השפה המהותית אנושית | אמנון דוקוב

 

לפילוסופיה של הלשון, הדנה בשפה כתקשורת או כיוצרת מציאות, יש היבט יהודי מובהק שאותו בוחנת המשוררת שרה פרידלנד בן ארזה במסותיה. עם זכייתה בפרס שר החינוך לתרבות יהודית

1

 

יהי

מילים כמעשים

שרה פרידלנד בן ארזה

מוסד ביאליק, תשע"ה

 

 

 

 

מה משמעותה של שפה אנושית בעולם שנברא בדיבור א–לוהי? היכולות המילים האנושיות להתקרב אל כוחה הבורא של הקריאה הא–לוהית "יהי"? האם מילים אנושיות נאלצות להסתפק בהיותן כלי לתקשורת ושל תיאור מציאות נתונה, או שיש בהן גם כוח לעשות, לברוא עולמות? ומה לגבי מעשים שמחוללות המילים כגון תפילה, נדר, קללה, מזוזה, כתובה, אלת הסוטה?

לאחר שפרסמה שני ספרי שירה, שרה פרידלנד בן ארזה הוציאה לאור ספר עיון המבקש להשיב לשאלות אלה בעזרת כלים הלקוחים מן הפילוסופיה של הלשון. הפילוסופיה וההגות של המאה העשרים מתאפיינת בעיסוק המרובה בשפה ובניסיון להבין את אופן פעולתה על העולם ועל התודעה האנושית. אחד החשובים שבפילוסופים אלה הוא ג'ון אוסטין (1960-1911). אוסטין טען שבשפה האנושית אנחנו לא רק אומרים דברים עם מילים, אלא גם עושים דברים עם מילים. משפטים כגון "סגור את הדלת", "אני מבטיח", "הרי את מקודשת", אינם מיועדים לתאר משהו בעולם אלא לחולל בו שינוי בעזרת מילים. אלה הם פעולות דיבור (speech act). הוא מציע להבחין בין מבע קביעתי (קונסטנטיבי), מבע הקובע משהו לגבי העולם, לבין מבע ביצועי (פרפורמטיבי), המבצע בו משהו. אלו שתי פעולות שונות של הלשון שדורשות מערכת קריטריונים נפרדת להבנתן.

פילוסופיית הלשון בכללה יש בה כדי לעורר עניין רב מנקודת מבט יהודית, שהיא תרבות טקסטואלית ופרשנית שהשפה תופסת בה מקום מרכזי. בשלוש המסות המרכיבות את הספר, לוקחת פרילנד בן ארזה את הקורא, בעקבות אוסטין, להבנה מחודשת של יחסי אדם – א–לוהים כפי שהיא עולה מתוך עולם השפה היהודי לדורותיו. את הבחנתו של אוסטין בין מבע קביעתי למבע ביצועי היא מתרגמת יפה ל"חיווי" אל מול "היווי"– לחוות עמדה ביחס למשהו משמעו שהמילים מתארות את הקיים אך לא יוצרות אותו. להוות משהו בעזרת אותן מילים משמעו שהמילים שותפות ביצירת המציאות שאליה הן מתייחסות.

דוקוב

קריאת שמות כמפגש

ההתחלה חייבת להיות מבראשית, ובה עוסקת המסה הראשונה. לטעמי, הטובה שבשלוש המסות בספר. הבריאה בדיבור א–לוהי היא בוודאי היווי: מילותיו של הקב"ה מהוות את העולם בלשון "יהי". כך מופיעה התשתית הראשונית של הדיבור כקודמת לקיומה של אוזן כלשהי שתשמע אותו. אך המילים הא–לוהיות של פרק א' אינן רק מהוות את העולם, אלא גם קוראות לו בשמות: "ויקרא א–להים לאור יום ולחושך קרא לילה" וכו'. בפרק ב' מצטרפת אל לשון הא–ל גם לשון האדם. האדם אמנם אינו בורא עולם במילותיו, אך כמו הבורא הוא מופיע כקורא שמות. הוא קורא בשמות לכל בעלי החיים, מגלה את בדידותו, ונגאל ממנה כשהוא קורא בשם האישה, שמאיש לוקחה.

בקריאה עדינה ומדויקת מבקשת המחברת להתחקות אחר פעולתה של לשון האדם ביחס ללשון הא–ל – האם קריאת השם היא רק סימון מארגן של ההוויה הנתונה שכבר נבראה בלעדיו, סימון שהקשר בינו לבין המסומן הוא שרירותי? או שקריאת השם היא פעולה שלוכדת את מהותו הנבראת של הדבר שבשמו קורא האדם, ומדמה בכך את האדם הקורא בשמות אל בוראו? הפסוק "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" ניתן להתפרש כמטה אל האפשרות השנייה – מין אישור שהשם קלע אל המטרה. ההבנה הראשונה מתאימה יותר להבנת הלשון כפעולה הסכמית בין בני אדם.

המחברת מציעה דרך ביניים, שלה היא קוראת "מהותית אנושית". דרך זו מבינה את קריאת השם כפעולה מהותית באופייה, הנובעת מהתחקות אחר שורשם הא–לוהי של הברואים שבשמם הוא קורא. אולם כיוון שלשון א–לוה, הלשון המוחלטת, לעולם סמויה מתודעת אנוש, הרי שהקריאה בשם אינה תיאור המציאות "כמות שהיא" אלא הבעת היחס העמוק שבין האדם לבין המציאות שאליה הוא פונה. קריאת שם דורשת מן האדם התבוננות מעמיקה בהוויה, והתבוננות לא פחות מעמיקה בהווייתו העצמית, כדי להבין את המפגש. מסיבה זו, קריאת השמות היא שמובילה את האדם להבנת הבדידות שלו עצמו ולחיפוש אחר ההשלמה העצמית שלו.

קריאת השמות לוכדת יחד את החיווי ואת ההיווי שבדיבור האנושי: היא מתייחסת אל מציאות נתונה ובמובן הזה היא רק מחווה, אך היא מעצבת אותה מחדש על פי האדם, ולכן גם מהווה. בכך היא הופכת להיות נקודת ההשקה בין היסוד הא–לוהי הבורא ליסוד הארצי הנברא של האדם.

מובן שהחיבור בין "חיווי" ו"היווי" לבין פעולת הדיבור של אוסטין הוא בעייתי. אוסטין מדבר על פעולה בתוך המסגרת של השפה כתקשורת בין בני אדם, כשהפעולה של המילים היא מהדובר כלפי שומע. ה"היווי" שעליו מדברת המחברת מתייחס למילה הא–לוהית שהפונקציה הבוראת שלה קודמת לפונקציה התקשורתית שלה. החלק השני של המסה הראשונה מנסה להתמודד עם טענה זו ולטעון לתקפות ולפוריות של החיבור בין מערכות מושגים אלו.

להנחיל את המצווה להנחיל

המסה השנייה יוצאת מבריאת העולם בעשרה מאמרות ומציגה את תולדותיה של פעולת הלשון המשתלשלות מנקודת מוצא זו. תחילתה במובנים השונים של "תורה" – במסורת של בריאת העולם על פי התורה, ביחס המגלה והיוצר הקיים בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, בספר יצירה המתאר אותיות שבוראות עולמות, ובזוהר המבאר את לימוד התורה כבריאת שמים וארץ. המשכה בתפילה – כפעולה שיש בה גם חיווי, התייחסות לקיים, וגם היווי, שינוי שלו. סיומה בכוחה המהווה של השירה, שיש בה מן התפילה ומן התורה כאחד, ויכולה להיות בה שיבה אל אותה קריאת שם ראשונית המשלבת בתוכה את החיווי ואת ההיווי. כך נקשרת פעולת היוצר בן זמננו אל מסורת ארוכת שנים.

המסה השלישית היא בעלת אופי ביקורתי. המחברת מנתחת את מה שהיא מכנה "ההרמנויטיקה הלוליינית של חז"ל" – מדרשים בעלי אופי ספיראלי, שבו התוכן המילולי אינו מכוון כלפי חוץ אלא כלפי עצמו. כך בהגדה של פסח: במקום להתמקד בסיפור היציאה ממצרים, מקום מרכזי ניתן לעצם מצוות הסיפור. היינו, אנו עוסקים בליל הפסח במצווה להנחיל את המצווה להנחיל.

רעיון זה נמצא גם בשתי הפרשיות הראשונות של שמע. אנו קוראים "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך". אולם המילים "הדברים האלה" מפורשות כחובה לקרוא את המילים הללו עצמן, פעמיים ביום. בדומה, גם התפילין והמזוזות מכילות קלף שעליו כתובה החובה לכתוב את התפילין והמזוזה. המחברת טוענת שלוליינות זו יש בה כדי לנתק את מעשה הדיבור והכתב מהתייחסות אל ההתנסות הממשית, הפונה מן השפה והחוצה, ולכלוא אותו בתוך מעגל מילולי הדובר את עצמו לשם עצמו בלבד.

בעקבות הבחנות אלו באה התהייה לפשרה של הרמנויטיקה שכזו. לעניות דעתי חסרה כאן הבנת המשקל המרכזי של רעיון ה"תורה לשמה", שבו הלימוד אינו נושא רק אופי אינסטרומנטלי שעומד לשירות מטרות מיידיות מחוצה לו, אלא מעמיד את פעולת הלימוד כתהליך מתמיד שהצדקתו באה מתוך עצמו, כעין התורה שלומדים בפמליה של מעלה. אחד מסודות קיומו של בית המדרש נמצא ביחס זה אל לימוד התורה.

פרידלנד בן ארזה היא אמנית של שפה ושל מילים הלקוחות מעולמות תוכן שונים. בקלות וביתיות היא נעה בין שפה מסאית, שפה אישית, שפה מחקרית רפלקטיבית, שפה דתית ושפה פיוטית. כל העולמות הללו מותכים לרצף אחד שלם וייחודי, שיכול להקשות על מי שמחפש אחידות דיסציפלינרית, או על מי שמרוחק מחלק מן העולמות הללו. אך הוא יכול להוות חוויה ייחודית של קריאה למי שהשילוב והמפגש ביניהם נראה בעיניו פורה והכרחי.

 

הרב אמנון דוקוב הוא ר"מ בישיבת ההסדר בעתניאל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אב תשע"ו, 26.8.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באוגוסט 2016, ב-גיליון עקב תשע"ו - 994, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הקדמה לשלושת השפות של האדם – הקשר המופלא בין מעשה וידיעה———-1

    כדי לפצח את סוד השפה האנושית, צריך לשתוק.
    ומדוע לשתוק ?
    כי השפה האנושית עוד לא הומצאה,
    ואם השפה האנושית עוד לא הומצאה , באיזו שפה נתאר את המצאתה ?
    התשובה באה מאליה……..כמובן, בשפת המעשים.

    כאן מתבקש הקורא לשכוח את מה שהוא קרא, כיוון שהשפה עוד לא הומצאה.
    מכאן ואילך מתבקש הקורא לדמיין את (המעשים המתוארים באמצעות מלים) , כאילו מציגים אותם שחקנים על הבמה ..(ללא מלים) .

    ראובן ולוי נמצאים על בימת התיאטרון, ובהמשך יצטרפו אליהם שמעון ואשר.

    ראובן: אני נוגע בדופן פנימית של מקרר….וידיעה פלאית באה אלי.
    (ראובן מנסה להביע "ידיעה פלאית" עם תנועות גוף ושרירי הפנים )

    לוי: מה אתה יודע ? ( בתנועות ידיים ולא במלים)
    ראובן ( ללא מלים) ידיעה פלאית באה אלי בעקבות מגע בדופן פנימית של מקרר.

    לוי: ( ללא מלים) גם אני רוצה שידיעה פלאית כזו תבוא אלי.
    ראובן: ( ללא מלים) תנגע בדופן פנימית של מקרר, וידיעה זו תבוא אליך.

    לוי: ( ללא מלים) נגעתי, נכון , וידיעה פלאית הגיעה אלי.

    והמשחק ללא מלים נמשך, והוא הופך להיות קשה יותר.

    ראובן: אולי נעניק שם לידיעה פלאית זו ? וכך נתחיל ליצור שפה.

    לוי: מה זה שם ?

    ראובן: שם…..זה צירוף של אותיות
    צירוף האותיות ל ו י הוא השם שלך, וצירוף האותיות ר א ו ב ן הוא השם שלי.

    לוי: איך קבעת שצירוף של אותיות, מתאים להיות שם ?
    ראובן: לכל צירוף נבחר של אותיות, יש צורה ייחודית וצליל ייחודי
    מנתונים אלו נובע, כי התפקיד היחידי שצירוף אותיות יכול למלא, הוא תפקיד של שם.

    לוי: יש שמות של בני אדם, יש שמות "לדברים" שבן אדם לובש, יש שמות "לדברים" שבן אדם אוכל, יש שמות לפעולות שאדם פועל, יש שמות "לדברים שצומחים מהאדמה" וככה אני יכול להמשיך ולהציג עוד שמות, ועוד שמות.
    אבל, עלי לציין כי "שם של ידיעה פלאית " – הבאה אל האדם בעקבות מגע בדופן פנימית של מקרר – נראה לי מוזר. איך אפשר לתת שם לידיעה כזו ?
    הקדמה לשלושת השפות של האדם – הקשר המופלא בין מעשה וידיעה———-2

    ראובן: השם החשוב ביותר, הוא שם של ידיעה פלאית, שבאה אל האדם בעקבות מעשה.
    הידיעה הפלאית הזו היא טבעית. האדם נולד עם "מתנת הקסמים" של ידיעה טבעית.
    לוי: אני מסכים איתך, אם אנגע בדופן תנור, תבוא אלי ידיעה טבעית אחרת – ברורה מאוד.

    ראובן: הרי זה פלא פלאים, אני נוגע ויודע , והידיעות באות מאליהן.
    לוי: האדם לא מודע לפלא הפלאים הזה, זה כל כך ברור שיש לאדם ידיעה טבעית.

    ראובן: צריך לתת שמות לידיעות הטבעיות האלה, שבאות אל האדם בעקבות מעשים שהוא עושה. אנחנו מסוגלים לתת שמות, וכל שם הוא רק …….צירוף של אותיות.

    לוי: מה ? סתם כך נבחר צירוף של אותיות, שימלא תפקיד של שם, לידיעה הטבעית שבאה אל האדם, בעקבות מגע בדופן פנימית של מקרר.
    ראובן: כן, סתם כך.

    לוי: אתה מסכים שצירוף האותיות …ק ר מ י ר ….. יהיה השם שלה ?
    ראובן: לכל צירוף אותיות שתציע אני מסכים, וכמובן גם לצירוף האותיות ק ר מ י ר

    לוי: שנינו עשינו מעשה פשוט, של מגע בדופן פנימית של מקרר.
    בעקבות המעשה הפשוט באה ( גם לי וגם לך ) ידיעה פלאית , והסכמנו שצירוף האותיות ..ק ר מ י ר .. יהיה השם שלה.

    ראובן: כך המצאנו את המלה הראשונה של שפה אנושית, והיא צירוף האותיות ..ק ר מ י ר
    לוי: מ ל ה …..מה זה צירוף האותיות …מ ל ה ..?
    ראובן: זה סתם צירוף אותיות, וכל צירוף אותיות, יכול למלא אך ורק תפקיד של שם.
    לוי: ואם זה נכון מה שאתה אומר….אז צירוף האותיות…מ ל ה … זה שם של מה ?
    ראובן: צירוף האותיות…מ ל ה …זה שם של צירוף אותיות.

    לוי: מדהים…צירוף האותיות…מ ל ה …זה שם של צירוף אותיות.
    ראובן: אז המצאנו שתי מלים, …מלה…. ו… קרמיר , וכל מלה היא רק…שם.

    שמעון שפתאום הגיע שואל : מה אתם עושים ?
    לוי: ראובן ואני הסכמנו כי צירוף האותיות ק ר מ י ר יהיה שם מוסכם של ידיעה טבעית, שבאה אל האדם, בעקבות מעשה של מגע בדופן פנימית של מקרר.

    שמעון: אתה יכול לתאר לי את הידיעה הזו ?
    לוי: עם מה ? עם צירופי אותיות אחרים ? הרי זה בלתי אפשרי.( כל צירוף הוא רק שם)
    שמעון: ואיך תבוא אלי הידיעה הזו ?
    לוי: עליך לעשות מעשה , ולנגוע בדופן פנימית של מקרר.

    שמעון: טוב, הנה עשיתי את המעשה…..ואני מסכים שידיעה פלאית הגיעה אלי.
    לוי: עכשיו עליך להסכים, כי צירוף האותיות ק ר מ י ר יהיה השם המוסכם של ידיעה זו.
    הקדמה לשלושת השפות של האדם – הקשר המופלא בין מעשה וידיעה———-3

    שמעון: אני מסכים, אבל אולי כדאי לקצר את השם שבחרתם.
    לוי: אפשר במקום צירוף האותיות ק ר מ י ר להסתפק בצירוף האותיות ק ר מ י
    ראובן : ואולי מספיק להשתמש בצירוף האותיות קרמ
    לוי : זה גם שם יפה……קרמ
    שמעון : אני הייתי מסתפק בצירוף האותיות ק ר מה דעתכם ?
    ראובן: גם אני מסכים לצירוף האותיות ק ר
    לוי: גם אני

    שמעון: קשה להתרגל לרעיון הזה , האם באמת כל צירוף אותיות הוא רק שם ?
    ראובן: מה עם צירוף האותיות הזה….ח מ י צ פ ר ט ו נ י נ ו ?
    שמעון: לצירוף האותיות הזה, יש צורה ייחודית וצליל ייחודי.

    ראובן: נתונים אלו קובעים, כי התפקיד היחידי של צירוף אותיות, הוא תפקיד של שם.
    אם תסכימו , אפשר לקבוע כי צירוף האותיות ..ח מ י צ פ ר ט ו נ י נ ו … ישמש כשם של ידיעה טבעית הבאה אל האדם, בעקבות מגע בדופן של תנור.
    שמעון: אני מסכים איתך,אבל הייתי מקצר את השם הזה, ומסתפק ב 4 אותיות ראשונות.
    לוי: ואני הייתי מסתפק ב 2 אותיות ראשונות …….ח ם…. מה דעתכם ?

    ראובן: לכולנו ברור כי התפקיד היחיד של צירוף אותיות (ולא משנה כמה אותיות יש בו )
    הוא אך ורק……….תפקיד של שם.
    לכן, קיימת רק שאלה אחת ויחידה לגבי צירוף אותיות, והיא…..שם של מה ?

    לוי: לא הבנתי אותך.
    ראובן: אם יבוא אדם וישאל,,,מה זה צירוף האותיות …ח ם ? מה נגיד לו ?
    לוי: נגיד לו, כי צירוף האותיות ..ח ם …יכול למלא רק תפקיד של שם.
    ראובן: ואז כמובן ישאל האדם…..שם של מה ? הוא צירוף האותיות…ח ם
    לוי: ואז נגיד לו…צירוף האותיות..ח ם .. זה שם מוסכם של ידיעה טבעית- הבאה אל האדם בעקבות מעשה שהוא עושה – וזה מעשה פשוט של נגיעה בדופן של תנור.

    ראובן: ואם אותו אדם הסכים לקבל את הרעיון, שהתפקיד היחידי של צירוף אותיות , הוא רק תפקיד של שם, הוא בוודאי ישאל…….. צירוף האותיות….ק ר ….זה שם של מה ?
    לוי: ואני אענה לו, כי צירוף האותיות..ק ר … זה שם מוסכם של ידיעה טבעית – הבאה אל האדם העושה מעשה – ונוגע בדופן פנימית של מקרר..

    שמעון : הרי זה פלא פלאים, האדם עושה מעשה פשוט של מגע בדופן פנימית של מקרר, והוא יודע בוודאות מלאה, שידיעה פלאית באה אל עולמו הפנימי.
    את הידיעה הזו האדם לא מסוגל לתאר במלים ( שהן צירופי אותיות) אבל הוא כן מסוגל לתת שם לידיעה זו (כאשר שם זה הוא צירוף אותיות).

    ראובן: אכן פלא פלאים,האדם נולד יודע, והוא יודע לתת שמות לידיעות הטבעיות שלו.
    שמעון: מדהים..השפה האנושית הטבעית, היא שפה של שמות.(כל צירוף אותיות הוא שם)
    הקדמה לשלושת השפות של האדם – הקשר המופלא בין מעשה וידיעה———-4

    פתאום הופיע אשר ומצטרף אל החבורה המנסה ליצור שפה אנושית.
    אשר הספיק לשמוע את השיחה בין ראובן ולוי, והוא מתפלא ושואל: מה זה ? כל צירוף של אותיות בשפה האנושית, יכול למלא רק תפקיד של שם ?

    לוי: אני יודע כי התשובה …כן…. היא מוזרה, אבל זוהי האמת.
    אשר: קשה להאמין כי כל צירוף אותיות בשפה האנושית, יכול למלא רק תפקיד של שם.
    לוי: נגעת פעם בגוש שלג ?
    אשר: בוודאי
    לוי: ובאה אליך ידיעה פלאית בעקבות המגע הזה ?
    אשר: כן, זה ברור ומובן מאליו.
    לוי: השם המוסכם של ידיעה פלאית זו ( בחברת האנשים שלנו) הוא צירוף האותיות קר

    אשר: השיטה שלכם מפתיעה אותי מאוד, מה פתאום דרוש מעשה כדי ליצור שפה ?
    לוי: אי אפשר ליצור את המלה הראשונה של שפה, אלא אם חבר בני אדם יעשו את אותו מעשה , ואז תבוא אל עולמם הפנימי ( של כולם ) ידיעה פלאית מסוימת.
    בשלב הבא, הם יסכימו על צירוף אותיות , שישמש כשם לידיעה פלאית זו.
    במצב זה, כבר יש להם התחלה של שפה אנושית טבעית, שהיא שפה של שמות.

    ראובן : לא פלא שיש אלפי שפות אנושיות בעולם, הרי כל אדם עושה ויודע.
    לא פלא שילדים רוכשים שפה בקלות ובמהירות, מכיוון שהם כל הזמן עושים מעשים,
    ( משחקים ) ורוכשים ידיעות הבאות אליהם ללא מאמץ.
    המבוגרים, רק מלמדים את הילדים, את השמות המוסכמים של הידיעות.

    אשר: אני חייב להקשות עליכם, השפה האנושית אינה כל כך פשוטה כפי שאתם מתארים.
    ראובן: איפה הקושי ?
    אשר: יש לי ידיעות פלאיות הבאות מעולמי הפנימי שלי, והן אינן קשורות למעשים.

    ראובן: אז אתה יכול ליצור שפה פרטית משלך.
    אשר: מה זה שפה פרטית משלי ?
    ראובן: אם יש לך ידיעה פלאית הבאה מעולמך הפנימי שלך, בחר לה צירוף אותיות, והוא
    יהיה השם של ידיעה פלאית זו.

    אשר: בחרתי את צירוף האותיות…פ ל מ י ץ …כשם של ידיעה טבעית שבאה מעולמי הפנימי , וידיעה זו מאוד ברורה לי.
    ראובן: אתה יכול להעביר לי את הידיעה הזו ?
    אשר: איך ? הרי אין לי אפשרות לתאר מעשה שתעשה, ובעקבותיו תבוא אליך ידיעה זו.
    ראובן: זה מה שאמרתי, אתה יכול ליצור שפה פרטית משלך.

    לוי: השפה הכללית המתאימה לכל בני האדם, מבוססת על מעשים המביאים לידיעות.
    כולם עושים אותם מעשים – לכולם באות אותן ידיעות – וכולם מסכימים על צירופי אותיות , הממלאים תפקיד של שמות לידיעות האמורות.
    הקדמה לשלושת השפות של האדם – הקשר המופלא בין מעשה וידיעה———-5

    אשר: אני מרגיש צורך בשפה פרטית, שתבטא את עולמי הפנימי שלי.

    שמעון: גם לי יש ידיעות מעולמי הפנימי שלי, והן לא קשורות למעשים. גם אני מרגיש צורך בשפה פרטית שתבטא את עולמי הפנימי שלי, אבל כלל לא ברור לי, איך השפה הפרטית שלי, והשפה הפרטית של אשר, יתקשרו בינהם.

    ראובן: ספק רב אם תתקיים תקשורת טובה בין שפות פרטיות, אך אין ספק שתקשורת טובה מתקיימת בשפה הכללית המשותפת לכולנו, שהיא שפה המבוססת על מעשה.

    שמעון: מעשה, מעשה, מעשה, זה העיקר, והשאר טבוע בנו.

    ראובן: יש אומרים שתמונה אחת שווה 1000 מלים ,
    ואנו נגיד, כי מעשה אחד = 1000000 מלים.

    לוי: כנראה שיש לו לאדם 3 שפות,
    שפה כללית המשותפת לכולם, שפה פרטית שהיא רק שלו, ועוד שפה כללית , שיש בה
    צירופי ספרות, במקום צירופי אותיות.

    א.עצבר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: