מכשפה בכפר המטאטא הגדול | רבקה שאול בן צבי

לולי היא האחות והדודה הטובה שמטפלת באחייניה, עד שחייה המשמימים והדכאניים נמאסים עליה והיא יוצאת למלחמת שחרור. רומן משובח, עדין ומדויק ונושא בשורה

3

 

לולי וילוז

או

הצייד האוהב

סילביה טאונסנד וורנר

תרגום ואחרית דבר: רנה ורבין

לוקוס, 2016, 224 עמ'

 

 

 

"לולי וילוז" הוא רומן עתיר מעלות שמגלם את אמנות הכתיבה במיטבה, ולא בכדי נכלל ברשימת מאה הרומנים הטובים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית. המחברת, סילביה טאונסנד וורנר (Warner, 1893–1978), השתייכה ל"חבורת בלומסברי" שעליה נמנו סופרים שהשפיעו על הספרות העולמית והניחו יסודות למודרניזם של המאה העשרים. זהו הרומן הראשון שכתבה והתפרסם ב–1931. צר לי שהכותרת הצחיחה בעברית אינה משקפת את יפי הכותרת האנגלית Lolly Willowes, שמתנגנת כל כך יפה בצליליה ורומזת לעץ הערבה – willow באנגלית.

במרכז הספר דמות בלתי שכיחה של גיבורת רומן: לא יפה ולא נאה ולא נשית ואפילו קצת מכוערת בשרטוטים החדים של פניה ה"מכשפיים" למראה, שצופנים את "מכשפיותה" העתידית. לורה, שידוך לא רע בזכות מעמדה הגבוה יחסית והכנסתה השנתית המרשימה, מחמיצה בכוונה את כל האפשרויות להינשא שזימנו לה קרוביה המודאגים. הגבר היחיד שאהבה בעומק לב היה אביה המסור והאוהב, שידע להגן עליה בילדותה מאחים תוקפנים שקשרו אותה לעץ והשאירו אותה לנפשה.

אחרי מותו נאספה לביתו של אחיה הנשוי ושם טופחה כ"דודה לולי" סולידית שחיה מיום ליום ומארוחה לארוחה ומטפלת באחיינים הקטנים. לורה רואה עצמה "כמו רכוש משפחתי שנשמט מהצוואה. הייתה מוכנה שיעשו בה מה שמצאו לנכון" (עמ' 15). בגיל 47 לורה מתעוררת לקראת אפשרות חיים אחרת, עוזבת את בית אחיה ועוברת לכפר נידח בשם גרייט מופ (מטאטא גדול).

רבקה

למצוא חיים בכפר

היופי ברומן הוא עדינותו ודקותו. בנימה שקטה ומאופקת מגוללת האקספוזיציה את הרקע המשפחתי ואת ההיסטוריה של משפחת וילוז, ופרטים שונים של החיים היומיומיים והזיכרונות המכוננים נטווים לתמונת חיים יפה. העיקרון המכונן של המשפחה הוא שמירה על הסדר הקיים, כולל בסגנון הרהיטים שהונחל מדורי דורות: "הם ישנו במיטות וישבו על כיסאות שנוחותם שכנעה אותם, בלי משים, לכבד את השכל הישר של אבות אבותיהם" (עמ' 16). הווילוזים הם אנשים טובים ומנומסים, ויחסם לאחות הרווקה מתחשב ומגונן. יחס מופתי לכאורה שבעתיד יצטייר באור אחר.

הרומן בנוי משלושה חלקים, ובחלקו הראשון מצטיירת לורה כדמות אפורה וסכלה, שרגילה לציית לכל אדם בעמדת כוח שבמחיצתה, אבל פרטים שונים על חייה בכפר ושיטוטיה מרמזים על פן של עומק וחכמה שיתגלו בהמשך. בחלק השני היא חווה מצבים נפשיים סהרוריים ועמוקים שגורמים לה להבין שעליה להינתק מחייה הנוכחיים. חילופי העונות המחישו לה את מצבה כמי "ששוב נגזר עליה" (עמ' 74). היא איבדה את נפשה ויודעת שתמצא אותה במקום אחר. בכפר מסוים אחד, ששמו מעיד על מהותו והוא מתאפיין בעיקר בנידחותו.

יותר ויותר מתגלה לנו לורה כדמות השונה מאוד מ"דודה לולי" המשמימה וכאישה בעלת חיי נפש עשירים ורבי דמיון, אינטואיציות מחודדות ויכולת שכלית גבוהה. כאשר הודיעה למשפחתה על נסיעתה הקרובה, חשבו שהיא מתבדחת. כשמתבררת רצינותה, מתנגד הנרי אחיה בתקיפות. העימות ביניהם מסתיים בניצחונה בקטע אירוני להפליא שלא אחשוף מפחד ה"ספוילר".

המעבר מלונדון לכפר שונה מהמעבר ההפוך. בראשון הייתה לורה בבחינת חפץ שמטלטלים אותו ממקום למקום. בשני היא סובייקט חושב ומרגיש במצב של תודעה משברית. בראשית חייה בכפר פוקדת אותה ההבנה שתמיד הייתה אומללה, ולא היו לה חיים כלל. את האשמה היא תולה לא רק באחיה ובגיסתה שאינה מסוגלת לסלוח להם, אלא בכל המשפחה לדורותיה כולל הסבתא רבתא המיתולוגית, והחברה כולה על מוסדותיה ומוסכמותיה.

ברית שריטת החתול

בעולמה החדש של לורה מהווה הטבע ישות חיה ומתדובבת. לא סתם רקע. לא נוף יפה בלבד. אין זה הטבע ה"סנטימנטלי" של שילר, שהבחין בין יחס נאיבי לטבע של מי שקרוב אליו ליחס סנטימנטלי של התפעלות וגעגועים שמעיד על ריחוק מהותי. לורה היא מעבר לשתי הישויות הללו. החוויה שלה פגאנית. היער שלה הוא אנימיסטי ובעל נשמה. והיא בטוחה שהוא מתנגד לפלישתו של טיטוס אחיינה, שמביא ערכים זרים. בואו של טיטוס לכפר מאיים לכבול אותה מחדש בכבלי משימות נשיות מאוסות. החלק האחרון בספר מוקדש להתמודדות עם הסכנה.

בשלב זה נע הרומן לתחומי הפנטסטי: ברית עם השטן, כישופים, מסיבת מכשפים ומכשפות, והשפעות מסתוריות שלבסוף מבריחות את טיטוס הבלתי רצוי יחד עם ארוסתו המעריצה. חתלתול מסתורי אף הוא משפיע על מהלך האירועים, אך אין זה החתול הקלאסי של בתולה זקנה, אלא חתול שטני שכרת עמה ברית דמים.

הצלילה אל הפנטסטי היא רבת משמעויות. הפנטסטי אינו פתאומי, כי הבהובים שלו הופיעו בחוויותיה של לורה עוד קודם לכן. הפנטסטי הוא ביטוי לעולם של טרום תרבות, לפגאניות של העבר, והוא גם מקום של הצלה מאותה תרבות רציונלית כביכול שאמללה את לורה, ומאיימת לאמלל אותה גם בהווה, באמצעות נציג סימפתי למדי שלה, האחיין טיטוס. אנשים טובים עושים דברים רעים ברומן. דברים רעים רצופי כוונות טובות.

כותרת המשנה של הרומן היא "הצייד האוהב". הצייד הוא השטן, אך לא זה הזדוני והנורא המוכר לנו מהמיתוסים, אלא כוח נפשי שלורה מגייסת לצורך הצלתה, ובמישור הפנטסטי ישות גואלת חיצונית שלורה נזקקת לה. חלק מהברית עם השטן, שנחתמת בשריטת החתול, היא הפיכתה למכשפה. היום אנו יודעים שמכשפות שהועלו על המוקד באירופה הנוצרית היו נשים חכמות ודעתניות שידעו לרפא בצמחי מרפא, כמו לורה עצמה שמבינה בנושא. המכשפה המיתולוגית מהאגדות, לעומת זאת, היא בדרך כלל זקנה בודדה מכוערת מאוד הרוכבת על מטאטא. לורה קצת דומה בחיצוניותה למכשפה מהאגדות, אך צד המכשפה שבה הוא בעיקר ביטוי להשתחררות מעול התרבות הדכאנית ונתינת ביטוי לכוחותיה הנפשיים. העולם הפנטסטי מאפשר לה "לכונן מחדש את נשמתה" (עמ' 156).

האומץ לבחור

רבים רואים ברומן ביטוי למחאה פמיניסטית. יש בו גם יחס שלילי אל מה שמוגדר כנשיות ואל אורח חיים של עקרת בית, שבו רואה לורה גורם המצמית את חיי הנשים ומחמיץ את יכולותיהן העמוקות. מסרים כאלה אינם מפליאים כשהם באים מפיה של גיבורה שלא היה לה חלק בחוויה הנשית האוניברסלית על מעמקיה וכאביה, שלא התאהבה מעולם ולא נמשכה לגברים. אבל יש משהו חיוני ואמיתי במחאה הזאת, שמהדהדת את חייה והשקפותיה של המחברת עצמה, ומבשרת גילויים עתידיים של המחאה הפמיניסטית.

מעבר לפן המגדרי, אני חשה ברומן בשורה אופטימית על גמישותה של הנפש האנושית ועל היכולת לנוע בתוך החיים, באופן פנימי וחיצוני, ולא להיכבל בתדמית עצמית או חברתית, כמו לורה שנכבלה אל הגדר בילדותה וחשבה שכך צריך להיות. הרומן אומר שניתן להשתחרר מעול הנוגש, יהיה אשר יהיה, ולנוס מכל מה שגורם לאדם להרגיש כאילו מת בחייו. בשורת הספר היא חשיבותה של האותנטיות האישית והאומץ לבחור.

וורנר היא סופרת נפלאה של מוסיקה קאמרית ולא סימפונית, ושל דיוקי דיוקים בעיצוב התפניות ורגעי השפל והשיא. סגנונה העדין מלא חיים, והמטפוריקה שלה מפעימה. הספר שלפנינו מהווה גם הישג מרשים למתרגמת הידועה רנה ורבין, שגם כתבה אחרית דבר מאלפת. וראויה לשבח הוצאת "לוקוס" שהפיקה ספר נעים ונוח לקריאה בגופניו המוצלחים, ולא חסכה בהוצאות העריכה.

 

 

 פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט אב תשע"ו, 2.9.2016

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בספטמבר 2016, ב-גיליון ראה תשע"ו - 995, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: