהמאבק הזה הכריע אותה. המשפט הראשון שאמרה אחרי שאובחנה כחולה בסרטן, היה: אני סוגרת את "ארץ אחרת". כאילו אמר לה לִבה עוד מזמן שהמשך קיום "ארץ אחרת" ושמירת הבריאות שלה אינם עולים בקנה אחד. אבל רק האבחנה הרשמית של המחלה נתנה לה לגיטימציה פנימית לא להיאבק עוד על קיום העיתון ולהתמקד במאבק האישי.

אדם טוטאלי מאוד

ואכן, היא עצמה אמרה כמה פעמים בתקופת המחלה, שעם כל הקושי הנורא בתקופה הזו, הייתה זו התקופה הרגועה והמפויסת ביותר בחייה: סוף–סוף הרשתה לעצמה להתמקד בעצמה ולא רק בענייני הציבור, וגם המאבקים הצטמצמו מאינסוף מאבקים ציבוריים למאבק אישי אחד. מאידך, היא המשיכה בתקופה הזו לעבוד בחצי משרה בבית–הספר מנדל למנהיגות חינוכית, שם טיפחה את תחום לימודי החברה הישראלית. הייתה זו הפעם הראשונה בחייה שבה עבדה במוסד גדול יחסית, והיא תמיד הייתה מופתעת מחדש לגלות שגם במוסד כזה אפשר לשמור על הקול האישי ולא להיבלע, ואף להיעטף בחום ואהבה. על כך הייתה אסירת תודה לאנשי מנדל.

ההד הציבורי העצום שהיה לפטירתה; הר הגעש שהתפרץ, במיוחד ברשתות החברתיות, של אינסוף אנשים, שחלקם לא הכירו אותה כלל באופן אישי, אבל סיפרו איך היוותה בשבילם מקור השראה ומודל לחיקוי – היה מרגש במיוחד, דווקא על רקע העובדה שחייה של במבי היו רצופי מאבקים, ובשנותיה האחרונות, במיוחד על רקע סגירת "ארץ אחרת", גם חשה שקולה הולך ונדחק מן השיח הציבורי. מה שקרה אחרי מותה הדגיש שלמרות שמעולם לא הייתה מ"כוכבי" עולם התקשורת, לעבודתה הסיזיפית, הרצה למרחקים ארוכים, הייתה השפעה ורלוונטיות עצומה. היא חלחלה בליבות רבים, מן הסתם הרבה יותר מזו של כוכבים קצרי טווח.

במבי הייתה אדם טוטאלי מאוד – גם בחייה הציבוריים וגם בחייה האישיים; גם בביקורות שלה וגם ביכולת האהבה והנתינה שלה: כלפי חבריה, כלפי הילדים וכלפיי. גם כשחזרה מעבודתה בעיתון בשעה מאוחרת, הקפידה תמיד לקיים ארוחת ערב משפחתית, אפילו ב–11 בלילה, כי המשפחה בכל זאת הכי חשובה. וגם בשיא העייפות והמתח בהוצאת גיליון הייתה תמיד זמינה לכל חברה, קל–וחומר לילדים. גם חבריהם של הילדים תמיד נהנו מבית פתוח; כמה מהם כתבו לאחר פטירתה שמבחינתם במבי בכלל לא הייתה דמות ציבורית, אלא זו שביתה ולִבה פתוחים בפניהם בכל שעות היום והלילה.

אחרי אחד הכנסים שבהם השתתפנו שנינו בשנה האחרונה, שבו נשאה כדרכה נאום חוצב להבות, נשאלתי איך זה לחיות לצד נביאה. עניתי שזה אכן לא תמיד קל, אבל תמיד זכות גדולה. זו לא הייתה רק זכות במובן של היכולת לסייע לבמבי לממש את שליחותה, אלא קודם כול במובן הכי אישי. זכות גדולה הייתה ליהנות מיכולת האהבה הנדירה של במבי; זכות גדולה לא פחות הייתה ליהנות מהביקורת החדה שלה, שגם כשלא הייתה נעימה בזמן–אמת הפכה אותי לאדם משוכלל יותר, טוב יותר, רגיש יותר, קרוב יותר למיצוי הפוטנציאל שבו. עד יומי האחרון אתגעגע לשתיהן, לאהבה ולביקורת גם יחד.

 פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ג אלול תשע"ו, 16.9.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בספטמבר 2016, ב-גיליון כי תצא תשע"ו - 997 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: