שימוש מיוחד בלשון מאפשר לצקת משמעויות חדשות למילים מוכרות ולחשוף רבדים נסתרים בנפש האדם. בעקבי רש"י

בזמן האחרון חזרתי לעיין ברש"י, ותוך כך התחלתי להעריץ אותו על ממדים שונים של יצירתו שאליהם לא שמתי לב מספיק בעבר. אביא בפניכם שלוש דוגמאות הלקוחות מפירוש רש"י על הנ"ך כדי לנמק את הערצתי אליו.

מילון לא פשוט

נפתח בשתי סדרות של שלושה פסוקים פשוטים שיהוו הצעד הראשון להבנת עומק רעיונותיו:

"הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (תהילים קכו, ה),

"זָרְעוּ חִטִּים וְקֹצִים קָצָרוּ" (ירמיהו יב, יג),

"וְלַחֲרשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ" (שמ"א ח, יב).

לפנינו פסוקים תמימים שבמרכזם פעלים המגיעים אלינו מעולם חקלאי, והרשו לי להוסיף – השומרים על ניחוחות המקומות שמהם יצאו. הבה נכניס פעלים אלו למילון "תקני" דמיוני אותו נתחיל לבנות. כעת אביא בפניכם שלושה פסוקים נוספים:

[1] "אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ" (משלי ג, כט),

[2] "כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ" (איוב ד, ח)

[3] "זוֹרֵעַ עַוְלָה יִקְצָר אָוֶן" (משלי כב, ח).

אותם הפעלים חוזרים כאן, אך כשאנו הוגים בהם אנו מגלים שהנוף החקלאי שאליו קשורים פעלים אלו אבד לחלוטין. נעלמו ניחוחות השדה שליוו אותנו מאז הילדות. אמנם היתוסף לנו עולם שלם של הוראות, אך איבדנו את התמימות של מילים אלו. לדעתי, עלינו לענות קודם על השאלה המטרידה: לאיזה חלק במילון החדש שהתחלנו לחבר נכניס את ההוראות החדשות? כדי לענות על כך, בואו ונפנה לפירוש רש"י לשלושת הפסוקים שהבאנו לעיל (הפניה זו קיבלתי מגדול מוריי פרופ' שושני):

[1] "אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה" – אל תחשוב. ואינו זז ממשמעות חרישה. מה דרך החורש מכין מקום לזמן הזריעה, אף החושב רעה מכין מקום תחבולות בלבו איך יעמוד.

[2] "כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן" – ומכינים את האָוֶן במחשבתם כחורש זה שמכין לפני הזריעה. ואחרי כן זורעים במעשיהם את העמל. וראיתי, שהם יִקְצְרֻהוּ, כלומר רעתם שבאה עליהם…

[3] "זוֹרֵעַ עַוְלָה יִקְצָר אָוֶן" – לפי זריעתו קצירתו, לפי פעולתו יהיה קבלת משכורת.

הפסוקים "החקלאיים" שינו את משמעותם וכך היתוסף לנו עולם שלם של משמעויות חדשות למילים שבתוך המילון הפשוט שהכרנו וביטלו את הפשטות שהייתה לנו בנוסח הראשון של המילון. כפי שרש"י אמר: "תחרוש" אינו זז ממשמעותו המקורית, ועם זאת המילים מאבדות את התמימות החקלאית שלהן ומקבלות בנוסף משמעות אלגורית. לפנינו גמישות מיוחדת שגילינו בשפה. יש לכך הרבה דוגמאות, אך כאן תופעה לשונית זו הינה מיוחדת במינה. זאת תגלית שהשפה חושפת לפנינו ונותנת לנו אמצעי לגלות ולתאר עולם פנימי המצוי בתוכנו.

אזור המסתורין

העולם הפנימי מכונה במקומות רבים "לב", ונראה לי שצודקים אלה שחושפים שכאן טמון המקור למושג "יצר" – יצירת הלב, זהו "יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ", שעליו קראנו שהיה רק רַע לפני המבול.

הלב הוא אזור המסתורין של נפש האדם, הוא סגור בפני כל אדם הנמצא בחוץ. וכפי שהיה ישעיהו ליבוביץ מכנה אותו – רשות היחיד של האדם. אבל ארחיב על משמעותם של דברים אלה בהזדמנות אחרת. על כל פנים, נחשפים בפנינו שני צדדים מנוגדים של הלב: מצד אחד הוא מגן על סודות האדם ופרטיותו מן האחר, אך בה בעת – נותן לו את האפשרות לתכנן במסתרים את הרע כנגד אותו "אחר".

לדעתי, התיאור הטרגי ביותר של הלב נאמר על ידי ירמיהו שביטא את הסכנה שעלולה להתפתח באותו עולם אנושי סגור שהוא הלב האנושי. וכך קוראים אנו (יז, ט–י): "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ. אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו". עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל – מלא מרמה, וְאָנֻשׁ במחלה מוסרית ורוחנית של רוע שאין לו מזור… מִי יֵדָעֶנּוּ. אֲנִי ה'. התגלית השנייה שלפנינו היא זאת המדגישה את הסגירות של רשות היחיד של האדם, ויחד עם זאת את העובדה שהכול פתוח לפני הקב"ה, חֹקֵר הלֵב ובֹּחֵן הכְּלָיוֹת. מה שסגור בפני האדם פתוח, פרוץ, לפני הקב"ה, ולפיכך הוא היחידי המסוגל להיות שופט צדק אמיתי.

ועתה ארשה לעצמי להעלות השערה פרשנית המתקשרת למה שראינו עד כאן. הערתי מתקשרת אל הדברים שנאמרו למשה לפני מכת ארבה (שמות י , א–ב): "בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם… וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". מה משמעות הביטוי "אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם"? ניסיונות הפירוש לביטוי זה רבים והמפרשים בוחרים לפי טעמם את אחת המכות או מאורע חשוב אחר. לי נראה שהפירוש לאמירה זו שונה. בתחילת הקטע אומר ה': "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ". הקרבה בין שני הקטעים מלמדת אותנו שההתעללות היא הכבדת הלב. המכות אינן ההתעללות. ההתעללות באה לידי ביטוי בכך שפרעה עונה את ההפך ממה שהוא רוצה לענות. הנס מקבל כאן גוון נוסף, שונה בתכלית מהמקובל: אין גבולות בפני הקב"ה, אף לא בנפש האנושית.

טרם סיימנו. במפגש הבא מבקש אני לעבור לחז"ל ולמה שהם מלמדים אותנו על המצוות והעברות של אותו עולם נסתר. ולבסוף, לגילוי העיקרון החשוב ביותר, אמרתו של גדול הפילוסופים התלמודיים רבא: רחמנא ליבא בעי – הקב"ה מבקש את הלב.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אב תשע"ו, 19.8.2016