ספר הקינות הגדול | בכל סרלואי

אומרת שירה 996

2

 

הגיהינום הוא גן עדן ברוורס

חביבה פדיה

הקיבוץ המאוחד, 68 עמ'

 

 

 

 

 

בזמן קריאת הספר בימי בין המצרים צפו בי פסוקי ירמיהו: "הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה.“ הקשר בין קינה לחכמה עולה מכל שורה בספרה העמוק והכואב של פדיה, שכל שורה בו היא קינה חכמה ופעורת לב.

כמקוננת הנושאת מבטה אל העבר ושואלת כיצד נשא בתוכו את האסון, אומרת פדיה כי

הָגֵּיהִנּוֹם הוּא גַּן הָעֵדֶן בְּרֶוֶרְס. נְקֻדָּה. / עִם ּוִיסְקִי וְאִפּוּר טוֹב וְשׁוֹקוֹלָד בַּפֶּה / אַתָּה עוֹבֵר בְּאוֹתָהּ דֶּרֶך עַצְמָהּ / בָּה פַּרְדֵּסֵי גַּן עֵדֶן הִזְהִיבוּ אֶת מְתִיקוּתָם בְּזֹהַר / זוֹ אוֹתָה דֶּרֶךְ עַצְמָהּ אֶלָּא שֶׁהִיא כֻּלָּה מַרְאוֹת. / הַכֹּל שָׁם וְהַכֹּל לֹא שָׁם. פָּשוּט מְאֹד.

הספר כולו הוא קינה על האהבה ששבר הפרדה נעוץ בראשיתה, מאהבת האיש עד לאהבת האם, אבל ניתן לקרוא אותו גם באופן מופשט ורחוק יותר מהקשרו האישי. פדיה, שעולם הסמלים הוא עולמה כחוקרת קבלה, מדברת על אהבה שבורה אך יוצרת דיבור עמוק על גלות הנפש: "וְהִנֵּה הוּא יָמִים רַבִּים בָּם טָבַעְתָּ / וְאָז תִּזָכֵר לְאִטְּךָ אֵיךְ / שֶׁבַּיוֹם הַזֶה שָׂרַפְתָּ גַּפְרוּר שֶׁהִצִּית מֵאָז אֶת כָּל הַסִּיגָרִים שֶׁמְּאַפְשְׁרִים לְךָ לוֹמַר עַכְשָׁו / כָּלוּ בְּעָשָׁן חַיַּי".

האובדן הזה יוצר שירה משוכללת, אינטואיטיבית, מרובת חזרות עד למדיטטיביות, שהיא חשבון נפש על השבר וצעקת כאב נוראה בעטיו.

שָׁכַבְנוּ מִתַּחַת לַנַּעֲלַיִם שֶׁל הַחַיִּים / בְּלִי קוֹל תְּפִלַּת אַשְׁכָּבָה / כָּזֹאת הָיְתָה הָאַהֲבָה / כְּשֶׁגָּוְעָה / רְעָמִים וּבְרָקִים לֹא הִדְלִיקוּ אוֹר בְּנֵכַר הַחֲדָרִים בִּמְקוֹם סְדִינִים / מַזִּיעִים הָיִינוּ עֲטוּפִים תַּכְרִיכֵי / עֲיֵפוּת / וְהָיִינוּ כָּל הַזְּמַן אֲשֵׁמִים.

היכרותה העמוקה של פדיה עם השירה העברית הקדומה משכללת את הקינה האישית שלה עד למיסטיות, שכמו הקינות באיכה ונביאים נקראת כחורגת מהתקופתי ומעמידה את עוצמתה של המשוררת במלוא גדולתה. נראה כי כל עולמה המיסטי, השירי והתרבותי, מזדקק יחד לעמידה חשופה, כנועה ומורדת כאחת, כנגד האפשרות הנוראה של בית שבור וקיום חסר. "חָזַר וְאָמַר לֹא פַּעַם רַק הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינֵינוּ / אֲבַל אָז הָפַךְ לִהְיוֹת הַמָּוֶת עַצְמוֹ". מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה, הבית כמוות, וכל שנשאר הוא קולה העירום של הנשמה המקוננת על גלותה ושברה. וכמו בספרי הנבואה הנשברים בקינות על ליבו של העולם ואחריתם בנחמה, מסיימת פדיה את ספר הקינות הגדול שלה בהשלמה ואהבה: "מָתוֹק לִבִּי מֻנָּח בְּתוֹךְ הַיָּם הַוָּרֹד וְהַפְּרָחִים חוֹפְנִים אוֹתוֹ וּפַרְפָּרִים / פְּשׁוּטִים חוֹמְלִים אוֹתוֹ / וּבִכְיוֹ שֶׁל כָּל אָדָם עוֹטֵף אוֹתוֹ עוֹטֵף אוֹתִי עוֹטֵף אוֹתִי בְּאוֹר".

 פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' אלול תשע"ו, 9.9.2016

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 בספטמבר 2016, ב-גיליון שופטים תשע"ו - 996 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: