ישראל היא ארץ רב תרבותית, ממש כמו דגסטאן שבה גדל, טוען פרץ אליהו – מלחין, אמן טאר ומוזיקולוג שחקר את תרבות היהודים ההרריים בקווקז. מי שהתחיל את דרכו המוזיקלית כששמע יצירה של באך, יעמוד בראש "מאקמאת", אקדמיה צפתית שתשלב את סגנונות המוזיקה מן המזרח. מהאיחוד הזה, הוא מקווה, ייווצר כאן משהו חדש

כשפרץ אליהו מנגן על הטאר, פניו מתרככות, כמו מתמלאות באור דק, עיניו כמעט נעצמות, ונראה שהוא נמצא במחוזות אחרים, פנימיים ועתיקים גם יחד. "טאר זו האהבה שלי. הוא אחד מהכלים היפים ביותר במזרח", הוא אומר. "כמו שאדם דתי קם בבוקר ואומר את התפילה שלו, אני קם בבוקר ומנגן את המוזיקה שלי. הטאר זו התפילה שלי".

אנחנו נפגשים בביתו של אליהו באבו גוש, אבל הסיבה למפגש נמצאת צפונה, במבנה אבן יפה מהתקופה העות'מנית בעיר העתיקה בצפת. בשנת הלימודים הבאה תיפתח שם "מקאמאת", האקדמיה למוזיקה מן המזרח, בניצוחו ובניהולו של אליהו – מלחין, נגן טאר, מורה ומוזיקולוג, זוכה פרס ראש הממשלה להלחנה ופרס אקו"ם, מאבות המוזיקה הקלאסית מן המזרח בארץ. במחזור הראשון ילמדו עשרים תלמידים מוזיקה ערבית, תורכית, פרסית ומוזיקה מן המגרב, ויתמחו בכלים כמו עוד, טאר, קמנצ'ה ונאי.

"משה טוב קרפס, פילנתרופ יהודי אמריקאי שהקים את מרכז התרבות 'חאן החמור הלבן' בצפת, פנה אליי לפני כחצי שנה בבקשה להקים בעיר בית ספר שיאגד את סגנונות המוזיקה מן המזרח", מספר אליהו על תחילת הדרך. "אני מגלגל את הרעיון כבר שלושים שנה, וכמובן שנעניתי בחיוב".

אין מקומות נוספים שמלמדים את המוזיקה הזו בארץ?

"יש בארץ קושי עם התחום הזה. יש מקום קטן במוסררה בירושלים, אבל הוא לא אקדמאי. באקדמיה למוזיקה בירושלים יש מחלקה למוזיקה ערבית, אבל היא מצומצמת מאוד, כי רוצים לשמור את הסטטוס קוו הפוליטי ולא לערבב את הערבי יחד עם שאר תרבויות המזרח. המזרח הוא רחב, והדרך שלי היא רב תרבותית. הייתי המנהל המוזיקלי של מוסררה וראש המחלקה למוזיקה מן המזרח ב'הד', ובשני המקומות רצינו ללמד את כל התרבויות במקום אחד, אבל זה הלך לכיוונים אחרים. ב'מקאמאת' יש הזדמנות להתגשמות החזון הזה. יש לנו תפוסה מלאה. השנה נקבל עשרים תלמידים למסלול מלא של שלוש שנים, ותהיה גם מכינה לאלו שלא ייכנסו. עשרות הגיעו למבחנים והייתה תחרות ענקית. יש רצון רב בארץ ללימודים כאלה. השאיפה שלי היא לפתוח מרכזים ללימודי מוזיקה מהמזרח בכל עיר גדולה בארץ. נוסף על צפת, בתי ספר צריכים לקום גם בתל אביב, בירושלים ובבאר שבע".

שפה משותפת

הרעיון התגבש אצל אליהו עוד בדגסטאן, הארץ שבה נולד וגדל. "זו ארץ רב תרבותית, 36 עמים חיים בה ולכל אחד שפה ומוצא משלו. היהודים שם, מקהילת היהודים ההרריים, הם שבט עתיק. שם התחלתי ללמוד איך לחבר בין תרבויות, ליצור איחוד ביניהן.

"הגדולה של המוזיקה המערבית נובעת מכך שהיא הצליחה לחבר תיאוריה משותפת לכל ארצות אירופה. פולנים, רוסים, גרמנים וגם יפנים מנגנים כולם יצירות של שופן. למזרח בעבר היה משהו גדול משותף, אימפריות גדולות כמו בבל ופרס שלטו על כל האזור והחותמת התרבותית שלהן שלטה. במאה התשע–עשרה המערביים התחילו לחלק את המזרח לחתיכות קטנות וכל מדינה נסגרה בתוך עצמה ופיתחה מאפיינים משלה. כשמוזיקאים מהמזרח נפגשים יש להם שפה משותפת – מקאם, מערכת סולמות שבה כל סולם מבטא רגש מסוים, זמן ביממה, עונה בשנה ועוד. אבל בקהיר מלמדים מוזיקה ערבית, באזרבייג'ן מוזיקה אזרית, באיראן מוזיקה פרסית, כל מקום והמוזיקה שלו. בישראל יש חיבור של כל התרבויות האלו. עלו לכאן מהקווקז, מאיראן, מתורכיה, ממצרים ועוד. זו ארץ רב תרבותית, כמו דגסטאן, ואולי זה המקום שבו יתגשם החזון שלי – איחוד של המוזיקה מן המזרח. מהאיחוד הזה יכול להיווצר משהו חדש, ישראלי. 'מקאמאת' היא הניצוץ הראשון, והחברה הישראלית בנויה ופנויה לכך".

ב"מקאמאת" ילמדו ווסאים עודה, שיעמוד בראש המחלקה למוזיקה ערבית; הראל שחל, ראש המחלקה למוזיקה תורכית; מארק אליהו, בנו של פרץ, יעמוד בראש המחלקה למוזיקה פרסית ולמוזיקה בת זמננו. על תחום השירה מופקדת לובנה סלמה, ופרץ אליהו עצמו, בנוסף לניהול, ילמד הלחנה וניצוח. כשאני שואלת על מוצאם של המורים, ערבים ויהודים שעובדים זה לצד זה, אליהו נרעש:

"בכל אלבום שלי יש מוזיקאים ממוצא ערבי וממוצא יהודי, אבל הבחירה שלי היא תמיד במוזיקאי, ולא במוצא שלו. המורים נבחרו לפי מקצוענות וכישרון. מי שמסתכל על מוצא זו התחלה של גזענות. המקום הזה הוא לא מרכז שלום יהודי–ערבי. במכללה בדגסטאן מעולם לא שאלו אותי מה הלאום שלי, זה לא היה נהוג ונחשב לא מנומס. מי שרוצה לומר שיש בבית הספר דו קיום שיגיד, אבל אני לא מחפש דו קיום, דו קיום מחפשים פוליטיקאים. אני מחפש מוזיקה".

מסורת שלמה ניצלה

פרץ (פיריס) אליהו נולד ב–1960 בדגסטאן שבדרום הרי הקווקז, בעיר דרבנד, שבה היה ריכוז גבוה של יהודים מקהילת היהודים ההרריים. כשהוא מדבר על ארץ הולדתו קולו נמלא געגוע. "דרבנד שבה גדלתי דומה לירושלים בכמה מובנים: היא נמצאת על רכס הרים, חומות מקיפות אותה, והיא מונה ארבעה רבעים: מוסלמי, ארמני, נוצרי, והרובע היהודי, שבו גרנו. האוכלוסייה בדגסטאן מוסלמית ברובה, ומעולם לא נתקלתי בגילויי שנאה כלפי יהודים. כך גם הוריי והסבים שלי".

את דרכו המוזיקלית התחיל אליהו דווקא כששמע יצירה של המלחין הגרמני יוהאן סבסטיאן באך. "אני מגיע ממשפחה של מוזיקאים. סבא שלי ניגן בקמנצ'ה, דוד שלי היה נגן טאר מפורסם בדגסטאן, וכל בני הדודים שלי עסקו גם הם במוזיקה. אחי הצעיר למד בבית הספר המקומי למוזיקה, ואני לא רציתי. כשהייתי בן 12 חבר שלי הזמין אותי אליו, וניגן בפסנתר יצירה של באך. מה ששמעתי נורא הדליק אותי. התווים, ההרמוניה. לא הבנתי אז כלום במוזיקה הזו, בבית שמעתי רק מוזיקה מן המזרח. ביקשתי ממנו תווים והתחלתי להעתיק אותם. אחר כך ביקשתי מאבא שלי שייתן לי ללמוד את זה, והתחלתי ללמוד גם אני בבית הספר למוזיקה".

אליהו השלים "השכלה מוזיקלית מערבית מלאה", כדבריו, במכללה למוזיקה במחצ'קלה, בירת דגסטאן, ותואר שני באקדמיה למוזיקה ברוסיה. לאחר הלימודים שב לדגסטאן ולימד במכללה למוזיקה שבה למד, ואף כיהן מאוחר יותר כראש המחלקה למוזיקה מסורתית באוניברסיטה המקומית.

את הטאר, שאותו הוא מכנה "האהבה שלי", הוא הכיר מילדות, אבל לא ממש היה לו זמן לנגן. "ברוסיה אי אפשר להתקדם בהשכלה גבוהה עם טאר, ואני רציתי להמשיך באקדמיה לקריירה מוזיקלית. ההתמחות שלי הייתה בביאן, מעין אקורדיון, אבל התחומים העיקריים שלי בלימודים היו הלחנה וניצוח. על הטאר ניגנתי מדי פעם, בעקבות דוד שלי, אבל זה לא כמו בישראל – למדתי במסגרת נוקשה מהבוקר עד הערב ולא היה זמן לתחביבים. הטאר תמיד היה בסביבה, אבל רק בגיל מבוגר יותר למדתי לנגן עליו באופן מסודר, כששהיתי באזרבייג'ן כחלק מהמחקר שלי".

כבר בגיל 17, כשלמד במכללה, התחיל אליהו לחקור את התרבות והמוזיקה של היהודים ההרריים. "הבנתי שאני שייך לעדה שלא ידוע עליה דבר. עדה שמונה מאה ועשרים אלף איש מארבע מדינות: אזרבייג'ן, צ'צניה, צ'רקסיה ודגסטאן, ואין שום תיעוד, שום ספר או הקלטה. אז התחלתי במחקר. הקלטתי שירת נשים, שירי בתי כנסת, שירי ערש, שירי חתונה, שירי עבודה, שירי קינות".

למה הכוונה בשירת נשים?

"את המסורת של היהודים ההרריים מחזיקות בעיקר נשים. הגברים מחזיקים את בית הכנסת, אבל הנשים מחזיקות את החיים, את המסורת. ואת המסורת הזו תיעדתי. זו לא רק מוזיקה, זה גם ספרות, פואטיקה ומנהגים. הייתי כמו משוגע, נסעתי לכל הכפרים שבהם נמצאים יהודים, שאלתי שאלות, הקלטתי ותיעדתי, וזה לא היה נהוג. התחלתי בתיעוד כשברית המועצות לשעבר הייתה קיימת, והיה מסוכן אז להקליט בבית כנסת, זו הייתה נחשבת הפצת דת. אבל עשיתי את זה למרות זאת. התחלתי את המחקר בגיל 17 והמשכתי אותו אחרי שעליתי לארץ, כחוקר באוניברסיטה העברית במרכז לחקר מוזיקה יהודית בספרייה הלאומית. בעקבות זכייה במענק יוקרתי מארה"ב נסעתי שוב לדגסטאן ולמדינות נוספות כדי להוסיף תיעוד. מכל זה יצא הספר שלי 'המוזיקה של היהודים ההרריים', שערך חוקר המוזיקה פרופ' אדווין סרוסי, שהפך לחברי הטוב. הספר מלווה בתקליטור, והאוסף המלא נמצא בספרייה הלאומית ומכיל קרוב למאה שעות של הקלטה. תשעים אחוז ממי שתיעדתי לא בחיים יותר. נגנים, רבנים, מסורת שלמה שהצלתי ברגע האחרון".

התרחקות מפוליטיקה

ב–1989, כשהוא בן 28, עלה אליהו לארץ עם אשתו לריסה, מורה לפסנתר, ושני ילדיהם, מארק בן השש ורבקה בת החמש. העלייה לא נבעה מסיבות ציוניות, אלא דתיות דווקא. "הייתי דתי אז. את המדינה לא הכרתי. כולם היו מסורתיים בקווקז, והיה חלום דתי לעלות לארץ. היום אני לא מחשיב את עצמי בזרם הזה. אם כבר הגדרה, ואני מעדיף בלעדיה, אני עברי. אנחנו מדברים את השפה העברית, וזה מה שמאחד אותנו, לא משנה מאיפה הגענו. צריך להיות בן אדם, לאהוב את המוזיקה ולאהוב את האדם, בלי לחלק לדתי או לא דתי, יהודי או לא יהודי. לא מעט יצירות שלי עוסקות בנושאים דתיים. הן נוגעות בספר יצירה, בתהילים, בשיר השירים. אני אוהב את הטקסט. במוזיקה שלי יש עולם דתי, אבל לא דתי מסגרתי כמו שמכירים היום. זה משהו אחר. התפילה שלי היא במוזיקה".

הקליטה בארץ, הוא מספר, הייתה קשה. בתחילה התגוררה משפחת אליהו בנתניה, ופרץ כבר עסק במוזיקה ולימד בקונסרבטוריון המקומי. אבל הגעגוע להרים היה עז, והמשפחה החליטה לעבור לשומרון. בתחילה גרו ביישוב הדתי עינב, ולאחר מכן באריאל, בה התגוררו עשר שנים. "אשתי ואני היינו מורים מרכזיים בבית הספר למוזיקה בקדומים, ולימדנו בבתי ספר בכל השומרון. אז עוד עסקנו במוזיקה מערבית. לפעמים היו לי געגועים לטאר, הייתי בא לקדומים ללמד שיעור מוזיקה, התלמיד היה מנגן על פסנתר ואני ליוויתי אותו בטאר. הייתי גם מורה דרך והיינו עושים הרצאות על מוזיקה בטיולים לסבסטיה. הייתי מטייל הרבה ברגל. היו מזהירים אותי שמסוכן, אבל אני רגיל ללכת בהרים עוד מדגסטאן, אז הייתי הולך הרבה.

"השומרון הוא החלק הכי מדהים ויפה בארץ, אבל כשהבנתי את העניין הפוליטי לא רציתי להיות מעורב בכך בשום צורה. בתור עולה חדש לוקח שנים עד שאתה מבין את הפוליטיקה. הייתי צריך לדאוג לפרנסה ולילדים ולשפה והתרבות אחרת ופתאום יש חילוניות וסוגים שונים של דתיים, והכול נופל לך על הראש. בשלב מסוים כל החלוקות האלו הגעילו אותי, ראיתי שם רק פילוג. בשביל לשמור על האמונה שלי הייתי חייב להתנתק מהדת. הרגשתי במסגרת הדתית שהכרתי איום על האמונה שלי ושל הסבים שלי. עזבתי את כל זה. עברנו מהשומרון למדבר, לערד".

במשך עשר השנים שבהן התגורר בערד יצא אליהו למסעות התבוננות במדבר, בעקבותיהן יצר את סדרת היצירות "מזמור למתבונן". "בכל הליכה כזו הייתי חושב על קצה של יצירה, חוזר הביתה ועובד עליה, עד לתוצר הסופי. קראתי ליצירות האלו מזמורים, הלחנתי אותן לפי שעות היממה ולפי רגשות שונים". בסרט שיצרה עליו מירה ארד ב–2011 אומר אליהו על תהליך היצירה: "אני חושב רק דרך צלילים. כל מילה שאני אומר זה לזרוק עוד מילה. אבל צלילים לא זורקים ככה. אני לא אוציא כל צליל. זו עבודה פנימית חשובה, ולא רק פנימית – גם עבודה טכנית חשובה. אם צליל לא חוזר אליי מיליון פעמים אני לא ארשום אותו. רק כשהוא חוזר הרבה פעמים ולא עוזב אותי, אז כבר אין לי בררה אלא להיפטר ממנו ולהעביר אותו לתווים".

הצלילים האלו, פעמים רבות אצל אליהו, מגיעים מהתבוננות בטבע. "המוזיקה שלי קשורה לטבע", הוא אומר. "כשגרנו בערד הייתי צריך את המדבר, הייתה תקופה שהייתי צריך את השומרון, ותקופה שבה גרנו ברמת הגולן. פעם הלחנתי יצירה שקשורה לים, אז גרנו מאה מטר מהים, בסוף נהרייה. לאחת היצירות האחרונות שלי קוראים 'השתקפויות חורף'. גרנו בבקתה בנחל רחף, לא היו לנו קירות, רק בדים, ובלילה, בחורף, על ההר, היינו שומעים רוחות ענקיות וציפורי לילה. הבאתי את המוטיבים האלו לתוך היצירה. בסופו של דבר היצירות שלי קשורות להתבוננויות אישיות ברגשות ובטבע. לא במזרח ולא במערב ולא בדת ולא בעם ישראל. רק כוכבים, מדבר, ובן אדם עם כלי נגינה".

היום גרים פרץ ולריסה באבו גוש. "אנחנו כאן מעל ארבע שנים, והכפר הזה מאוד מוצא חן בעיניי. הילדים גדלו ועזבו את הבית, והמשפחה במרכז רצתה שנתקרב. עברנו לאבו גוש בגלל שזו פינה שמזכירה את דגסטאן. האזור ההררי, סגנון הבתים, האוכלוסייה. יש כאן קווקזים, מוסלמים וצ'רקסים. אני מרגיש כאן בבית".

בנו של פרץ הוא מארק אליהו, נגן קמנצ'ה ומלחין, והאב והבן מרבים להופיע ביחד. על העבודה עם בנו אומר אליהו: "כשאנחנו על הבמה אנחנו מנגנים בדרך כלל עם הרכבים גדולים, ושם נעלם המקום של אבא ובן. בהרכבים מרגישים את כולם ביחד. לפעמים אנחנו מנגנים בדואט, רק אני ומארק, ואז מרגישים את החיבור בצורה עמוקה. אבל לכל אחד עולם משלו. מארק המשיך את המסורת, והביא אותה למקום רחב יותר. הוא שיתף פעולה עם אמנים נהדרים מהמוזיקה הישראלית, כמו עידן רייכל, ברי סחרוף וריטה. אני בעד הפתיחות הזו". על הפתיחות של פרץ אפשר ללמוד מן הסיפור הבא, כפי שנראה בסרטה של מירה ארד. פרץ מספר שם שבתקופה שבה גרו במדבר הלכו הוא ומארק על ההר בעלות השחר, ופתאום שמעו רעש – "בום בום בום". פרץ שאל את מארק מה זה, ונענה – יש כאן מסיבת טראנס. המראיינת פסקה – זה בטח נראה לך לא הגיוני. ופרץ ענה: "הגיוני מאוד!", צחק, והמשיך: "מה ההבדל בין טאר לבין בום בום טראנס? בן אדם מתרגש מטראנס, בן אדם מתרגש גם מטאר".

עשור של התעוררות

תרומתו של פרץ אליהו להתפתחות המוזיקה מן המזרח בארץ משמעותית מאוד. הוא היה ממייסדי בית הספר למוזיקה שורשית במרכז דהאן שליד אוניברסיטת בר אילן, לימד קורסים למוזיקת עמי המזרח במכללה האקדמית ספיר, יזם פתיחת מגמה למוזיקה שורשית בבית ספר לאמנויות בקיבוץ צרעה, היה אחד ממייסדי המרכז למוזיקה מן המזרח במוסררה ירושלים, ופתח וניהל חוג למוזיקה שורשית במכללה האקדמית "הד" בתל אביב. אבל בתחילת דרכו בארץ, עסק אליהו בעיקר במוזיקה מערבית.

"כשעליתי לארץ אשתי ואני לא לימדנו מוזיקה מזרחית, אלא מערבית", הוא אומר. "הגעתי מהאקדמיה ומהשכלה מערבית, ובארץ לא היה מקום ללמד מוזיקה אחרת. כתבתי אז מכתב למי שהיה אחראי על החינוך המוזיקלי במשרד החינוך, על כך שצריך להכניס לימודי סולמות כחובת לימוד בכל בתי הספר, כיוון שזו המורשת שלנו. הוא הזמין אותי לשיחה אישית ואמר לי – פרץ, לטובתך, את הפרנסה אתה תקבל ממוזיקה מערבית. והוא צדק. כשעליתי לארץ יכולתי להתפרנס רק ממוזיקה מערבית. המדינה לא טרחה לבנות בית ספר למוזיקה מהמזרח, ובשום קונסרבטוריון לא לימדו מוזיקה כזו. רק מאוחר יותר היה לי אומץ לעזוב את מה שעשיתי, ובעצם להרוס לעצמי את הקריירה המערבית, ולהתחיל מהתחלה, בתחום של מוזיקה מהמזרח".

למה לא לימדו אז את המוזיקה הזו בבתי הספר ובקונסרבטוריונים?

"יש לכך כמה סיבות. אחת היא שהמוזיקאים שהיו באים מהמזרח חיו בקהילות סגורות, לא יצאו החוצה, ונשארו מוזיקאים של קהילה. סיבה מרכזית נוספת היא שהמערכת של אז לא תמכה באנשים שלא הייתה להם השכלה אקדמאית. האמינו בדיפלומות. מי שלא הייתה לו השכלה אקדמית לא יכול היה ללמד באוניברסיטאות ובמכללות. אני לא חושב שהדברים האלו הגיעו ממקום של גזענות או אפליה. האמינו באיזשהו סטנדרט אקדמי, ולא היו מספיק עולים שהגיעו עם הסטנדרט הזה".

רואים היום התעוררות גדולה בתחום התרבות המזרחית. מה השתנה?

"הייתי עד לשינוי שהתחולל בתחום, לפני עשרים וחמש שנה. פרופ' סולימן שלמה טחלוב, מרצה למוזיקה מטשקנט, עלה אז לארץ, ואני עליתי שנתיים לפניו. שנינו נכנסנו לאוניברסיטת בר אילן, הוא כמרצה ואני כתלמיד תואר שלישי וכמרצה, ועל בסיס זה פתחנו את בית הספר למוזיקה שורשית באוניברסיטת בר אילן. בית הספר היה קיים עשר שנים, וזה היה עשור של התעוררות גדולה. כל מי שניגן על הכלים האלו באותה תקופה ניגן איתנו, כמו למשל יאיר דלאל וזוהר פרסקו, הגיעו מאסטרים מחו"ל, הרמנו הופעות, זה היה משהו גדול. בעקבות זה קם גם המרכז בירושלים, שנמצא היום במוסררה. היום המון צעירים לוקחים לידיים את הכלים האלו, את הטאר ואת העוד ואת הקמנצ'ה, ורוצים לנגן וללמוד מקאם, לחזור לשורשים".

על המוזיקה המזרחית הפופולרית הוא אומר: "זו לא מוזיקה מזרחית. אלו זמרים ממוצא מזרחי, שעושים מוזיקה עם השפעה קצת תורכית בסלסולים, אבל עם כלים שמגיעים מאמריקה. יש כאן באס וגיטרות ומערכות תופים, לא עוד ולא טאר, ואף אחד מהם לא יודע לעשות אלתורים במקאם. זו לא מוזיקה מהמזרח, זו מוזיקה של תחנה מרכזית".

יש קשר בין המוזיקה המערבית למוזיקה מהמזרח?

"שתיהן מדברות על אותו דבר, בשפות שונות. אם הן יכירו אחת בשנייה הן ישתלבו ביחד. הכלים המזרחיים דומים לכלים שהיו במערב לפני 500 שנה, לפני שהייתה שם התפתחות אימפריאליסטית של תזמורות בומבסטיות. החיבור במקום האקוסטי מאוד מתאים. אם כסטודנט אתה מתעמק בשני העולמות, אתה מוצא את עצמך ברב תרבותיות. ב'מקאמאת' נלמד מוזיקה מן המזרח, אבל יהיו אלמנטים מהמוזיקה המערבית. מארק ואני נלמד מוזיקה בת זמננו, ויש בה שילובים. השפה המוזיקלית שלי מבוססת על מקאם ועל יסודות של מוזיקה קלאסית מערבית, וכך נוצרת מוזיקה חדשה.

"כשמוזיקאים צעירים נפגשים הם מאוד מתעניינים אחד בשני. נגני קונטרבס לומדים מקאם, נגני חצוצרה לומדים מקאם, פסנתרנים לומדים אלמנטים ומכניסים ליצירות שלהם, מנחם ויזנברג כתב קונצ'רטו לעוד ולתזמורת. שתי התרבויות האלו יכולות להתקיים ביחד, להשתלב אחת בשנייה, וליצור משהו חדש, ישראלי".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט אב תשע"ו, 2.9.2016