מורי הדור | מרדכי מרמורשטיין

 

הן הרב קוק והן א"ד גורדון ראו בלאומיות את סיכויי ההצלה של הציונות לנוכח הסוציאליזם המרקסיסטי. על הדמיון וההבדל שבין שני האידיאולוגים של תנועת התחייה הציונית

זכות גדולה נפלה בחלקה של העלייה השנייה שהוציאה מתוכה את שני ענקי הרוח הגדולים ביותר שקמו לאומה הישראלית בעת החדשה: הראי"ה קוק וא"ד גורדון, ויסלח לי הקורא על שבעזות מצח נטלתי לעצמי זכות לקבוע כי לא היו עוד כמותם.

מיום שעמדתי על דעתי, ובעיקר על דעתם, ונזקקתי לשם כך לשנים ארוכות, ידעתי כי השניים הללו העלו אותי למרומי מחשבה ולפסגות של התרגשות אינטלקטואלית כמוהם לא ידעתי מעולם. הם לא היו הוגי דעות במובן המקובל של המונח. לא העיון הפילוסופי התיאורטי לשמו הוא שדיבר ללבם. הגותם נולדה בתוך ומתוך ההתעוררות הלאומית של העם היהודי לשיבת ציון ומתוך דאגה עמוקה לגורלו. הם הזריקו, כל אחד בדרכו, לוורידיו המדולדלים של העם היהודי רוח לאומית חדשה, סוערת, טהורה ומזוקקת. הם היו אידיאליסטים והקריבו את חייהם על מזבח הגשמת חזונם. הם היו נביאים.

דורון

מפגש שלא היה

רק חודשיים וחצי מפרידים בין עלייתו לארץ של גורדון בי"א באדר תרס"ד לבין עליית הרב קוק בכ"ח באייר באותה שנה. ההיגיון מחייב ששני ענקי רוח אלה, החיים על אותה פיסת אדמה בארץ ישראל בתקופת הסער החלוצית שבה חיים בארץ עשרות אלפי יהודים בלבד, החותרים להגשמת אותו חזון, ייפגשו מפעם לפעם, יתכתבו ביניהם, ולא כך היה. אפשר שהיה ביניהם מפגש מקרי ואפשר שהוחלף ביניהם מכתב כלשהו, אך לא התקיים ביניהם דיאלוג של ממש.

שנים ארוכות אני הוגה בתעלומה הזו "ופותר אין אותה". האגדה מספרת כי במהלך מסע המושבות המפורסם, שבו ביקש הרב קוק לסלול מסילה ללבותיהם של חלוצי העלייה השנייה, הגיע לדגניה וביקש להיפגש עם גורדון. הוסבר לו כי גורדון עובד כרגע באחת החלקות הרחוקות וקדושת העבודה אינה מאפשרת להביאו, וכך נמנעה אותה פגישה היסטורית שניתן רק להשתעשע בדמיונות "מה היה קורה אילו". האגדה הזאת אך מעצימה את התעלומה.

לכאורה לא הייתה סיבה נראית לעין למפגש ביניהם. הגותו של הרב קוק הייתה אמנם פורצת דרך במחשבתה של היהדות האורתודוקסית המסורתית אבל ככלות הכול היא לא פרצה את המסגרת ולא כרסמה בכהוא זה בנאמנותה לתורה ולהלכה, בעוד משנת גורדון הייתה אמנם נטועה עמוק בתוך רוחו הלאומית של עם ישראל, בערכיו, בגורלו ואפילו בדתו, אבל לא היה בה מקום לדת ישראל כפי שהתגבשה לאורך אלפי שנים על פי הפרשנות הפרושית–אורתודוקסית. מחיצה גבוהה עמדה בין הרב קוק האורתודוקסי לבין חלוצי העלייה השנייה שמרדו באורח החיים היהודי בגולה, אפשר לומר שתיעבו אותו, ביקשו להמציא "יהודי חדש" ואולי אף לוותר על ה"יהודי" ולברוא תחתיו "אדם חדש". גורדון היה בשר מבשרם של חלוצי העלייה השנייה, "רבם" המוצהר, עטוף בהערצתם. תהום עמוקה מפרידה אפוא לכאורה בין הרב קוק לגורדון, ומה לנו כי נלין על כי לא התקיים ביניהם שיח כלשהו.

ואולם, המעמיק במשנתם של השניים יודע היטב כי הערכים המשותפים להם אינם נופלים מאלה שמפרידים ביניהם ובמבט צופה פני עתיד מאה שנים לפנים, דהיינו פני דורנו אנו, היה בהם כדי לעצב תרבות יהודית משותפת, ולא שסע תרבותי כה עמוק בין יורשיו של הרב קוק לבין יורשי גורדון, כפי שקורה היום, שסע המטיל ספק ביכולתו של העם היהודי לחיות כעם אחד לאורך ימים. והדרא תיובתא לדוכתא, כיצד זה לא נתקיים כל דיאלוג בין שני ענקי רוח אלה ההוגים ופועלים באותו מקום ובאותה שעה וחולקים ביניהם חזון משותף של תחיית עם ישראל בארצו.

מתחת לפנס היהודי

טרם עלייתו של הרב קוק לארץ, בשנותיה הראשונות של המאה העשרים, הוא פרסם מאמרים ציוניים נלהבים שמהם עלתה תובנה אחת: לא יהיה קיום להתעוררות הלאומית אם היא תהיה מנותקת מתורת ישראל. לאומיות ריקה מיהדות לא תחזיק מעמד וסופה שתתפוגג. תוצאתה הרסנית הרבה יותר מהתבוללות המוותרת מראש על ההתעוררות הלאומית.

עם עלייתו לארץ, תחילת כהונתו כרבן של יפו והמושבות, ומעקב מתמיד בעיניים משתאות אחר דרכם של חלוצי העלייה השנייה שבמחיצתם ישב, שינה הרב קוק את דרכו וחיפש דרכים חלופיות ללבם ולנפשם של האחרונים. הוא התקשה להתמודד עם העובדה שהחלוצים הבונים את הארץ שואבים את רעיונותיהם החברתיים הנאצלים מבתי מדרש זרים, ואינם מבינים כי רעיונות אלה נמצאים מתחת לפנס היהודי. הוא התקשה אינטלקטואלית ונפשית להתמודד עם התופעה החלוצית. על פי כל הגדרה הלכתית החלוצים הם "פושעי ישראל" אבל לראשונה הוא נתקל באנשים המתנערים מיהדותם מחד גיסא אך מוסרים את נפשם על תחיית עם ישראל בארצו מאידך גיסא.

"הוא שפל וירוד, גם רם ומתנשא, הוא כולו חייב גם כולו זכאי". עובדה זו היוותה עבורו אתגר תיאולוגי קשה ואילצה אותו להמציא לה פתרונות דיאלקטיים. הוא אמנם ראה בהם "פושעי ישראל" אך באותה נשימה קבע כי "עצם התחברותם לבניין האומה והארץ מעיד עליהם כי נפשם מתוקנת יותר מנפשם של שלומי אמוני ישראל". הוא טען כי בפועל גלומה בהשקפתם החילונית המוצהרת הכרה שהם חפצים ברוח ישראל: "הרוח הא–לוהי שורה בתוכיות נקודת שאיפתו גם בעל כורחו".

לדידו, החלוצים אינם מודעים למניעיהם האמיתיים. הם סבורים בטעות שהבשורות החברתיות שהם נושאים מקורן בבית המדרש של התרבות האירופית, בבית מדרשו של מרכס, ואינם מודעים לכך שאינם אלא ראש גשר לתחיית היהדות בארץ ישראל:

אבל זה הוא דבר מוחש וגלוי לעיניים, כי אור הצדק הפנימי, היושר הכללי והאהבה הלאומית הטהורה ברשפיה רשפי אש נתרבה ונתעלה בלב הדור הצעיר, במעולה שבו. על כן אף על פי שאין לו עדיין בפועל מאומה של כל אורחות היהדות, של כל הדברים היותר  עיקריים יסודיים… בלשד חייהם יש מקום לאור הצדק הכללי, שהוא הסגולה הישראלית היותר פנימית ועליונה, להיות מאיר ומופיע גם נוהם כנהמת ים לגליו ושוטף בחזקת יד החיים הסוערים כנחל שוטף.

לאומיות של אמת וצדק

גורדון, שבמבט ראשון נראה לנו כנציג אותנטי של העלייה השנייה, כמורה הדרך האידיאולוגי של החלוצים, איננו בדיוק כזה. חלקם הגדול של חלוצי העלייה השנייה נהו אחר הבשורות החברתיות שיצאו מאירופה. הם היו שיכורי סוציאליזם שהגיע מבית מדרשו של קרל מרכס, עם רעיונות על חברה אנושית שתחליף את הלאומים באמצעות מלחמת מעמדות גלובלית, עד כי היסטוריונים התקשו לקבוע אם יעדם של חלוצי העלייה השנייה והשלישית היה "בניין עם" או "תיקון חברה".

גורדון התנגד נחרצות לרעיונות הסוציאליזם המרכסיסטי. לא משום שרעיונות של צדק חברתי היו זרים לו. אדרבה, הוא נלחם כאריה נגד "פרזיטיות", נגד חיים של בעלי הון על חשבון האדם העובד, ואולם הוא ביקש להגשים את החלום החברתי מתוך ובתוך היהדות. עיון מעמיק בכתביו מגלה לנו אדם הכואב בדיוק אותם כאבים שכאב הרב קוק:

אחרי יותר משלושת אלפים שנה של "צדק צדק תרדוף" ואחרי אלפיים שנה של חורבן, של גלות ושל כל מיני ייסורי גיהנום על שאיפתנו לאחדות עליונה, לאמת עליונה וממילא לצדק עליון, לא נבוא עתה, בעצם השעה שהתעוררנו לעבוד לתחייתנו, להגשמת שאיפתנו זו. לא נבוא עתה ללמוד את תורת הצדק מפי מארכס או מפי לנין וטרוצקי וכדומה.

הלאומיות הישראלית כוללת הכול, פסק גורדון. "את הצדק הכלכלי, בכלל את הצדק בכל צורותיו וגווניו, בין אדם לחברו ובין עם לעם, אנחנו דורשים לא בשם הסוציאליות כי אם בשם הלאומיות. כל חלומנו הלאומי על העתיד, מיום שגלינו מארצנו עד היום, הוא לתקן עולם במלכות האמת והצדק". אני קורא את גורדון ובאוזניי מהדהדת קריאתו הדומה להפליא של הרב קוק: "אין אנו זקוקים בשום אופן ללמוד מדרכי אירופה".

בשעה שרוחות הליברליזם והסוציאליזם, שנשבו מאירופה כסמל של קִדמה, ביקשו לעקור מן השורש את ה"לאום" כסמל של ריאקציה, ראה גורדון את המושג "אנושות" כביטוי ריק מתוכן של ממש בשעה שאת הלאום ראה כמשפחה מורחבת, כחלק מהותי באישיותו של היחיד.

ומהי אותה לאומיות שגורדון מטיף לה? מהי אותה רוח לאומית? הקורא בן המאה העשרים ואחת הרואה את גורדון בעיני רוחו כבן דמותה של העלייה השנייה הכפרנית–המורדת יתקשה להאמין:  "דתנו מובלעת בכל איברי רוחנו הלאומית, ורוחנו הלאומית מובלעת בכל איברי דתנו. עד כי לא רחוק אולי לאמור, כי דתנו היא עצם רוחנו הלאומית".

הרוח שואפת להתחדשות

ובכל זאת, בל ייסחף הקורא. גורדון פרק מעליו עול מצוות ולא קרא לשיבה ליהדות האורתודוקסית. "הצורה נתיישנה", פסק גורדון, אבל "הרוח שואפת להתחדשות". נכסי הרוח של התרבות היהודית, נכסים שגם הורישה לאומות העולם, הם הם התשתית להתחדשותו של העם בארץ ישראל. והנכס התרבותי העיקרי של התרבות היהודית הוא ה"אתה בחרתנו", אותו נכס שבאופן פרדוקסלי יורשיו הרוחניים של גורדון בעיני עצמם בדורנו מגנים אותו ורואים בו ביטוי של גזענות. מאמריו של גורדון עמוסים בכתרים שהוא קושר ל"אתה בחרתנו", ושוב מן הראוי להדגיש: ה"אתה בחרתנו" לא במובן האורתודוקסי המקובל כי אם יותר במובן ההפוך של "אנחנו בחרנו בך", בחירת העם היהודי ליטול על עצמו שליחות של צדק ושלום, שליחות של חתירה לתיקון אדם, אומה ועולם. ה"אתה בחרתנו" שלנו הוא ה"אני המיוחד שלנו, היהודי והאנושי כאחד".

ובדיוק כמו הרב קוק גם גורדון חשש כי אם "רוחנו הלאומית תהיה ניזונה רק בפרי רוחם של אחרים – האומנם נתקיים בתור אומה לאורך ימים?". וכמו הרב קוק סבר גורדון שאם כך "למה לא התבוללות? למה לו לעם כזה להתנגד להתבוללות, הבאה מאליה מתוך החיים?"

ובדומה לרב קוק שלא התייאש מן המציאות המרה והמכבידה של חלוצים הבונים את הארץ מתוך אימוץ ערכים של בתי מדרש זרים, וכמו הרב קוק המאמין שמניעיהם הפנימיים החבויים של החלוצים, אף כי כרגע אינם מכירים בכך, הם מניעים לאומיים–יהודיים, אף גורדון האמין כי בסופו של דבר הרוח הלאומית היהודית היא שמניעה את החלוצים:

על אף הקרבה הרעיונית המרתקת בין הרב קוק לגורדון, ועל אף הרוח הלאומית–היהודית המשותפת לשניהם, פער אידיאולוגי עמוק מפריד בין הרב קוק לחלוצים. א–לוהי ישראל חוצץ ביניהם ואינו מאפשר כל חיבור. חומה של זרות ניצבה ביניהם. הפער האידיאולוגי בין גורדון לחלוצים, לעומת זאת, אין בו כדי להפריד ביניהם. על אף הפער הזה הם ראו בו את מורם ורבם. הערצתם–אהבתם אליו לא ידעה גבולות, וזאת בגלל העובדה שהוא היה בשר מבשרם, חי בקרבם, הזיע איתם בשדות, חווה את חוויותיהם, הזדהה עם דרכם. הם חשו שבסופו של דבר הוא האמין בדרכם והוא אכן האמין בדרכם.

חומה של זרות

בספרו "נורמות הקיום של העם היהודי בזמן החדש" כתב אליעזר שביד שדרכם של החולצים הייתה נכונה בעיני גורדון גם מבחינת אמונתו הדתית:

למרות שרוב צעירי העלייה השנייה לא הבינו זאת נוצר לדעתו פער בין חווייתם הקיומית כיהודים לבין האידיאולוגיה החומרנית שלא הלמה את ייעודם היהודי האידיאליסטי. שהרי היו בפועל יהודים ששבו אל מולדתם ההיסטורית מתוך עומק אחריותם לעמם ועומק חינוכם על מקורות היהדות שחיברו אותם לעמם ולארצם.

האם אפשר לציין היום, כי צאצאיהם הרוחניים של חלוצי העלייה השנייה והשלישית נישאים על כנפי הרוח הלאומית היהודית כפי שצפו הרב קוק וגורדון, או שמא הערכתם כי שורשיהם היהודיים של חלוצי העלייה השנייה והשלישית הם המניעים העמוקים של בניין הארץ על ידם ובבוא היום הם אכן יתגלו, בטעות יסודה, וכוחה של ההיפנוזה (כלשונו של גורדון) שמטילה התרבות המערבית על התרבות הישראלית לא רק שלא נעלם אלא אף גבר? האופטימיסטים נועלים דיון כזה באמירה "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" ובא לציון גואל. הריאליסטים, כמוני, יישארו כנראה עם סימני השאלה.

 

ד"ר מרדכי מרמורשטיין הוא כלכלן והיסטוריון. יו"ר בית העדות למורשת הציונות הדתית בשואה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט אב תשע"ו, 2.9.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בספטמבר 2016, ב-גיליון ראה תשע"ו - 995 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. שרה שטרסברג-דיין

    תודה על המאמר המעניין. אני מסכימה לגבי שני ההוגים ש"לא היו עוד כמותם" אבל יש לי כמה הערות. 1) כן היה מפגש ביניהם בתקופת שהותם ביפו ויש עדויות על כך. 2) נכון שהלאומיות חשובה ביותר אצל גורדון אבל גם האנושות חשובה לו מאוד, שתיהן במובן הממשי, הלאומיות כמשפחה מורחבת ביחס ליחיד והאנושות כמשפחת עמים ממשיים. האנושות הופכת להיות מושג ריק מתוכן רק כשאינו מתייחס לריבוי העמים המהווים אותה ומנסים לתאר את היחיד ביחס ישר לאנושות ללא החוליה ההכרחית המקשרת ביניהם, כלומר, האומה, כמו במקרה של הנצרות. יתר על כן, הלאומיות שלמימושה שואף גורדון קודם כל אצל העם היהודי היא לאומיות "אנושית", "עם-אדם".3) יש כאן השוואה שאינה ברורה לגבי הפער בין ההוגים כשקובעים ש: "אלוהי ישראל חוצץ ביניהם (בין הרב קוק והחלוצים) ואינו מאפשר כל חיבור", בעוד שלא היה פער כזה לכאורה בין גורדון לחלוצים. אם כן, גם בזה הפער שאינו מאפשר חיבור בין שני ההוגים? יש כאן בעיה שדורשת בירור כי לדעתי יש כאן הערכה שאינה נכונה. לבירור הנושא אפשר לעיין בספרי: "יחד, אומה ואנושות-תפיסת האדם במשנותיהם של א.ד.גורדון והרב קוק" (הקיבוץ המאוחד, 1995). נדמה לי שהדיון בבעיות הללו יכול עדיין לתרום לעיון מעמיק על המשותף והשונה בין שני ההוגים הדגולים האלה. שרה שטרסברג-דיין

  2. מרדכי מרמורשטיין

    שלום לך שרה
    תודה על התייחסותך. לכבוד הוא לי התייחסותה של מי שכתבה את הספר"יחיד אומה ואנושות". כל מילה שאת כותבת היא בסלע. לגבי הפגישה ביניהם אם יש לך איזשהו מסמך אשמח מאוד לקבל. חיפשתי ולא מצאתי. דיברתי עם אבינעם רוזנק והוא דיבר על איזו פגישה ברחובות. אבל עדיין נראה לי שלא היה ביניהם דיאלוג אמיתי וחבל. הייתי מאוד סקרן להאזין לדיאלוג כזה. אגב, הכותרת וכותרו המשנה של המאמר החמיצו משהו. הפואנטה המרכזית של המאמר ושבגללה התיישבתי לכותבו, היא ששניהם ייחסו לחלוצים מניעים פנימיים יהודיים למרות שהמניעים החיצוניים היו אחרים. המייל שלי: marmorm@gmail.com.

  3. שרה שטרסברג-דיין

    שלום מרדכי,
    תודה על הבהרת מטרת המאמר. אני חושבת שיהיה לך מעניין מאוד לקרוא את המאמר המצוין של יוסי אבנרי: "הראי"ה קוק ומגעיו עם אנשי העליה השנייה בשנים תרס"ד-תרע"ד"-בתוך "בשבילי התחייה", א – אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ג. נכון שאין לנו עדיין מסמכים מדויקים יותר על דיאלוג אמיתי ביניהם וחבל אבל אולי פעם תהיה לנו גישה לכתבי הרב שכנראה עוד לא יצאו לאור ונדע יותר על מפגשים כאלה. בברכת הצלחה רבה בהמשך דרכך לבירור המשותף והשונה בין שני גדולי הרוח האלה, שרה

  4. מפגש בין גורדון והרב קוק מתואר ע"י הרב צבי יהודה –
    מובא בספר חיי הראי"ה מאת הרב משה צבי נריה:
    "קשרים היו גם בין הרב לבין הסופר וההוגה של תנועת העבודה א. ד. גורדון. הדבר התפתח מתקופת נפישתו של הרב ברחובות, לעת חרבוני הקיץ, כאשר היה יוצא מיפו לפוש במושבת הכרמים. גורדון עבד כפועל בפרדסי רחובות. בין מנחה למעריב היה בא לשמוע את דברי הרב. לימים בא והביא עמו כמה עלים, דברי מחשבה שרשם תוך התרשמות מדברי הרב."
    ובהערה שם: …"פעם ראה גורדון על השולחן את החוברת "הניר" (שיצאה לאור על ידי ידידי הרב) וביקש רשות לקחתה לזמן-מה לשם עיון. כעבור כמה ימים החזיר את החוברת בתוספת דף כתוב, ובו הערכה למאמרו של הרב "דרך התחיה", ובין היתר נאמר שם שהמאמינים הגדולים דווקא הם המבינים ביותר לנפשם של המתלבטים בשאלות אמונה."

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: