פגמים שהם שבח | צור ארליך

שיפוט מהיר

2

 

פיורלה

ענת משיח,

עם עובד, 292 עמ'

 

 

 

 

 

 

פיורלה בת שלוש–עשרה. אישה בהתהוות. סופרת בהתהוות. ישראלית בהתהוות בישראל המתהווה. יש לה דמיון פיוטי, אוצר מילים מעשיר–והולך ותום מתוק. שמה מעיד עליה: שם קורן ומצלצל, שפירושו פֶּרח, אבל זר לאוזן הצברית–אשכנזית, ודאי זו של 1947. פיורלה היא בת למשפחה של עולי לוב. משפחה שהיא חלק מקהילה טריפוליטאית קטנטנה בשכונת צריפים בפאתי עיר שעל פי כל הסימנים היא תל–אביב. יש לה, באופן קצת צפוי, סבתא ודודות צבעוניות ועמוסות סיפורים שהיא נוהה אחריהן, חבלי קליטה וכאבי צמיחה.

ציור העטיפה, בחירה מצוינת, ציור בסגנון נאיבי מאת טובה צביק, ובו ארץ–ישראל ישנה ותמימה ודלה וססגונית, משקף היטב את העולם על פי פיורלה. חשובה מכך כמובן היא הצלחתה הנאה של המחברת לשקף עולם זה במילים. ענת משיח כותבת, כמאמר המשורר, בעוזמה וברוֹך, בגנדרנות ובחן. אל הסיר הספרותי המוכר לעייפה – סיפור התבגרות, סיפורה של משפחה "מזרחית" (מערבית מבחינה גיאוגרפית) עם כל המאפיינים העסיסיים הידועים, סיפור חניכתה של סופרת–לעתיד – הוסיפה משיח בספר–ביכוריה תבלינים מיוחדים: דמות כובשת לב, מוטיבים מעלי–חיוך השוזרים את הסיפור, ובחירה למקם סיפור עלייה צפון אפריקנית בתקופה לא אופיינית, תקופת ערב הקמת המדינה.

עיתון "הארץ" מצא ב"פיורלה" פגמים רעיוניים. פגמים אלה הם שבחָיו. אפשר להוסיף אותם לסיבות להמליץ על הספר לבוגרים ולבני–נוער מיטיבי–קרוא כאחד. אכן, נו–נו–נו, הפמיניזם של סיפור–הנשים הזה אינו מהסוג משפיל–הגברים; הגיבורה דתית וכמעט נהנית מזה; הביקורת העולה מהעלילה על יחסם הנורא של ילדי–הכיתה הצברים לחברתם העולה הספרדייה אינה גולשת לפוליטיקת–זהות מזרחית ולסגירת חשבון עם הציונות; והיהודים של תש"ח לא מצטיירים כמחוללי–נכבה לתיאבון אלא דווקא כנתונים לאיומי שחיטה מצד שכניהם הערבים.

אמנם, עניין זה אחרון, הנוגע למיקומו של הסיפור בתקופה הרת–גורל, מפוספס כמעט לגמרי. המסות הגדולות של תש"ח זוכות לאזכורי בזק מתמיהים באגביותם. מי שרוצה לכתוב רומן התבגרות נקי מהיסטוריה, אל נא ימקם אותו בתל–אביב של תש"ח. כאובה עוד יותר, מרגיזה ממש, היא ההחמצה הלשונית. פיורלה, שֶקולה המספר הוא הקול השליט בספר, גדלה בין עולים–חדשים שעבריתם רצוצה, אך היא תולעת ספרים ובעלת כישרון לשוני. העברית שהמחברת או עורכיה שמו בעֵטה הכותב של פיורלה כדי להמחיש מציאות זו היא עברית ספרותית עשירה, רהוטה ורבת דימויים, המשובצת באופן שיטתי דווקא בשגיאות האופייניות לדיבור הישראלי (העץ–זית, אני ילך) ולא לכתיבה של נערה קוראת. זה לא אמין, וזה מגוחך במידה כמעט בלתי–נסלחת.

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט אב תשע"ו, 2.9.2016

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בספטמבר 2016, ב-גיליון ראה תשע"ו - 995, סיפורת, שיפוט מהיר - צור ארליך ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: