כיצד הגיב ניצול השואה למשנתו האופטימית של הראי"ה קוק? רשימות מתוך לימוד שערכתי עם אלי ויזל  בכתבי הרב חושפות את החיבור בין שני האישים הגדולים

בשנים תשמ"ט–תש"ן שהיתי עם משפחתי בשליחות חינוכית בניו–יורק. הייתה זו תקופה מיוחדת במינה, שבה נתוודעתי מקרוב לעולם היהדות הגדול אשר בגולת אמריקה, ובמיוחד זכיתי להכיר ולהוקיר כמה מגדולי התורה, החכמה והמדע אשר גרו שם. אין כל ספק כי בין היושבים ראשונה בשורה זו היה אלי ויזל, שהיה לאגדה עוד בחייו.

בשורות הבאות לא אתאר את עולמו הרוחני וההיסטורי של ויזל. אסתפק רק באזכור שני פרטים אשר הביאו לידידות אינטימית ועמוקה בינינו: האחד, שורשינו המשותפים – ויזל ואבי ז"ל בילו את ימי ילדותם בעיר סיגט–מארמרוש (טרנסילבניה–רומניה) וחוו את עולמה של חסידות ויז'ניץ ואת נופיה שם. פרט שני – ועליו יורחבו דברינו בשורות הבאות – היכרותו וזיקתו המופלאות של ויזל למרן הרב קוק זצ"ל.

באחת מפגישותינו סיכמנו בסוף השיחה לקרוא–ללמוד יחדיו בקביעות בכתבי מרן הרב קוק. במחשבתי ובהרגשתי חשתי כי אהיה שותף ועד למפגש בין הרב הדגול מרבבה בעל ספרי ה"אורות" ובין הסופר אשר פרץ ונקבע בתודעת העולם כולו כמחברו של "הלילה". האם תיתכן דרמה גדולה מזו שפליט השואה השחורה–משחור יעסוק בשירה האופטימית והמאירה השזורה בכנפי שורות השירה של הרב קוק?

בחרנו יחד לקרוא ולהאיר דווקא את הפרקים אשר ב"אורות הקודש" בסדר "הטוב הכללי". להלן יובאו מספר שורות מתוך הדברים ששמעתי ורשמתי בפנקסי. יהיו דברים אלו בחינת נר זיכרון, נר נשמה ונר תמיד למכובדי ורעי כנפשי, רבי אליעזר ויזל, לאותן שעות האור והחסד של לימודנו המשותף בביתו בעיר ניו–יורק בשנת תשמ"ט.

כמה רע ראיתי

אקדמות מילין, דברים שנאמרו בטרם קריאה: "ראיתי אותו ואני עדיין רואה אותו בעיניי, ממש יומיום, את הרע, את הרוע בלבוש אדם, בלבוש דיבורו, בהרמת הקול ובנפנוף המגלב… אני שמעתי אותו, ועדיין הוא מצלצל באוזניי ממש, בקולות החדים של אמירות ה–ר–א–ו–ס, בצלילים הנוקבים כשל מתכת זולה וקרה, ואשר הדיו מלוא כל העולם, צעקות היורה וזעקות הקרבן ואחריהן השקט הנורא, הנורא מכול… כן, כן, הוא קיים, הרוע! ואיננו רק פרי הדמיון או אפילו לא תוצר השיפוט האנושי, הבקשה והמחאה לבואו–שובו של 'הסדר העולמי'".

שתיקה ונשימה עמוקה.

ואנחנו קוראים (אורות הקודש, מאמר רביעי, הטוב הכללי, סדר ב פרק יא, "עומק טוב ועומק רע", עמוד תעה):

חכמת הרזים מבארת את הממשיות של הרוחניות לכל ערכיה, מתארת את היש בכל אופיו, את הטוב ואת הרע בכל מילואיהם.

ויזל (בציטוט משוער): "מרן הרב אוהב מאוד את הביטוי 'חכמת הרזים'. יש בו תמצית של עיקרי משנתו שלו. שוכן בו בהרמוניה הצירוף של התלמיד חכם שבו יחד עם איש הנסתר, הרז והסוד.

"גדול היה האיש, ובמה הייתה גדלותו? צריך כל אחד בעולם לדעת כי מפת כל העולמות הנסתרים והגלויים פרושה הייתה בפניו. הוא היה כל כך חכם וכל כך ידען שם, כל כך בקיא בניווט שבין ההרים והגבעות של העולם הגיאוגרפי ושל העולמות הכתובים והפירושים הנמסרים מפה לאוזן, עד שהוא – רק הוא – מסוגל היה לקבוע בוודאות שלחכמת הנסתר הכלים והידע לבאר את הממשיות של היש הטוב והיש הרע לכל פרטיהם.

"בחסידות אומרים כי כוונת הכתוב בתהילים (ה, ה) 'לא יגורך רע' היא שלא יגור איתך, רבש"ע, הרע. אם כן, הפירוש איננו רק 'לא יירא', כי אם לא יתגורר אצלך, איתך, א–לוהים, הרוע. הרי אתה טוב, ריבונו של עולם, ומיטיב. רק מיטיב לכול, רק טוב.

"אוי וויי, אוי וויי (הוא זועק בפנים מיוסרות) כמה רע ראיתי בעולם שלך, א–לוהים!", והוא מרכין את ראשו, עוצם את עיניו, ממלמל שוב ושוב אל עצמו: "אוי, טאטע זיסע, טאטע, טאטע". ולפתע צוחק ואומר בעיניים פקוחות וסגורות כאחת, ידו על מצחו, ומפזם בניגון: "איך אתם שרים שם בריקודי ההורה, 'שימי ידך בידי, אני שלך ואת שלי'".

ממשיכים להילחם בו

ואנו קוראים בהמשך של הפרק:

ובאספקלריא של קודש בהירה רואים אנו שעומק הטוב הוא המסבב את עומק הרע, כדי שיתעסק הטוב גם כן על ידי הרע, ויהיה בכל מילואו וטובו היותר שלם, ובשביל כך יש מציאות של שאיפת הרע בכל היקום, הרע המוסרי והרע המעשי.

ויזל מזדעק בקול גדול ושואל אותי (שוב, בציטוט משוער) ובתמיהה גדולה: "אתה שומע מה שכתוב פה?! אתה מבין?! אתה מאמין באמת למילים הללו?!"

ושוב חוזר ואומר בדגש חזק ובקול רם: "רואים אנו – והכוונה כמובן לרב קוק! ואיך הוא רואה? באספקלריא המאירה (= הבהירה!). על מי זה נאמר? על משה רבנו. הרב רואה ממש כמו משה רבנו".

"אני", הוא מרים קולו, "מאמין בכך בכל לבי. הוא (הרב קוק) היה משה רבנו של דורנו, אין עוד מלבדו! אין עוד כמותו! מפיו אנו חיים ומפיו נחיה".

והקול יורד ונעשה נמוך יותר, אך הדרמה ממשיכה: "מה אומר לנו כאן רבנו ? הוא אומר (מקמט את המצח, ובעצימת העיניים הוגה ומבטא מילה אחר מילה) כי עומק הטוב הוא המסבב (=הגורם) לעומק הרע".

ויזל נושם עמוק. וממשיך לדייק בכתובים כדלקמן: "יש עומק – עומק טוב ויש עומק רע. לאמור: מתחת לרע ולטוב ישנו עומק, לא טוב ורע שטחיים, אלא עמוקים דווקא".

אני מנסה להוסיף: "כמו החלבנה, שריחה רע, ושהיא בקטורת"? ויזל מגיב (בתנועת יד): "הרבה יותר מזה!". ושוב אני שואל: "למשל?". והוא משיב: "אני ראיתי בעיני רע כזה – רוע כזה – שאי אפשר כלל לתאר אותו לא במילים ולא בכל דרך אחרת. אבל הוא היה קיים, הוא היה קיים!". ואני שואל: "ואיננו עוד?", וויזל חוזר ומשיב בנחישות אך ברכות מופלאה: "אנחנו ממשיכים להילחם בו. ובשביל זה צריכים נביאים, כמו משה רבנו, בני נביאים וכו' וכו', ובלעדיהם איך נמשיך להילחם?". ובמעבר חד הוא פונה אליי ושואל: "כמה לומדים באמת את הרב קוק?! כמה? כמה?".

להיות אח של העולם

ועוד אוסיף חוויה לימודית–רגשית, והיא בת–קול מפגישה מפעם אחרת. כדי להגיע לתיאורה, ראוי להזכיר את הידוע והוא מקומו הבלתי–רגיל של ויזל בשביליהם ובבתיהם של אישי העולם החברתי–הפוליטי כולו. הכול יודעים ומזכירים את קבלתו את פרס נובל לשלום, עובדה המבטאת את ההכרה העולמית שלה זכה. ויזל השכיל למנף הכרה זו ולפעול מתוכה, במלוא העוצמה ובמלוא הענווה. אורחים ומבקרים מן העולם הגיעו ושיחרו לפתחו, אך גם הוא יצא אליהם למדינתם ולארצם. לשמחתי, עקב כך הייתי מדי פעם שותף–מקשיב לתיאורים מופלאים של חוויות נדירות ביותר.

דמיינו לכם רק מקצת מן המראות הללו: זה עתה הוא שב מרואנדה ואינו פוסק מלתאר כמה קשים הם עליו ניסיונות התיווך והשכנת השלום בין השבטים הניצים, הרוצחים אלו את אלו. היום נפגש ושוחח עם הדלאי–לאמה הטיבטי כאשר הם מנסים לרדת יחדיו לפשר אי–האלימות הנדרשת לעולם, והנה הוא מסיים שיחת טלפון לסרייבו הסובלת ושותתת דם במלחמה, ומנגד עונה בהרחבה לפרנסואה מיטראן נשיא צרפת.

והנה, אחר כך הוא מתיישב על הכורסה בחדר הספרים העמוס, פותח את "אורות הקודש" וכותרתו של הפרק לכאורה כל–כך רחוקה. אנו קוראים וצוללים אל השורות בפרק "זיהרא עילאה" (פרק כא)  בסדר "הטוב הכללי".

לויזל הייתה יכולת נדירה לשלב בין העולמות, וזו אשר העניקה באופן תדיר ומפתיע רק חיזוק לכתובים היפים כל כך. שמו של הפרק מסוגל היה להוליכו אל העולמות הנסתרים של הזוהר הקדוש ולהשאירו שם במרחבים המופשטים והקורנים אורה, אך לא כך היה הדבר. ויזל חיברם זה אל זה. והנה הוא קורא שם בפרק:

העסק בפרק שירה הוא היסוד של התשובה אל הטבע, זו העולה למעלה מכל קנאת עם, (והיא) רק מרוממת את האדם בתור האח הנעלה לכל אחיו יצורי שדי והכל למרומי הקודש הוא מתעלה.

ויזל מנסה להסביר, לשאול את עצמו בקול רם, שאשמע, ושאלך עמו במצעד הזה. והוא מפזם במנגינה בוכייה ובעיניים דומעות, שורות–שורות. "אני רוצה שתבין, בעצם אני רוצה להבין: האמנם? האם חשתי, האם התרוממתי, למדרגת 'האח הנעלה' של העולם? מהו, לאמתו של דבר, הגורם המניע  את האדם לבטל את הנגע הזה הקרוי כאן 'קנאת עם'? מהו אותו 'פרק שירה' שהוא התשובה אל הטבע?"

ואנו דנים ומעמיקים בסוגיה: כיצד אותם פסוקים המצורפים לשמותיהם של עשרות בעלי החיים והמפורטים באותו פרק שירה ("יונה מה היא אומרת, כלב מה הוא אומר, זאב מה הוא אומר וכו'), כיצד אמירת פרק שירה זה, הבא מתוך "זוהרו של האדם הראשון", הוא בעצם פרק ברפואת עולם ומלואו?

ויזל שב ומוסיף שבחיו של הרואה הגדול. והוא חוזר וצולל אל הכתובים הזכים, מהכא להתם, ומהתם להכא.

*

אמר הכותב: ויותר מאשר קראתי מתוך פנקסי וכתבתי כאן – הרי הוא חרות על לוח לבי. היו לי אלו שעות ארוכות של צלילה זכה אל המילים, של הזדהות חיה ודיאלוג מתמיד בכל עניין. תהא נשמתו הזכה צרורה בצרור החיים.

הרב יוחנן פריד הוא יו"ר "בית הרב". כיהן כרב המושב בית מאיר וכמנהל האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט אב תשע"ו, 2.9.2016