אתגר האהבה | שלום רוזנברג

 

האהבה מהווה אתגר גדול אפילו בפני הקב"ה. על אהבת איש ואישה ואהבת שמים, הלומדות זו מזו

את היחס שבין הקב"ה לאדם מתאר המקרא באמצעות שני מודלים "אנושיים": הקב"ה הוא אב והוא מלך. מכאן הביטוי הקלאסי: "אבינו מלכנו". חז"ל והקבלה הוסיפו את המודל השלישי והוא היחס האִמהי שבמושג ה"שכינה" הנקבי. אלא שלא המלכות ולא האבהות/אמהות, אלא האהבה, אהבת ה', היא הסמל העליון של יחס האדם להקב"ה. אף הרמב"ם, הרציונליסט הגדול, ראה באהבה את המדרגה הגבוהה ביותר שהאדם יכול להגיע אליה, מדרגה ששיאה היא ה"מיתה בנשיקה".

הוגים רבים פיתחו רעיונות אלו של הרמב"ם, אך דבר אחד היה חסר בתיאוריהם: חסר היה הכיוון ההפוך  – אהבת ה' לאדם. את זאת הדגיש ר' יוסף אלבו בפרקים האחרונים של החלק השלישי של "ספר העיקרים" ובכך החזיר עטרה ליושנה. הלוא כך מתפללים אנו: "אַהֲבָה רַבָּה אֲהַבְתָּנוּ". באהבה הדו–צדדית מקבל סמל האהבה את מלוא משמעותו.

מאבק בצביעות ובשקר

אכן, האהבה שבין ישראל לקב"ה נוכחת במקרא על כל רבדיה: אהבה עזה ויוקדת, עזיבה, קנאה, התרחקות ופיוס, והתשובה שהיא בעצם השיבה אל האהוב. לשיאה מגיעה האהבה בפרקים הראשונים של ספר הושע ובפרשנות רבת הפנים על שיר השירים. מתוך כך נוכל להבין את הערתו הנפלאה של (פרנץ) רוזנצווייג השואל (בצדק!) בספרו "כוכב הגאולה": "וְאָהַבְתָּ? האם ניתן לצוות על האהבה?". התשובה היא שמילה זאת איננה ציווי אלא בקשה. זוהי פנייתו של אוהב הרוצה שיחזירו לו אהבה ומבקש שאהבה זאת תהיה "בְּכָל לְבָבְךָ…"

בכל לבבך? ראינו ברשימות הקודמות שה"לב" מתאר במקורותינו את עולמו הפנימי של האדם הנסתר מעיני הזולת. זהו עולם שפעמים רבות מדי עומד בסתירה עם מה שנראה כלפי חוץ: דבריו ומעשיו של האדם, שעלולים להיות אפופים בשקר, ברמאות, בחנופה ובצביעות, תופעות שהמקרא נלחם בהן קשות.

בספר משלי (כו, כג–כד) מבוטא הניגוד הזה במשל נפלא: "כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ". אדם רוכש לכאורה כלי כסף, אך זהו זיוף, הוא רכש כלי חרס מצופה, והנמשל – "שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע". וכדברי רש"י: "דֹּלְקִים… נראין כאוהבין והם אויבים". והכתוב מסיים: "בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה". ובנוסח חז"ל: "אחד בפה ואחד בלב". גם מזמור י"ב בתהלים מתייחס לתופעות אלו: "שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקוֹת" (יב, ג). אלא שהצביעות מתוארת במזמור זה לא כפער בין הלב והפה, אלא כשני לבבות: "בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ".

מליצה זאת מקרבת אותנו, אולי, להבנת הביטוי "בְּכָל לְבָבְךָ", המתאר לפי זה את המאבק נגד הצביעות ונגד השקר. וכך, האהבה שבין בני האדם באה ללמדנו על אהבת ה' – אהבה של קודש, אך נמצאת למדה ממנה: היא למדה את קדושתה מאהבת ה'. גם בני האדם, גבר ואישה, בונים את ביתם על האהבה. ואז, "בכל לבבך" – נאמנות. הזוגיות בנויה על האינטימיות ועל ייחודיות. היא צריכה לייחד מקום קדוש בין בני הזוג, מקום של קידושין. על כך נאמרו הפסוקים הנפלאים והצנועים במשלי (ה, טו ואי'): "שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ…  יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ… וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ, אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן".

רחמנא ליבא בעי

האהבה היא הסמל העליון מפני שהיא מהווה, כביכול, אתגר גדול העומד אפילו בפני הקב"ה. אפשר לקנות "שירותי" אהבה, או תיאטרליות של אהבה מדומה, אבל אי אפשר לקנות אהבה אמיתית: "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שה"ש ח, ז). "בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" מפני שאי אפשר להחליף הון ואף שלטון תמורת אהבה, אפילו אם לפעמים נדמה כאילו הדבר אפשרי. האהבה היא פרדוקס, היא מחויבות שצריכה להתקבל באופן חופשי על ידי האדם.

הקב"ה יכול היה לברוא לגיונות נוספים של מלאכים, כרובים ושרפים, כדי שישירו לפניו שירים ותשבחות המלווים במוסיקה שמימית. אלא שהקב"ה ברא את האדם כיצור חופשי, כאתגר האמיתי היחידי הקיים לפניו. הקב"ה מצפה מהאדם אהבת ה' ואהבת הרע. אלא שהאהבה האמיתית אפשרית רק מתוך חירות. זהו עומקם של דברי חכמים שאמרו "הקב"ה ליבא בעי" – הקב"ה רוצה את הלב, אהבה מתוך בחירה.

מתאר אני לעצמי שבעתיד הקרוב או הרחוק תייצר הטכנולוגיה בני/בנות זוג רובוטיים, משרתי אהבה ונישואים. זה יהיה ההישג האולטימטיבי של האנושות. בפרפרזה אבסורדית לדבריו של יחזקאל (לו, כו) אולי יאמרו המדענים אז: "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הבשר מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב סיליקון". אני מקווה שצאצאינו יהיו שייכים לשמורת הטבע שתכריז: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ אהבה תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי".

כבר היום, ללא פלאי או זוועות הטכנולוגיה, המילה "'אהבה" מחוּללת בראש כל חוצות, כשנלקח ממנה הלב – הממד הנפשי שבה. כנגד חילול האהבה מעלה היהדות על נס את האהבה השומרת אמונים ומנצחת את הזמן (שיר השירים ח, ו–ז): "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ".

ובסיום דבריי, רציתי לומר משהו לכמה מאלו שהזוגיות שלהם במשבר. אחזור לדברי הקב"ה לבני ישראל הבוכים בכייה של חינם וקושר לכך את הבכי לדורות על חורבן המקדש העתידי. אך הפעם יתייחסו דברים אלו אל מקדש האהבה והזוגיות שבניתם בבתיכם: "אתם בוכים בכייה של חצי–חינם, למה ייהפך זאת לכם לבכייה של קבע, של דורות?". אל תיתנו לאהבה לכבות, לא לאהבת ה', ולא לאהבת האדם שאותו אהבתם עד אתמול, אֵשֶׁת נְעוּרֶךָ, אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, או הדוד שאהבה נפשך.

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט אב תשע"ו, 2.9.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-2 בספטמבר 2016,ב-גיליון ראה תשע"ו - 995, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מאי אהבה? התזת אוקסיטוצין.
    ועוד: -לעולם אישה תעדיף בנקאי כרסתן וממושקף על חתיך דלפון. [אני מסתמך על מחקרים משנות ה90]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: