אמנית היציאה מן העצמי | חן גולן

 

מתינות, פתיחות ושורשיות, אהבת ישראל ושנאת העוול התמזגו בה ויצרו דמות יחידאית הלוחמת למען החייאת הציונות בחברה הישראלית המתפוררת. לזכרה של במבי שלג

הסתלקותה של במבי שלג הבהירה כמה ייחודית ויחידה הייתה בחברה בת–זמננו. עם הזמן נהפכה להיות עבורי למורת–דרך, חברה ושותפה מעולמות רחוקים. היא הייתה מורה לאמנות היציאה מעצמי אל מרחבי החברה ואשת–רוח יוצאת דופן. לא בכדי רבים כמוני מתנועות הבוגרים הציוניות–מגשימות מצאו בה מורה רלוונטית ותוססת ללימוד המציאות. מעבר למבטה החד והזריז הניבט מגיליונות מגזין "ארץ אחרת", מטוריה וממאמריה בעיתונות הארץ, נתנה במבי דבר נוסף, יסודי יותר. אנסה למסור משהו מאותו הדבר וממה שלקחתי אני ממפגש אישי ויקר עם אישה חד–פעמית זו.

copy-of-%d7%97%d7%9f-1

צילום: איתי גיל

 

גשר אל ההווה

הקרקע שבה בגרנו, אני ובני דורי, הייתה של עולם רעיוני גווע. עידן פוסט רצח רבין הציע לנו לראות בחברה דבר מאיים שבו אנו הולכים ומאבדים אחיזה, וב"אחרים" שונים הולכים ומתעצמים. רבים מדור הורינו זנחו את הספרה הציבורית והגיבו באדישות לשינויים חברתיים טקטוניים שעברו עלינו כחברה, רבים מהם נמנו עם השכבה הפעילה בפירוקה. בעוד מערכות חברתיות בסיסיות קורסות, הורינו הפצירו בנו לעשות מה שטוב לנו.

תנועות הבוגרים המגשימות קמו כמרד בתהליך פירוקה ופירורה של החברה הישראלית, וכניסיון לייצר מחויבות מחודשת להגשמת ערכי תנועת העבודה ההיסטורית וחברת המופת הציונית. המחויבות כבדה עלינו. מפתה הרעיון להתנתק, להיתלש מפה לעולם אוניברסלי (מדומיין יש לומר), נעדר מחויבות לאומית. כשרצינו לשאוב השראה וכוחות, חזרנו לגדולי הציונות. מצאנו שם מעיין לא–אכזב של חיבוטי נפש, רעיונות, ניסיונות, כישלונות ורוח גדולה. אבל חסר התיווך למציאות ולשפתה של העת הזו, המפורקת.

עבורי, המפגש עם במבי התחיל לייצר גשר רעיוני יציב יותר בין העבר המפואר של תנועת העבודה וניסיונותיה אל ההווה המשברי שבו אנו נתונים. הנה, כך היא כותבת בגיליון המוקדש כולו למעמד "העושים לביתם", גיליון 52 של "ארץ אחרת":

הקבוצה שהייתה אמורה להיות הכוח הלאומי המנהיג, שכן העם השקיע בה את מיטב נכסיו הרוחניים, התרבותיים והכלכליים; אותה קבוצה איננה דואגת לשאר חלקי הגוף… מדוע איבדה דווקא הקבוצה המטופחת הזו את תחושת המחויבות הבלתי מותנית לעתיד הלאומי?… מנין צמח הניכור והבוז למשימות האמיתיות של החברה בתחום החינוך, התרבות, הרווחה, העזרה ההדדית, קליטת העלייה, כינון יחסי שלום ואחווה עם המיעוט הערבי?

המפגש הראשון שלי עם במבי היה בדעוך המחאה החברתית בקיץ 2011. במבי וחברות מערכת "ארץ אחרת" ביקשו להכיר את הפרצופים שמאחורי מאהל המחאה הירושלמי. "חיכינו לכם שנים", אמרה במבי בפתיחה, "ידענו שתבואו". שלוש שעות של מפגש מרגש הולידו בינינו שותפות דרך. כהתחלה, בחרנו לכנס תחת הכותרת "דרושים מאמינים" קבוצה לומדת לדתיים וחילונים שתברר מדוע רוב החברה הדתית לא התעניין במחאה החברתית ומה הפוטנציאל הטמון בהתעוררות חברתית זו. במבי הייתה עמוד התווך של הקבוצה, אבל גם חברה שווה ומאזינה נלהבת לקולם של כלל המשתתפים.

בעוד אנו לומדים להכיר, הלכתי ונחשפתי לממדיו של מפעל–חייה – מגזין "ארץ אחרת". אט אט הבנתי את עומק העבודה שנעשתה ב–15 שנות קיומו: כל תופעה חשובה שעלתה לדיון ציבורי בשנים האחרונות נידונה על גבי דפי המגזין בצורה מעמיקה, שנים לפני שהמיינסטרים הישראלי מעכל את משמעותה על חייו. מצאתי בגיליונותיו הרבים מעיין שופע של רעיונות מקוריים על מצבנו בעת הזו.

במבי, יחד עם חברות מערכת המגזין הנוספות, היו בין הנשים היחידות שלקחו על עצמן בתקופה משברית זו להציע ניתוח רב ממדי ורב תחומי של חיינו הלאומיים – בתפר העולמות, מחוץ לכל נישה או משבצת: היא הייתה עיתונאית–חוקרת המתמצאת בתהליכי עומק שעברו המערכות החברתיות והכלכליות שלנו בשנים האחרונות; היא סקרה רבות מהאוכלוסיות המרכיבות את החברה, התעניינה בתכנים שהן מביאות לישראליות ובמחלוקות הפנימיות המרכיבות אותן; היא הייתה אשת תורה והאמינה בכוחה לשמש לנו מצפן בבעיות שהמציאות העכשווית מעמידה בפנינו; היא דרשה מהערבים לשים סוף לאלימות ומאיתנו, היהודים, להבטיח שלום ושגשוג לכל היושבים בארץ; היא נלחמה מלחמת חורמה בכל קנאות ועסקה ביצירת אלטרנטיבה מתונה. ועדיין, ייחודה אינו ברוחב יריעתה, אלא בכך שכרכה את עולמות הידע הללו לסיפור אחד מעורר ומפעים על מצבנו הנוכחי כחברה.

ודבר נוסף שהפך אותה לייחודית כל כך: בערה בעצמותיה אהבת–ישראל מזן נדיר. לא סוג האהבה הגורמת לאוהבת לטשטש את הצדדים הלא–נעימים במושא אהבתה. מאידך גיסא, גם לא הרשתה שישחירו את החברה שלנו– גם זה אמצעי שליטה. האנשים והנשים היו בעיניה נפלאים ומעוררי–תקווה, רק שנותרו נתונים למערכת חברתית שבבסיסה מאבק הישרדות אכזרי.

עלינו לעשות מקום

זוהי אהבת "בעל השדה". במבי חשה כאב על הצדדים הקשים בחיינו הלאומיים באופן בלתי–אמצעי. בשבעה סיפר מישהו כי פגש בה פעם מצוברחת, תועה בין מדפי הסופר בארמון הנציב. כששאל אותה מה קרה, השיבה: "אני מודאגת ממצבו של עם ישראל". הבעיות שלנו היו שלה באופן החשוף ביותר. ובהשלמה, גדולה הייתה השמחה והכרת התודה על היש, וגדולה האמונה על מה שעוד אפשר וצריך לעשות. היא התלהבה בכל עצמותה מהחברה הישראלית ומהשותפים והשותפות שהיא עוד עתידה לפגוש מתוכה, מכיוונים בלתי צפויים ומחדשים. וכך הייתה גם במפגש האנושי הפשוט: סקרנית, נלהבת להכיר, עושה מקום. היא חשה שהיא במסע מתמשך לגילוי האוצר התרבותי והרוחני שמחכה לחשיפה תחת הריסות המדיניות החברתית. "התצרף החד–פעמי", כפי שקראה במבי לחברה הישראלית, היווה עבורה מקור לשמחה, השראה וסקרנות – בית – לא פחות משהיה עבורה משימה.

נכון, לחלק מהתצרף הזה היה חשבון פתוח איתה, לעתים מר מאוד, אבל היא מעולם לא התכחשה לו או טענה שהוא לא חלק מהעסק. הכעס, הזעם אפילו, היה של בת–בית אל רעותה ומשם גובה הציפיות וחוסר הנכונות לקבל את העוול.

עלינו "לעשות מקום", כפי שנהגה לומר באחד מניסוחיה החדים – זוהי התנועה הנפשית המרכזית שביקשה מאיתנו לתרגל לכל מי שפה ולמי שעוד יבוא. מקום, בית. כפי שתבע ברל כצנלסון באחד ממאמריו: "לעשות את הארץ הזאת, ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו" (היא חשה הזדהות רבה עם המנהיג הזה, מעשיו ותפיסותיו). בבית אין רק קבלה, לא ייתכן בית עם אלימות, הזנחה, התכחשות למי מיושביו. זוהי משמעותה של ריבונות.

זאת ועוד, במבי הציעה לנו, "הציבור הבא", סוג של תורת לחימה: להחליש דרמטית את אחיזתו של הרווח הכלכלי בחיינו, לעצב מחדש את סדרי העדיפויות בחיינו הלאומיים ולתת קדימות גדולה לחיים, לצמיחה אנושית, להדברת העוני וההפקרות. תהליך, הן של החברה והן של הנהגתה, שבו אנו מחילים את ריבונותנו החברתית. היא הציעה לשחרר את אמצעי התקשורת שלנו מקולם של השוליים המפרקים ופעלה לבסס אמצעי תקשורת שייתנו עדיפות מכרעת למרכז הישראלי החדש – מגוון בעמדותיו, אבל איתן בהסכמותיו. תקשורת חדשה, כך גרסה, תייצר נקודות מבט חדשות ורלוונטיות על המציאות ובמיוחד על תיקונה. התיקון בעיניה היה מהלך תרבותי עמוק ועל כן חשוב לכתוב את עצמנו מכמה שיותר כיוונים.

היא הציעה לנו לוותר על החנופה למערב הגלובלי וליצור תרבות שהיא חלק מהמאמץ המשותף למען החיים, פה, בפינה נידחת זו של העולם. המדינה והחברה שלנו יוצרות כרגע קומה נוספת בקיומנו כעם. צריך לספק לעצמנו, דרך התרבות, התקשורת ועוד, זהות חיובית חדשה ומשימה משותפת לכל הזרמים והאמונות החיים פה יחד (מתוך מאמרה "התפרצות" שפורסם בגיליון 62 של "ארץ אחרת"):

קחו שיעור בציונות: לִמדוּ מן הדורות הראשונים איך נכנסים למצב נפשי שבו הנכונות לשאת בעול הלאומי היא לא עונש, היא זכות; הַשקיעו רבות בלימוד העם והחברה; אל תתנשאו על שום אדם; התבוננו על החברה המעונה שלנו בעין טובה; היו ערֵבים לכלל ישראל ולכל האחרים הגרים עמנו בארץ הזאת; האמינו בכוחנו לתקן את כל שעיוותנו – בחוכמה, בפשרנות, בענווה, באומץ ובעקשנות. מבלי משים הגענו אל השלב השני של הציונות: שלב התוכן של מדינת היהודים.

תהליך הבראה לאומי

במבי הייתה מעריצה גדולה של תנועת העבודה ההיסטורית, לפני הכול, בשל אחריותה לכלל ישראל ולכל האחרים הגרים עמנו. "יד במציאות ויד בחלום", ההתעקשות למשול, כפי שכתבה לאחרונה. הערצתה נבעה מזיהוי הפוטנציאל של תנועה מתחדשת כזו בהווה: תנועה, שאינה מפלגה, המורכבת מכלל חלקי הפאזל הישראלי ונושאת את תהליך ההבראה הלאומי, בשלב התוכן של מדינת היהודים. תנועה זו צריכה לכתוב את החזון החדש שלנו– ההסכמות המשותפות למרכז הישראלי החדש. היא זקוקה לשם כך לשורשים עבים ואיתנים בעברנו, לידע ועמקות–מחשבה, ללמידה רבה, אבל עליה גם לשלוט במציאות: "לפתוח דלתות ולבדוק מה קורה בבתים של האנשים המוזנחים בחברה שלנו, ולהפסיק לבלבל את המוח על כל הספרים ומה שכתוב בהם, להוציא מן הכוח אל הפועל ולהפוך את הארץ למקום המשרת את הצדק והשלום, את החיים.

כחבר תנועת הבוגרים של "המחנות העולים", הבנתה של במבי את משמעותה של תנועה רעיונית מגשימה היוותה נקודת חיבור חזקה, ונדמה לי שכך עבור רבים ורבות מתנועות הבוגרים המגשימות, שהרבו להזמין את במבי לשיחות והרצאות. מצאנו בה מורה לא רק משום ידיעותיה הנרחבות וחריפות שכלה, אלא גם כי בחיפושיה אחר נתיבי תיקון היא מצאה ברעיון התנועה כלי רב–עוצמה. במבי חיבקה את מעשה התנועות, ושאפה שמגזין "ארץ אחרת" יהפוך להיות במה רעיונית מרכזית עבורן, שבה יוכלו להיטען רוחנית, למצוא הד למעשה התיקון שלהן וליצור שותפויות חדשות ומגוונות שעשויות לכונן את המרכז הישראלי החדש.

אובדנה של במבי מכאיב ביותר, לא רק כי איבדנו מורת–דרך ואישיות רבת–מעלה, אלא כי היא הייתה גם חברה טובה ושותפה, שביתה ולבה היו מוארים ופתוחים, והיא עשתה בהם מקום לי ולנו, אהבת ישראל פרטית שכזו שכל כך נחסר. אשרי שזכינו לטעום מהשילוב העדין שבין אמת ומתינות, פתיחות ושורשיות, עוצמה ועדינות, אהבת העתיד ושנאת העוול. אולי לא נזכה עוד לטעם כזה, ודאי לא בדיוק כזה.

 

חן גולן הוא חבר בתנועת הבוגרים של תנועת המחנות העולים. חי בקיבוץ התנועה בנערן, ומרכז את תחום קיבוצי המחנכים הצעירים בתנועה

 

 פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ג אלול תשע"ו, 16.9.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בספטמבר 2016, ב-גיליון כי תצא תשע"ו - 997 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: