הגם שעיקרה של הפרשה עוסק בדינים השייכים לכלל, אין התורה מקפחת את מעמדו הסגולי של הפרט. בין דיני מלחמה לעגלה ערופה

פרשת שופטים מרובה בהדרכות הלכתיות–מעשיות בעניינים שהובאו בצורה מופשטת יותר בפרשה הקודמת לה. בין השאר היא עוסקת בצדדים שונים של דיני המלחמה: בגיוס למלחמה, בהגדרת הפטוֹרים מן הצבא ובדיני הטלת מצור על עיר בתוך המלחמה.

בדיני המלחמה, כמו גם בדינים חמורים אחרים בתורה, יש מידה רבה של תקיפות, ומוזכרות בהם עברות שעונשן עונש מוות. כך, למשל, כתוב במפורש בתורה, ומובא ביתר הרחבה בדברי חז"ל, שיש להמשיך את המלחמה עד נפילתה המוחלטת של העיר הנתונה במצור.

יש לציין כי ככל הנראה מדובר כאן דווקא במלחמה יזומה, ולא במלחמת מגן. עם זאת, יש כאן גם הגבלות שונות המרככות את החומרה וההחלטיות של הדינים הללו: הן בכל מה שנוגע לפתיחה במלחמה ולהמשכתה, הן בעצם הטלת מצור על עיר והן במצווה המיוחדת לחוס על עצי הפרי שמסביב לעיר. מכל אלה מתגלה קו אחד חשוב אחד, והוא הגמישות. היינו: אף שדיני התורה הם מוחלטים ומוגדרים, יש בהם גם צדדים שונים של התחשבות או של ריכוך חומרת הדין.

איור: מנחם הלברשטט

כולם אשמים

פרשת עגלה ערופה, שבסוף פרשתנו, שופכת אור חדש על בעיות היסוד הקשורות בענייני העם והאדם. מדובר באדם שנמצא מת בשדה, ולא ידוע מי הרגו. כאשר דבר מעין זה מתרחש מובן שכמו בכל מדינה אחרת נקראים השלטונות והמשטרה לחקור ולדרוש בעניין כדי למצוא את האשמים. אך מעבר לחובה עניינית זו יש מצווה לערוך במקום טקס מיוחד. הטקס של עריפת העגלה הוא מורכב ומסובך אפילו לפי משמעם של הכתובים, וכל שכן לפי מדרש חכמים, המחייב חלק מחברי הסנהדרין הגדולה להיות נוכחים במקום.

המסר הייחודי העולה מן הדברים הוא שעצם מציאתו בשדה של קרבן רצח היא הרבה יותר מאשר הוכחה לביצועו של פשע שראוי להעניש עליו. מעשה הרצח איננו נתפס כפרשת פשע מקומית, המטילה דופי על שלטונות האכיפה והשיטור, אלא כשערורייה וכחרפה בקנה מידה לאומי.

חלק מן הטקס הוא החיוב למדוד את המרחק בין מקום מציאת ההרוג לבין הערים שסביבו. חז"ל קבעו כי את המדידה הזו יש לבצע בצורה מדויקת בכל מקרה, גם כאשר אפשר לאמוד בקלות, במבט עין, איזו היא העיר הקרובה ביותר. דבר זה אינו בא להטיל אשמה מיידית על בני מקום מסוים, אלא לערב במקרה הרצח את כל הערים שמסביב למקום, להכניס אל תוך מעגל האשמה לא רק את זקני העיר – אשר בדרך כלל הם אנשים הגונים וכלל אינם חשודים בפשע – אלא גם את תושבי הערים האחרות. וכל זאת משום שמה שקרה כאן צריך לזעזע לא רק את המקום המסוים הזה, אלא את הארץ כולה, את העם כולו.

הכרזה של חרפה

זאת ועוד: הטקס הזה הוא אמנם טקס כפרה, אך אין תחליף לחקירה או לעונש. אדרבה, עריפת העגלה דווקא מבליטה את החרפה הרובצת על המקום שבו קרה הדבר. אכן, יש צד מסוים של הקבלה בין דיני עגלה ערופה לבין דיני עיר הנידחת. הריסתה של העיר הנידחת איננה רק עונש אלא היא גם הכרזה של חרפה. שהרי גם אחרי שהעיר הנידחת נמחית מן העולם, זיכרונה נשאר לדיראון עולם. בדומה לכך גם מקום עריפת העגלה נשאר מקום שאיננו נזרע ואינו נעבד לעולם, פינה של שממה במציאות.

אפשר אפוא לומר כי בצד העיסוק הכולל בפרשתנו בנושאים שבהם אין, לכאורה, יותר מדי מקום לחיי הפרט (מלחמה, עיר הנידחת) באה פרשה זו להדגיש את ערך חייו של האדם היחיד. במלחמה אולי ייהרגו אלפים, עונשי מוות אולי יוטלו על רבים; אבל אפילו חייו של אלמוני, שנמצא מת בשדה ואין יודעים אם הומת בצדק או שלא בצדק, מוצגים כרבי חשיבות. ללמדנו שבתוך ההקשר הזה של עיסוק במלחמות הכלל ובחובות הכלל אין מותו של היחיד נעלם. עם המלחמות והקרבות מתבלט המאורע של מסכן יחיד שמת שלא כדרכו.

 פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' אלול תשע"ו, 9.9.2016