האם היהודייה והבת הסוררת | שלום רוזנברג

האמנם ליהדות לא הייתה השפעה מוסרית על התפתחות האנושות? תגובה ליובל נח הררי

מבקש אני להביא לפניכם טקסט, כאשר את זהות המחבר אגלה במועד מאוחר יותר. ואנא, חכו בסבלנות ואל תנסו לחשוף עדיין את זהותו. המחבר מתייחס להרג תינוקות שזה עתה נולדו. כותב הוא נגד "נטישת התינוקות – מעשה חילול שנעשה לדבר שבנוהג אצל רבות מאומות העולם". הנטישה מאפשרת לאדם להתגבר על המחסום המוסרי. הנוטשים "לוקחים את התינוק למקום מבודד… בתקווה לישועתם כטענתם", ומסבירים את מעשיהם בתקווה או בטיעון שמישהו ימצא את התינוק, ירחם עליו וייתן לו מחסה ומקלט.

אלא שהמציאות רחמנית פחות. "לאמתו של דבר הוא יהיה נתון לייסורים מדאיבים ביותר". וכאן קוראים אנו תיאורים מזעזעים: "חיות טרף… מתענגים על היילוד, סעודה טובה שהגישו להן מגיניו הטבעיים… אביו ואמו". "העופות עטים על שרידיו וחוטפים אותם", ואם "העופות הדורסים" הקדימו להופיע לפני שהחיות גמרו את מלאכתם, "הם נאבקים עם חיות השדה על הגופה כולה".

אבל לא רק נטישה בלבד שכיחה. יש הורים "הממיתים את היילוד במו ידיהם, עוצרים את נשימתו הראשונה וחונקים אותו באכזריות ובקשיחות לב נוראה". ויש אחרים, "המשליכים את התינוק לנהר או למצולות הים, לאחר שתלו עליו מטען כדי שיכבד משקלו ויטבע מהר יותר".

קול יחידי וייחודי

המחבר מתקיף קשות את המנהג הזה. כעת המקום לשאול – מי המחבר? או מכיוון אחר – מהי המסורת הדתית–מוסרית של המחבר? כאן עלינו לבחור בין שלוש האפשרויות שלפנינו: נצרות, אסלאם "והדת הבזויה" בלשון הכוזרי – היהדות. בטוחני כי לא תנחשו נכון את מקור הטקסט: זהו טקסט יהודי! הייתכן?

הטקסט לא כתוב כפסק הלכה קלאסי, ולמרות זאת הוא יהודי. כיצד בטוח אני? פשוט, כי הטקסט נכתב ביוונית באלכסנדריה של מצרים (ניו יורק של אותם הימים) בסביבות שנת אפס לספירה. המחבר היה פילון איש אלכסנדריה והוא קדם לפאולוס. אין ספק שספריו של פילון השפיעו רבות על הדת והמוסר הנוצריים, ומתוך כך במידה קריטית גם על המוסלמים. את דבריו כתב פילון בפירושו לפסוקים העוסקים באישה ההרה שנפגעה בעקבות מריבה של אחרים (שמות כא, כב): "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ". פילון לומד כאן קל וחומר, מרחיב את תוקף הדין מעבר למקרה המובא בתורה, ודן ברצח עוברים, בנטישת תינוקות או בהרג שלהם.

בנידון זה, קולו של פילון הוא יחידי וייחודי בעולם התרבותי העתיק. חוקי העמים לא טיפלו בכך, ואף אחד מהפילוסופים של התקופה העתיקה, לא הרים את קולו כדי למחות. אך הבה נתקן את קביעתנו, היסטוריון חשוב של התקופה כן הרים את קולו: טקיטוס (56–117). וכך הוא כותב בבוז: "הרג הבנים היתרים הוא חטא בעיני היהודים?!"

האמא של ניוטון

כתבתי את הרשימה הזאת בעקבות דברים שנכתבו על ידי פרופ' יובל נח הררי על תרומתה של היהדות לעולם. הוא ביטא את דעתו בעזרת מאמר חריף שניסח: מקומה של היהדות בהיסטוריה העולמית הוא כתפקידה של "אמא של ניוטון". המאמר בא ללמד שכמו שערכה של "אמא של ניוטון" לא קשור לפיסיקה ולמתמטיקה שביצירה שניוטון הבן פיתח, ואין לה חשיבות מעבר למשמעות הביולוגית והמשפטית (המקרית) שבעניין, כך אין שום ערך לטוענים ל"אימהות היהודית" על המוסר בזה שהיא הולידה את הנצרות ש"הנחילה" את המוסר לעולם. לא זאת בלבד, הררי מדגיש את טיעונו בעזרת דוגמה מהלכות שבת, שלפיה הנצרות היא נוסח משופר של היהדות. אך על זה בהזדמנות אחרת.

כנגד טענות אלו, רציתי ברשימתי היום להביא דוגמה אחת של עמדה מוסרית מאוד עקרונית שה"אמא" פיתחה והעבירה לעולם ובייחוד ל"בת" הנוצרית, שאגב עתידה להיהפך מהר מאוד לסוררת. השגיאה של הררי היא תוצאה של התעלמות מהשפעת היהדות על תרבות העולם במשך תקופה שלמה, תקופה שבה הייתה היהדות האמא התרבותית והתיאולוגית של תרבות חדשה. אחרי דורות רבות של חרם היסטורי על התרומה היהודית המוסרית, התקבל בתרבות העולמית הביטוי "המוסר היהודי–נוצרי", המכיר, יותר מאשר הררי, בתרומה היהודית למוסר העולמי.

האם ביטוי זה הוא כולו אמת? נראה לי שלא, אך ה"אמא של ניוטון", כלשונו, קצת יותר מרוצה. שמעתי אותה אומרת: הנצרות "הנחילה" והוסיפה בלחש "מה שהיא נחלה". ואולי ההתעלמות מהתרומה היהודית למוסר העולמי הייתה תוצאה של הכלים הגסים שבהם מנסים להסתפק חוקרי ההיסטוריה, מבלי לרדת לרזולוציה העדינה יותר, כמו זה המסתפק בגופני מאקרו במחשב שלו.

אמנם נכון, כבר בימים עברו פותחו כיוונים ושיטות שונות של מערכת חוקית–מוסרית. דוגמה קלאסית היא הקודקס המשפטי של חמורבי, שיש בו – כביכול – קרבה רבה לחוקי פרשת משפטים. אבל כבר הוכיח יפה מ"ד קאסוטו שפרשת משפטים מאתגרת את חוקי חמורבי ומציגה מכלול של חוקים המהווים ביקורת מוסרית על החוק המקובל. ובניגוד לדברי הררי, התוספת של המוסר היהודי, "האמא של ניוטון", הביאה לשינוי רדיקלי והשפיעה רבות על האנושות.

 פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' אלול תשע"ו, 9.9.2016

 

מודעות פרסומת

פורסם ב-9 בספטמבר 2016,ב-גיליון שופטים תשע"ו - 996, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: