כיצד מחברים את הדור הצעיר, שמעורה בעולם המודרני, אל הרוח היהודית? על מהלך שמותנע בקהילות היהודיות בארצות הברית ועל מחנה יהודי–רוחני–סביבתי ראשון מסוגו בארץ

לאחרונה זכיתי להשתתף באירוע המכונן של רשתJOFEE  – jewish Outdoor, Food & Environmental Education  – שהתקיים במרכז כנסים בטבע בלב ארצות הברית. במשך שלושה ימים למדנו טקסטים על הדברים שקורים לנו כעם, למן הקריאה הידועה "לך לך" ועד ימינו; הכרנו וחקרנו מיזמים כדוגמת גינות קהילתיות של בתי כנסת או חוות חקלאיות הלכתיות; ותרגלנו פעילות רוחנית בטבע (שחרית על שפת אגם בזריחה, פרקי שירה בפינת החי, וכן הלאה).

אני מניחה שציבור הקוראים מרים גבה ומבליע פיהוק – מה חדש? עוד כנס אזוטרי וניו–אייג'י על יהדות ומשהו? ובכן, כדי להבין את החידוש צריך לדעת שמדובר בכנס שמיטב הארגונים, הקהילות והקרנות היהודיים בארצות הברית לקחו בו חלק, כחלק מתהליך ארוך טווח שבו הממסד היהודי מאמץ נושאים אלו אל חיקו. במסגרת האירוע חגגנו, למשל, את סיום קורס ההכשרה של שלושים צעירים וצעירות המתעתדים להוביל את תחום היהדות הסביבתית במרכזים קהילתיים יהודיים (JCC) ברחבי ארצות הברית. הצעירים האלו יקבלו ליווי ותמיכה הן מהמוסדות הקהילתיים והן מארגוני סביבה יהודיים הפעילים באזור, ומשכורתם ממומנת על ידי קרנות העוסקות בעתיד העם היהודי. הציפייה מהם היא גיוס המוני של צעירים לפעילות חברתית–סביבתית מתוך השראה המחוברת למורשת ישראל.

לתת הקשר יהודי

הסיפור שמאחורי המהלך רחב אף יותר, שכן JOFEE הוא אחד מארבעה צירים של למידה וחוויה, המקודמים בימים אלו במקביל בקהילות היהודיות בארצות הברית. שלושת הצירים הנוספים הם תרבות ואמנות, צדק חברתי (תיקון עולם) ורוחניות (ללא שיוך לזרם מסוים). תפקידם של ארבעת הצירים האלו הוא להניע את המהלך שיחזיר ליהדות את הצעירים, ויגרום להם "להרגיש בבית" בקהילות היהודיות.

הצעירים, בני דור ה–Y נמנעים ברובם מלפקוד את המוסדות היהודיים הוותיקים ומגדירים אותם כלא–רלוונטיים. לעומת זאת, רבים מהם מפגינים מחויבות ונאמנות עמוקות לתפיסות עולם ורעיונות ערכיים אחרים, המשלבים מימוש עצמי, רכישת כלים ועשייה.

מטרת המהלך היא שארבעת הצירים – תרבות ואמנות, צדק חברתי, רוחניות וסביבה – יחזקו את ההקשר היהודי של מגוון הפעילויות והרעיונות העדכניים, יעניקו להם השראה ממקורות יהודיים וישתלבו במסגרת המוסדות היהודיים. צעיר המחויב לתיקון עולם סביבתי, למשל, יוכל להתנדב בחווה אקולוגית יהודית, אחר כך לנהל קואופרטיב אורגני בקהילה, ובהמשך להוביל תנועה יהודית טבעונית המציעה אלטרנטיבות ל"עוף לשבת".

לצערי, הייתי הנציגה היחידה באירוע שהגיעה מארץ הקודש. ארץ ישראל אף לא הוזכרה בו ולו פעם אחת. עם זאת, לדעתי, יש משמעות עמוקה ללימוד תהליכים אלו ולבחינתם בישראל.

אין ספק כי בישראל יש צמיחה ופריחה אדירות של התעניינות ועיסוק בכל ארבעת התחומים הנ"ל. בשנים האחרונות ישראל הופכת למעצמה טבעונית וצמחונית, העיסוק באיכות הסביבה הוא כבר נורמטיבי, התרבות והאמנות היהודיות מתעוררות ומשפיעות, ונהייה אחר רוחניות היא נחלתם של רבים. המושג "יהדות חברתית" כבר רווח, וארגונים רבים העסוקים בעשייה מגוונת לתיקון עולם שואבים השראה מארון הספרים היהודי.

ראוי לציין כי כל הפעילות המוזכרת אינה מגזרית. אמנים חובשי כיפות מגוונות, כמו גם כיפת שמים, מחדשים פיוטים, משוררים על תהליכים רוחניים, יוצרים ומלחינים בהשראת המקורות. בארגונים כדוגמת "תבל בצדק" מתנדבים בוגרי השומר הצעיר ובני עקיבא כתף אל כתף; ובירושלים מתקיימת תחרות "החמין הטבעוני" בין בשלנים רבים, שרק חלקם מכיר את המנה המקורית מהבית.

מסתבר כי ארבעת התחומים האמורים מאפשרים מפגש וחיבור – בין יחידים, בין חברות וקהילות, בין מקורות מתקופות ומתפיסות שונות – ויוצרים חוויה משמעותית ומכוננת, המראה את פניהם היפות של היהדות ושל היהודים. הפנים הרבות של מימוש הרעיונות בעשייה חיובית מאפשרות לבעלי נטיות–לב ויכולות שונות להתחבר לרעיונות ולפעילות בדרכים מגוונות, בשלבים שונים של חייהם, כמו גם להרגיש קשורים ליחידים ולקבוצות אחרים מהם. מכאן לשם נוצרת בישראל שפה פנים–יהודית חדשה, שהיא בשורה של ממש לחברה הישראלית ולעם היהודי כולו.

מפגש תיכוניסטים

בתחום שעליו אני אמונה – יהדות המחוברת לטבע הארץ ולטבענו כעם – זכיתי לבחון את הנושא במסגרת מחנה משותף של "טבע עברי" (הארגון שאני מנהלת) ושל החברה להגנת הטבע. המחנה, שנקרא "בין שמים וארץ", סובסד על ידי פדרציית ניו–יורק במסגרת התהליכים אשר הוצגו במאמר, על מנת לבחון את הרלוונטיות שלהם לחברה הישראלית.

למחנה הגיעו חמישים תלמידי תיכון ובוגרים של בתי ספר ממלכתיים וממלכתיים–דתיים. המדריכים שנבחרו למחנה הם צעירים בעלי ניסיון במסעות זהות מסוגים שונים (וראוי לציין כי התפשטותם והתרחבותם של מסעות הזהות ככלי חינוכי משמעותי קשורה בעצמה לעניין הנדון כאן). המתודה הייחודית למחנה הייתה לימוד בחברותא, כאשר הטבע והסביבה לוקחים חלק משמעותי בתהליך. דהיינו, אם הלימוד המסורתי מבוסס על טקסט במטרה להבין את כוונתו ומשמעותו, והלימוד הפלורליסטי הוסיף לשיח את החבורה הלומדת עצמה, עם ניסיון החיים הייחודי ותפיסות העולם של חבריה – הרי שמחנה "בין שמים וארץ" התייחס גם למקום שבו מתקיים הלימוד, על טבעו המיוחד.

כך למדנו את חוויית המערה של ר' שמעון בר יוחאי מתוך "ישיבת בדד" עם מים וחרובים, השכמנו בזריחה להתעוררות פנימית וחיצונית, העמקנו ב"מעשה מאבדת בת מלך" (שסופר בדרך) בעודנו מהלכים ושחים. גילינו כי דרך הלימוד הזו, לצד החוויות שמזמן לנו הטבע, בנתה קבוצה פתוחה, לא שיפוטית, הנכונה ללמוד בשמחה רבה טקסטים מארון הספרים היהודי, כבסיס לדיון או כהשראה, ואף לתרגם את הלימוד לפעולה. גילינו גם שכל התחומים המוזכרים לעיל קשורים זה לזה: טבע, רוחניות, עשייה חברתית ומוסיקה היוו כולם עמודי התווך של המחנה, והחניכים שילבו ביניהם בטבעיות רבה.

הנה כי כן, החיבור בין רוחניות, היחס לטבע, לסביבה ולמזון, תרבות יהודית וצדק חברתי כבר קורה, אבל יש עוד מה לעשות. צריך לחזק את החיבורים ולפתח את הכיוונים, צריך לתת שם ומקום, וצריך ליזום ולהוביל. העוצמה שטמונה בפעילות ה"חוץ–הלכתית" מתחזקת מכך שהיא גם "חוץ–פוליטית". קריאת "לך לך" בדור שלנו מכוונת אותנו לבניית קשרים וגשרים יציבים אל היהדות וממנה, שישפיעו טוב על העולם כולו.

עינט קרמר היא מנהלת ארגון "טבע עברי" לאחריות סביבתית–יהודית

 פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ג אלול תשע"ו, 16.9.2016