החיים כטלנובלה | עמיחי שלו

 

גבר נשוי מתמודד מול סחטנים ואחֵר עם צמד אחים מפחידים. אנשים פשוטים שהאומץ, הערכים וטוב הלב מנחים אותם כנגד הרוע, ברומן מיומן ומבדר של הסופר הפרואני

4

 

הרומנטיקן

מריו ורגס יוסה

מספרדית: עינת טלמון

אחוזת בית, 2016, 357 עמ'

 

 

 

 

"הרומנטיקן" הוא אולי אחד הרומנים הפחות פוליטיים של מריו ורגס יוסה, זוכה פרס נובל, מי שלפרקים לא ידע לחצוץ בין הספרות לפוליטיקה, הן בחייו והן ביצירתו. אבל הוא ללא ספק אחד הרומנים הטובים שלו, ובהחלט יכול לעמוד בשורה אחת עם יצירותיו הבלתי נשכחות כמו "ליטומה בהרי האנדים", "העיר והכלבים" ו"בשבחי האם החורגת".

למעשה, במובן מסוים כמעט אפשר לקרוא לו "טלנובלה" (כך גם לפי גב הספר), אם כי הביטוי בהקשר הזה יהיה מעט פוגעני ובעיקר לא מדויק. יוסה עצמו היה מודע לניחוחות הטלנובליים העולים לא פעם מהעלילה, והוא ליהטט בהם בלא מעט אירוניה. בשלב מסוים הדמויות מתבדחות במרירות על כך שחייהן השלווים הפכו למעין טלנובלה דרום אמריקנית.

אבל "הרומנטיקן" הוא בעיקר וקודם כול ספר מבדר לעילא, בנוי במיומנות מרשימה. מלבד הסגיר המעט מאכזב (בעיקר בכל הנוגע לבנו של ריגוברטו, פונצ'יטו), וכן העובדה ששתי הדמויות הראשיות, דון ריגוברטו ופליסיטו, מזכירות מדי האחד את האחר לפרקים – הוא חף מכל ליקוי.

יתרה מכך, יש בו איזו פשטות של שלמות. יש בו כל האפיונים המיוחדים כל כך ליצירותיו של יוסה, ובעיקר יכולת מרשימה לטוות עלילה בעלת אלמנטים של "קריים פיקשן", שגם אם לפרקים נראית מעט צפויה, מיד מגיח הפרק הבא ומרים את השמיכה מעל מערכת הציפיות של הקורא. אבל בנוסף לממד הנרטיבי, יש בה לא מעט ממדים נוספים, שגורמים לרומן להיות משהו מעבר ל"ספר מותח ומסקרן", כמו ניחוחות על–טבעיים, ארוטיקה לא מתלהמת (אשמאים מזדקנים הנאחזים בפירורי מיניותם בצורה מעוררת כבוד, לפחות רוב הזמן) ולא מעט רגעים של הומור, כך שהקורא מוצא עצמו לאו דווקא פורץ בצחוק עוועים טורדני, אלא לפתע משגיח כי חיוך תמידי מרוח על פניו.

PERU-TRADITION-VALENTINE'S DAY-RITUAL

בין טוב לרע

פליסיטו הוא בעל חברת הסעות מהעיר פיורה, שבוקר אחד מקבל מכתב סחיטה אנונימי. הוא הבטיח לאביו בעבר שלעולם לא ייתן שירמסו אותו, לכן הוא מתעקש לסרב, לא משנה מה המחיר שהוא עלול לשלם. אבל מהר מאוד מתברר כי לא מדובר בעוד סחיטה של קוואזי–מאפיונרים מקומיים, אלא במעין תיבת פנדורה משפחתית שמערערת את חייו לחלוטין.

בד בבד, ריגוברטו, החי בעיר לימה, מתכנן כבר את הפנסיה שלו, אבל אז מנהלו וחברו איסמאל מבקש ממנו להיות עד בחתונתו החשאית למשרתת שלו לשעבר, אקט שהוא עושה אולי בגלל אהבה, אבל בעיקר כנקמה בשני בניו הלא יוצלחים (הפגישה בין ריגוברטו לבניו של איסמאל לאחר החתונה היא אולי הסצנה הקומית החזקה בספר, יחד עם היותה סצנה מפחידה עבור ריגוברטו).

נוכחותו הלכאורה אלמנטרית בטקס החתונה וחתימתו כעד בעצם הופכות לחלוטין גם את חייו של ריגוברטו, כשבתווך בנו הנער טוען כי הוא פוגש במקומות ובסיטואציות שונים גבר מסתורי שעמו הוא מנהל שיחות בעלות גוון דתי (על השטן וכדומה), ולא ברור עד הסוף אם הוא ממציא או מפתח תצורה ראשונית של סכיזופרניה. גם האפשרות שבנו מלאך אמיתי עולה על הפרק בשלב מסוים, ויורדת.

שני הסיפורים קשורים אחד בשני, אבל לא בהכרח משפיעים אחד על השני, והחיבור ביניהם הוא פשוט ולא מסחרר. דווקא ברומן הזה ניכר היעדר בולט של הפוליטיקה (יוסה בעברו בין היתר תמך בפידל קסטרו ואף ניסה להיבחר לנשיאות פרו) והשפעתה על חייהם של האנשים הפשוטים, וישנה היצמדות למאפיינים ותכונות אנושיות בסיסיות, אוניברסליות ועל–זמניות, כמו השאיפה לכוח, החמדנות המעוורת וההבדל המהותי ולאו דווקא הדתי בין טוב לרע. אבל הממדים הללו לרגע לא משתלטים על החזית העלילתית, הם להקת ליווי.

דמויות מותירות חותם

הסגנון של יוסה בספר זה וברוב ספריו הוא לא סגנון מתנפל, מתחכם, הוא תמיד בהיר ונהיר, ויש משהו מאוד אלגנטי באופן שבו יוסה שוזר מבחינה סגנונית את ההווה עם פלאשבקים מהעבר הקרוב, ומתגבר על כל מהמורה אד–הוק שהוא עצמו הציב. הדבר ניכר היטב בפרק 13. מדובר בפרק מפתח מבחינה עלילתית, שמי שמובילה אותו היא מאבל, פילגשו החושנית והמסתורית של פיליסטו. יוסה נכנס לתוך תודעתה בזהירות ובמיומנות, כפי שהוא עושה בכל הפרקים. אם כי במקרה הזה לרגע עולה תחושה של אי אמינות, של משחק מסוכן. כל הקונסטרוקציה הנרטיבית עלולה לקרוס באחת, אבל איכשהו, ושוב במיומנות מרשימה, יוסה "פותר" גם את ההווה הממשי וגם את הפלונטריות הלכאורית שהובילה אליו, ובעצם נחלץ כשידו (היא בעצם יד הרומן עצמו) על העליונה.

האפיון הבולט ביותר ברומן הזה, כמו ברומנים גדולים קודמים של יוסה, הוא הדמויות. אם זה קצין המשטרה סילבה, או אשתו נטולת הכריזמה של פליסיטו בעלת השם המרתק חרטרודיס, אם זו מגדת העתידות הבלתי מתיימרת אדליאדה או הכומר פפין או בניו המופרעים ורפי השכל של איסמאל. על כולם משוכה יד של קסם ועומק. מלבד אולי לוקרסיה, אשתו של דון ריגוברטו, שהיא דמות אנמית, כל היתר – בין אם הן תופסות נפח כמותי גדול או מינורי – משאירות חותם בזכות האופן שבו הן מדברות וחושבות ומתנהלות, ללא שמץ בנאליות, במין מקוריות לא מתיימרת ורגישות אותנטית. מונולוגים פשוטים ומשעשעים, שגורמים אפילו לניחוח הסקסיסטי ואף המיזוגני שלעתים עולה מהן להתנדף במהרה, ובעיקר – להיות נסלח.

כשאומרים טלנובלה, מה שמזדקר מעלה הוא בדרך כלל מסה של טרגדיות הנוחתות אחת אחרי השנייה על דמויות הדומות באופן מבהיל אחת לשנייה (לרוב הן גם דומות באופן מבהיל אחת לשנייה מבחינה חיצונית), במין סחרחרה לא הגיונית, שככל שנוקף הזמן היא הופכת לגרוטסקית, קומית ובעיקר משמימה. "הרומנטיקן" אמנם מעמיד תצורה של טרגדיה עבור ריגוברטו ופיליסטו ושאר הדמויות, הוא לוקח את חייהם הליניאריים, הפשוטים, ומטלטל אותם עד אימה, אבל בכל רגע שומר על הלהבה שלא תגלוש מהסיר. כלומר, הקורא מאמין בכל רגע במה שקורה ונסחף אחר ההתרחשויות ויוצא בסוף, למרות כל מה שהתרחש, עם איזו תחושה חמימה בלב, איזו אמונה קטנה ולא מתלהמת על חום אנושי, על ערכים, על עקרונות, וכמה שזה יישמע נדוש – על 
הטוב שבאדם.

 

 

 

ספרו האחרון של עמיחי שלו, "בדידות מזהרת", ראה אור בהוצאת עם עובד (2015)

 פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ג אלול תשע"ו, 16.9.2016

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בספטמבר 2016, ב-גיליון כי תצא תשע"ו - 997, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: