החסיד המפקד | שלום רוזנברג

 

החזון הקומוניסטי לא יוכל להתגשם במציאות הפוליטית – אך בעיני ריה"ל זהו הדגם האידיאלי להנהגת האדם עצמו. על אתיקה ופוליטיקה

המונחים "מוסר" או "אתיקה" מעוררים בתוכנו באופן אינסטינקטיבי את שאלת יחסנו לזולת, את ה"מצוות שבין אדם לחברו". אלא שעבור הקדמונים ולא מעט הוגים גם היום, האתיקה עוסקת קודם כול באחת השאלות הגורליות ביותר של הקיום האנושי: כיצד לחיות? אילו היינו מחקים את סגנון חז"ל, היינו מכנים זאת כ"מצוות שבין האדם לעצמו".

בשאלה זאת דן אפלטון בספרו "המדינה" (או "הרפובליקה"), ושולח אותנו לתורת הפוליטיקה. נוכל לדמות זאת למצבו של אדם המנסה לקרוא טקסט חיוני, הכתוב באותיות זעירות קשות לקריאה ולפענוח. הוא ייזקק לזכוכית מגדלת. הטקסט הכתוב באותיות הזעירות, קובע אפלטון, הוא האתיקה הדנה באדם. הטקסט שנקבל אחר ההגדלה הוא הפוליטיקה. לכן, המוסר הוא בעצם מיקרו–פוליטיקה. הקסם של הדגם הפוליטי נעוץ בעובדה שכמו המדינה, כך גם האדם איננו יצור פשוט. יש בתוכו כוחות רבים שעליו להכיר ולהנהיג.

מעניין שגם חז"ל השתמשו באנלוגיה הפוליטית באופן דומה, בדרשם קטעים בקהלת ובמשלי שלפי תפיסתם אינם אלא משל ליצרים שבאדם, כמו למשל: "טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד".

דגמי קיצון

אסטרטגיה דומה מצויה ב"הכוזרי" לריה"ל. בתחילת החלק השלישי של הספר, מבקש המלך לדעת מיהו החסיד – אחת הדמויות האידיאליות של הדתיוּת היהודית. החבר עונה לו: "החסיד הוא המְפַקד על מדינתו, הנותן לכל יושביה את לחם חוקם ומספק להם כל צרכם במידה נכונה… על כן הוא מוצא את כולם נשמעים לו, בשעה שהוא צריך להם… עושים ככל אשר יצוום ונזהרים מכל אשר יאסור עליהם". המלך תמה: "לחסיד שאלתיך, לא למושל!". אנו כבר יכולים לנחש מה החבר יענה למלך: "החסיד הוא הוא המושל שהרי כל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש".

הדגם הפוליטי אמור, אם כן, לשמש לי מופת ומורה דרך. אך האמנם קייימים דגמים מוצלחים בשוק הפוליטי? אפלטון פתר את הבעיה בכך שבספרו "המדינה" הוא פיתח אוטופיה פוליטית, שטרם התממשה במציאות. אוטופיה זאת זכתה במשך הדורות לקיתונות של ביקורות קשות ומוצדקות. גם ריה"ל ישתמש באוטופיה פוליטית, אם כי אחרת לחלוטין. אך קודם שאסביר את עמדתו, רוצה אני להצביע על שני דגמים קיצוניים, המגדירים את גבולות המטפורה הפוליטית למוסר.

בקצה האחד מצוי הדגם האוטוריטטיבי, הרודני, שבו כוח אחד מכוחות הנפש מדכא כוחות אחרים. הנזירות, כפי שהיא נתפסה במזרח הרחוק ובנצרות בדורות השיא של השפעתה, היא דוגמה בולטת למשטר מוסרי מעין זה. בקצה השני מצויה עמדה אנרכיסטית המסרבת להפעיל כפייה כלשהי על הכוחות הנפשיים. בולטים בכיוון זה הרברט מרקוזה ותלמידיו שניסו לחבר בין פרויד לבין מרקס. לשיטתם, דיכוי האישיות על ידי המוסר הדתי מקביל לדיכוי הכלכלי והפוליטי שבחברה, ועלינו להשתחרר משניהם. כיצד תיראה החברה אחרי השחרור? את זאת הם סירבו להסביר, או בעצם לא יכלו להסביר. הם ניסו לומר שאי אפשר לחשוב על כך בתוך מציאות של דיכוי. בינתיים מוטלת על הצעירים החובה להשתחרר, שחרור תוך הריסה, והדור הבא כבר יֵדע איך  לבנות.

כך חשבו אולי גם במרד הסטודנטים בשנות השישים ומכך פחד רבי שמעון בן אלעזר כשאמר (מגילה לא ע"ב) "ובניין נערים סתירה, וסימן לדבר – רחבעם בן שלמה". אותו רחבעם שהקשיב ליועציו הצעירים הלא מנוסים והביא לפילוג העם.

חלומו של הקומוניזם

כדרך ביניים בין מודלים קיצוניים אלו ניסח רבי יהודה הלוי את חזונו האוטופי שעליו יחלמו בעתיד הקומוניסטים: "לכל אחד [יינתן] לפי צרכיו, מכל אחד [יידרש] לפי יכולתו". באותו עולם נהיה מודרכים על ידי חדוות היצירה, אהבת הזולת והשאיפה למחות דמעה מעל כל פנים. חזון פוליטי זה, שלא יוכל להתממש בפועל ושהקומוניזם טימא במעשיו הנוראים, מהווה לדעתי הדגם הפוליטי לתורת המוסר של ריה"ל. איזון הכוחות השונים שבאדם צריך לחיעשות על פי עקרונות הקומוניזם האידיאלי: "החסיד הוא האיש המפַקד על מדינתו, הנותן לכל יושביה את לחם חוקם ומספק להם כל צורכם במידה נכונה והוא נוהג בכולם בצדק". במשטר פוליטי–פסיכולוגי אידיאלי זה "לא יעשוק [המנהיג] איש מהם", יחוסל העוני והמחסור שממנו עלולים לסבול כוחות הנפש, "ולא ייתן [המנהיג] לאיש יותר ממנתו הראויה לו". האדם חייב לשמוע את מה "שנפשו תובעת ממנו: סיפוק צרכיה הטבעיים". ריה"ל מונה אותם: "ראייה, שמיעה, דיבור, פעולה, אכילה ושתייה וחיי משפחה".

פעמים רבות מדי דיכאו בני האדם חלקים באישיותם, כאילו בשמו של הקב"ה. היה זה פשע נגד שמו, נגד עצמנו ונגד האמת. באחד הקטעים המופלאים ביותר שבהגות היהודית, טוען ריה"ל שדווקא הנזיר המדכא את נפשו "יוסיף להתרחק מן העניין הא–לוהי שאליו ביקש להתקרב!". ומצד שני, המנהיג האמיתי "חוסם את הכוחות המתאווים ומונע אותם מעבוֹר גבולם לאחר שנתן להם חלקם… וכן הוא חוסם את הכוחות הכעסניים" – האלימות האורבת על האדם מתוכו.

וכעת, חוזר ריה"ל מהאדם הפרטי אל הנהגת הכלל. מהצרכים האינדיבידואליים נולדות דרישות המכוונות לחברה כדי שתתאפשר התפתחותנו המוסרית: "רווחה בפרנסתו ותקנת ענייני ביתו, עזרה לדל וכבוד התורה מהונו, בכל מקום שיש צורך בזה". והוא מוסיף תנאי הכרחי: רק אדם שהנהיג את עצמו בצורה נכונה "הוא האיש הראוי לשלוט" כי "אילו עמד בראש מדינה היה נוהג בה בצדק כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו".

 פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ג אלול תשע"ו, 16.9.2016

 

מודעות פרסומת

פורסם ב-16 בספטמבר 2016,ב-גיליון כי תצא תשע"ו - 997, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: