ציפורים תולשות את בשרה | ירון אביטוב

 

היא הייתה בת חמש כשמשפחתה נטבחה בפיגוע מעלה עקרבים וניצלה בזכות שתיקה כפויה, שכעת הפירה אותה. 
רומן אוטוביוגרפי מתאר חיים פוסט טראומתיים בעולם שמתקשה להבין

2

 

הילדה ממעלה עקרבים

מירי פירסטנברג

טוטם, 2016, 263 עמ'

 

 

 

 

 

הפיגוע באוטובוס קו 18 בירושלים, פברואר 1996, החזיר את מירי פירסטנברג ארבעים ושתיים שנה אחורה אל הפיגוע הראשון הגדול שספגה מדינת ישראל הצעירה, באוטובוס שנסע מאילת למעלה עקרבים ובו נהרגו הוריה, אחיה נפצע אנושות והיא עצמה, ילדה בת חמש וחצי, ניצלה באורח נס. מתוך דחף פנימי עמוק נסעה פירסטנברג לירושלים על מנת לחפש את שלד האוטובוס המפויח של קו 18, שוטטה בו הלומה, מריחה עדיין את ריח הבשר החרוך וריח השמן השרוף. האוטובוס הירושלמי החזיר אותה לרגע לאוטובוס במעלה עקרבים ולילדה הקטנה שסבבה בין הספסלים ובינות לגופות ההרוגים, מחפשת את שאריות משפחתה.

כאשר הסתערה כנופיית המחבלים על האוטובוס במעלה עקרבים ב–17 במארס 1954, החייל שסוכך על פירסטנברג בגופו סתם את פיה וציווה עליה: "תשתקי, אחרת יהרגו אותך". החייל ציווה עליה את החיים, אבל גם ציווה עליה למעשה את השתיקה, ואילו הפיגוע בירושלים – רגע מכונן בביוגרפיה הפוסט טראומתית שלה – חיבר אותה מחדש לעברה שהודחק במשך שנים רבות. מילדה היודעת שחייה תלויים בשתיקה הפכה פירסטנברג לאישה הפותחת בגיל הפנסיה את הפצע ובוזקת עליו פרוזה צלולה בדרך כלל, מדויקת ונוגעת ללב. ספרות המעמתת בין עבר להווה, בין החיים לסיוטיה של נפגעת פעולת איבה, בימים שהמושג הזה עוד לא היה קיים.

השתיקה נכפתה על פירסטנברג לאורך שנים לא רק בפקודת החייל המת אלא גם בשל נסיבות החיים והתקופה. סיפור השתיקה, ובמידה רבה גם ההשתקה הזה, אופייני למדינת ישראל של שנות ה–50 וה–60 ולסיפוריהם של ניצולי השואה שחסכו ממקורביהם את הזוועות שחוו במלחמת העולם השנייה. כמדומה שגם פירסטנברג סבלה מהתסמונת הזו, בעיקר של בני הדור הראשון, של לזכור כלפי פנים אך לשכוח כלפי חוץ.

 

עקרבים-2

 

הי דרומה לאילת

הרומן האוטוביוגרפי של פירסטנברג מגולל את סיפור הנסיעה של אוטובוס הדמים מאילת לתל אביב, נסיעה שנקטעה במעלה עקרבים. חמישה עשר איש ואישה – נהגים, חיילים ונוסעים – היו באוטובוס "אגד", והם נסעו לאילת כדי לחגוג חמש שנים לשחרור העיירה הקטנה ושכוחת האל, שכללה אז רק בתי שיכון מעטים – רחוקה מאוד מהזוהר של ימינו שמתאפיין במלונות גדולים ונוצצים המסתירים את הגישה לים סוף.

שש עשרה שעות ארך המסע ובהגה אחזו שני נהגים. אחד מהם, אפרים פירסטנברג, צירף לנסיעה החגיגית גם את אשתו חנה ושניים משלושת ילדיו, חיימ'קה בן התשע ומירי הקטנה הלבושה בבגדי חג. מירי משחזרת בספרה את הנסיעה, שבמהלכה עודד אביה את הנוסעים לפצוח בזמר: "הי דרומה לאילת". האוטובוס עצר פעמים אחדות בדרך. בנווה המדבר עין עקרבים ירדו הנוסעים על מנת להצטלם ולשיר.

בפיתולי העליות התלולות והמסוכנות של מעלה עקרבים, נשמעו לפתע קולות נפץ. הילדה מירי שאלה את החייל: "זה ממטוסים?" (עמ' 31) והוא הספיק לכסות אותה בגופו הגדול לפני שנורה בעצמו למוות. מירי הקטנה שמעה קולות דיבור בערבית גרונית של זרים המשוטטים באוטובוס, ולאחר מכן הבחינה שהם לבושים ב"שמלות שחורות" וחבושים בכאפיות.

המחבלים עברו מנוסע לנוסע וקצרו אותם למוות. גם על אחיה סוכך חייל שניסה להציל את חייו, אבל כאשר חיימ'קה קרא לעבר אחותו: "מיר'לה, איפה את? הם הלכו?" (32), גילו המחבלים שהוא חי. הם חזרו וירו בראשו. כל אותה עת פירסטנברג עצרה את נשימתה ונצרה את לשונה כדי שהמחבלים לא יגלו אותה. חלף זמן רב עד שהעזה לזחול מתחת לגופו של החייל ולגלות שגם הוא במתים, וכך גם אביה ואמה, שגופתה הייתה שרועה מחוץ לאוטובוס, ועד שחלף בשממה המדברית הרכב הראשון שגילה את ממדי הזוועה (כששאלו אותה כיצד נשארה בחיים היא השיבה: "עשיתי את עצמי מתה כמו שהחייל אמר", 35).

קומנדקר צבאי חילץ אותה משם, מכוסה כולה בדם, לבאר שבע, על מנת למסור את עדותה למחרת היום באוזני הרמטכ"ל דאז, משה דיין. עדות שתסיר את הספקות האחרונים שהיו באשר לזהות מבצעי הטבח.

אחד–עשר מנוסעי האוטובוס נהרגו במעלה עקרבים, אחד נפצע אנושות ונשאר כמעט צמח, נוסעת אחרת נפצעה קל יותר ושלישית ניצלה ללא פגע, כמו פירסטנברג. הניצולים האחרים כבר נפטרו ופירסטנברג היא למעשה היחידה מבין נוסעי אוטובוס הדמים שנשארה בחיים עד ימינו, כדי להעלות בכתב את סיפורה.

 

עקרבים

 

עבר שהתפרץ

השנה שלאחר הפיגוע הייתה הקשה מכול. בלילות חזרו הוריה המתים של פירסטנברג לפקוד את סיוטיה יחד עם המוני ערבים בכאפיות ושמלות שחורות, והיא חיפשה מחסה מתחת לשמיכות. באותה עת איש לא הבין ללבה של ילדה יתומה ופוסט טראומתית שאיבדה למעשה את כל התא המשפחתי הגרעיני שלה והמשיכה לאורך שנים רבות לסבול מסיוטים, שבהם פקדו אותה לא רק הוריה המתים אלא גם ציפורים משונות וצרחניות. היא הפכה ל"עול כבד" (41) עבור בני משפחתה, שהעבירו אותה כילדת חוץ לקיבוץ, שם היא נאלצה למעשה להסתיר את הטראומה ולשאת אותה כאילו היא "סוד מביש" (67). החינוך הספרטני שקיבלה בקיבוץ אילץ אותה להמשיך בקשר השתיקה הכבד הזה, כלשונה. עודדו אותה למחוק את העבר, לשכוח את הוריה ולהחצין חוסן נפשי.

פירסטנברג ניסתה להתאים את עצמה למסגרת ולתפקד כרגיל, אבל מדי פעם איתותים והבלחות מן העבר החזירו אותה אל הטראומה. למשל, צילום של האוטובוס המפורסם ממעלה עקרבים שסביבו פזורות הגופות, אחת מהן הגופה של אמה, שהתפרסם בשער השבועון "משמר לילדים" והיא שמרה עליו מכל משמר במשך שנים רבות כמעין מצבה חיה להוריה שהיא לא זכתה להתאבל עליהם, לעלות לקברם ולהיפרד מהם כראוי. רק כעבור שנים נודע לה מה עלה בגורל אחיה. הסתירו ממנה את העובדה שהוא שוכב פגוע ראש, כמעין צמח, בבית חולים. בתור נערה התירו לה לבקר אותו בפעם הראשונה והיא עודדה אותו לשיר בקול מרוסק: "הי דרומה לאילת".

פירסטנברג כותבת בעט ספרותי מעודן ובכנות חושפנית, השופכת אורות וצללים על סיפור חייה המורכב. כל עוד הרומן עוסק בתיאור הטבח ובסיפור החניכה, וכל עוד הוא מסופר מעיניה של הילדה והנערה, הוא מוצלח ומעורר אמפתיה. החלק השני עוסק בסיפור חייה של פירסטנברג כאישה, ובניסיונה לנהל חיים שפויים בצל הסיוטים הליליים על הציפורים התולשות את בשרה, סיוטים שהיא לא שיתפה בהם איש ומוסיפים נופך רגשי וספרותי חשוב לאורך כל הרומן. הפרקים העוסקים בחיי האישיות, העבודה והעסקים שלה כתובים כמו סיפור חיים נפרד, שלעתים נדמה כמיותר לעומת החלק הראשון, אף שברור לכול שהקשיים שחוותה וחוסר המזל שממנו סבלה קשורים בצורה עקיפה וישירה לילדות הטראומתית.

בחלק השני מוקדשים פרקים רבים לסיפור נוסף, אם כי הפעם בהחלט מעניין, על התקופה שבה חצתה פירסטנברג ביאכטה את האוקיינוס יחד עם בעלה השני. זהו סיפור מסע אותנטי שלא לגמרי קשור אמנם לטבח במעלה עקרבים, אבל יש לו כוח משלו והוא מוביל אותה בהדרגה למטמורפוזה האישיותית שמחזירה אותה אל העבר המחוק–לא–מחוק שלה שהתפרץ מחדש במלוא עוזו ("המסע הזה היה תיקון", 218). סיום הרומן, העוסק שוב בעבר ובהשלכותיו על חייה של מי שנשארה לעולם הילדה היתומה ממעלה עקרבים, מצליח שוב לגעת בקורא ולהעניק סיום אלגי נכון לספר.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אב תשע"ו, 19.8.2016

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 באוגוסט 2016, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון ואתחנן תשע"ו- 993 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: